ה׳ שפתי תפתח
גם לי זה מוכר. כולל הדמעות שיכולות להגיע רק מלדמיין שחס ושלום... וגם אני חשבתי בזמנו שזה רק אצלי. השרשורים של בתקופה האחרונה מראים היטב שזה הרבה יותר רווח ממה שחשבתי...
היום ב״ה אני פחות חווה את זה. יש זמנים שאני מחכה שבעלי יחזור וכן יש לי בלב איזשהו חוסר רוגע. אבל בכללי זה הרבה יותר מתון ממה שהיה פעם.
אכתוב לך את הדברים שעוזרים לי?
* הרצון לא לתת לארורים האלה לנצח אותם. כל רגע שאנחנו חיים בפחד, הם סוג של בניצחון עלינו. אני לא חיילת ואין לי נשק, כך שמה שאני יכולה לעשות במלחמה הזאת מול הטרור הוא מוגבל בסך הכל. אבל אני מרגישה צורך להחזיר מאבק. בתפילות, במעשים טובים - ובלהמשיך לחיות, תוך שאני (כמה שניתן) לא נותנת לפחד לנהל אותי. זה הניצחון האישי שלי בהם. זה החלק שלי בניצחון שלנו כעם צדיק מול הרשעוּת השפלה שלהם.
* אני רוצה להיות מאושרת. אני רוצה חיים טובים. החרדה הזאת מתנגשת ומתנגדת ליכולת לחיות בטוב. הייתה תקופה שחייתי בדאגה ובכיווץ מתמידים בגלל כל הפיגועים שהיו. עד שהחלטתי שמספיק. החלטתי להסיר את החרדה מעליי. אני מניחה שנשים מסוימות עם רמה גבוהה במיוחד של חרדה יכולות להזדקק לעזרה מקצועית. אבל לפעמים אפשר גם בלי זה. לפעמים אפשר ״פשוט״ (זה לא מאד פשוט בפועל - אבל אפשרי) להחליט לא להיכנס לסרטים ולדמיונות האלה יותר. פשוט לא להסכים להאמין להם יותר. סוג של ״ולא תתורו אחרי עיניכם ואחרי לבבכם״. לא שיש עבירה בלחשוב על אסונות, זה דבר ממש טבעי ונורמלי. אבל מהמצווה הזאת, שקשורה לעניינים אחרים, אפשר ללמוד שיש לנו יותר אפשרות לשלוט על המחשבות שלנו ממה שנדמה לנו במבט ראשון. אז לפעמים, גם היום עולה לי מחשבה כזאת. ואני באופן מודע בוחרת לא להישאב אחריה. אני הודפת אותה. אני ״לוקחת״ את המוח שלי למרחבים אחרים.
(המוח הרי מסוגל להתמודד רק עם מחשבה אחת בו זמנית. אז ברגע שאצפה במשהו שמח, אתמקד בלצחוק עם הילדים, אפעיל שיר שמח - המוח שלי יהיה עסוק בדברים האלה, במקום להיות אסיר של הדמיונות האלה).
* אני זהירה במה שאני צופה או קוראת. כן פותחת חדשות, כן רואה כותרות, אבל לא נכנסת לתיאורים של הדברים הנוראיים שקוראים. לדוגמה אני יודעת שהיה את הפיגוע באלעד כמובן, ואני גם יודעת באיזה אמצעים המחבלים השתמשו. אבל לא קראתי את תיאור השתלשלות האירועים או את העדויות של האנשים שראו את מה שקרה.
* את כותבת שאת לא מצליחה להסכים בלב לאופציה לחוות כאלה אובדן וכאב. לפני כמה שנים היה משהו דומה שפחדתי ממנו פחד מוות. פחדתי שבעקבות כל הדברים שעברתי (דיכאון) בעלי מתישהו יקום וילך ויעזוב אותי. מבחינתי דבר כזה היה שווה לסוף החיים. לא יכולתי להסכים לאופציה כזאת בשום צורה. לא סתם כתבתי פחד מוות 😕...
כשהיינו בטיפול זוגי (כי היו לנו הרבה מאד דברים לעבוד עליהם), המטפלת הבהירה לי שלפני הכל, אני צריכה לקבל את זה שאולי בסוף הוא יבחר ללכת. ושאני צריכה להתחזק מספיק כדי שאוכל להרגיש שאוכל לחיות גם בלעדיו. לקח זמן עד שהתובנה הזאת עשתה את דרכה, אבל בסוף זה נכון... בסוף השאיפה היא להתחזק באמונה שלא משנה מה יקרה (וזה לא משנה אם זה גירושין או פיגוע או תאונת דרכים או סרטן חלילה), אנחנו כבר נמצא את הדרך לשקם את חיינו. ונהיה מאושרות ונחיה חיים מלאי משמעות. (אני רואה ואני שומעת מאנשים שעברו טרגדיות נוראיות אפשר להמשיך לדמם - כי יש פצעים שלא יכולים להיסגר אף פעם - ועדיין לחיות חיים מאושרים. זה דורש תעצומות מטורפות, ובע״ה שאף אחת מאיתנו, ואף אחת בכלל, לא תתנסה, אבל זה קיים...)
* זה מעניין לראות שיש הרבה נקודות השקה בין הנושא של השרשור הזה לבין הנושא של הענקית האנונימית שכתבה היום על הקושי לשמוח מהשלב העכשיווי (ראיתי שהגבת שם). שם, הקושי הוא בחיות את הרגע, כשאנחנו כל הזמן עסוקות בלחשוב על המטרה הבאה. כאן, הקושי הוא בלחיות את הרגע, כשאנחנו כל הזמן בחרדה שאולי יקרה אסון וח״ו נאבד את יקירינו.
בסופו של דבר, שם כמו כאן, אנחנו הולכות אחרי המחשבות שלנו - במקום לחיות את הרגע. כתבתי את זה שם, בדיוק לפני כמה ימים אמרתי לבעלי שזה מדהים שבעברית ״רוגע״ הוא מילה נגזרת מהשורש ר.ג.ע. ה׳ הטמיע בלשון הקודש את הסוד. כדי לחיות ברוגע, צריך כל הזמן להתחבר בחזרה לרגע הנוכחי. עכשיו-עכשיו, הילדים כאן? בריאים? עכשיו-עכשיו, בהעדר כל הודעה אחרת, בעלי חי? אז בוא נחיה את החיים האלה שלהם עד הסוף, בוא נהנה מהמתנה הזאת! במקום לפספס אותה על-ידי דמיונות שאולי יקרה להם משהו.
כי בסוף, כשאנחנו שקועות במחשבות מפחידות, אנחנו חיות לצד כל המתנות ש, נכון להיום, יש לנו אותן ביד... וזה חבל כל-כך 😔
* אם את בקטע של תרגילים, מה שיכול מאד לעזור לך זה ״שיטת העבודה״ של קייטי ביירון. על מקרים כאלה, היא מסבירה איך *אנחנו מסבים לעצמינו* המון צער... נכון לעכשיו, לדוגמה, המחבלים לא עשו כלום לאהובים שלי. וכשאני מסכימה לתת למחשבות האלה לקחת אותי איפה שהן רוצות, אני סוג של מייצרת פיגוע מחשבתי ורגשי בתוכי. אני חיה בצער דומה למה שהייתי חיה אם משהו אמיתי היה קורה חלילה. יש לקיטי ביירון תרגיל שעשוי מ-5 סעיפים ושזה עוזר להשתחרר מהמחשבות שמסבות לנו צער.
(מסייגת ומדגישה: ברור שזה אשמתם, אשמת המחבלים - ולא אשמתי חלילה!!! המחשבות האלה מופיעות כי המציאות היא עגומה ממש. ואני מאד מסכימה עם מי שכתבה שאנחנו, כמדינה, בסוג של טראומה כללית. התכוונתי לציין את התרגיל הזה וקצת להסביר אותו כדי שמי שזה מעניין אותה תוכל לחפש).
מחבקת אותך!
מחבקת את העם הנפלא והמדמם שלנו.
ומתפללת עם כולם לימים טובים יותר.
❤️❤️❤️
