שאחרי שנה, שנתיים או חמש, אתם מגלים שהאדם ההוא לא רק שעדיין זוכה להערכה ולזכרונות חיוביים, אלא ממש תופס בלב מקום והוא רק מודחק כי הוא לא רלוונטי?
תופעה מוזרה שאני לא בטוח איך להתייחס אליה.
יש איזה רצון שלא למחוק אנשים שהיו חלק מחיי.
מצד שני ברור שזה מה שאמור לקרות
אני מניח שהמצב המודחק הזה הוא הפתרון שהנפש מוצאת
מעלה שוב,
כל מילה אחרת מיותרת
אגב בגלל הנושא, התודעה משייכת את המספר שמופיע שם, "19", לגיל שבו הפ נפגשו לראשונה, ולא למספר האוטובוס. עוד משהו מסובך של הנפש
נערך. מחילה
אההממ...
התלבטתי אם זה קשור לכאן, אבל למרות שפרידה ממת היא לא כמו פרידה ממישהו חי חלילה יש משהו דומה מאוד בקושי ובכאב... חשבתי שהתובנות אולי יכולות לעזור
מה אומר, להחזיר?
היא הביטה בפניו הדוממות והקפואות, רועדת ובוכה. היא לא מאמינה שזה קרה, היא לא מעכלת שזהו. ביראת כבוד התקרבה אל המיטה עליה שכב ללא רוח חיים, מביטה בהלם.
הנשמה שלה הרגישה שהיא לא יכולה יותר, שהיא רוצה להצטרף אליו, היא נשרפת מגעגוע.
היא רצתה לומר לו עד כמה היא אוהבת אותו, עד כמה הוא השפיע עליה והאיר את חייה.
שהוא האדם הטוב והחכם ביותר שפגשה מעולם. שמעולם לא הרגישה כל כך טוב בקשר עם מישהו, שמעולם לא היו סבלניים אליה כל כך. שהיא כל כך רצתה לזכות להיות אשתו.
אבל לא, ה' רצה אחרת, והוא מוטל לפניה עם חיוך עדין על פניו החיוורות.
והיא כבר לא תאמר לו את מה שלא העיזה לומר כשיכלה.
איך, איך נפרדים? איך מעכלים שזהו, היא לא תדבר אותו יותר? שהקשר נחתך?
הגוף רועד ורוטט בלי שליטה והנשמה זועקת מכאב. היא שונאת פרידות. שונאת פרידות.
בשקט עמדה לידו, ודמעותיה הרותחות נשרו מעייניה על הרצפה הקרה.
"תודה על הכול, תודה רבה. סליחה שפגעתי בך לפעמים והייתי כפוית טובה", מלמלה בקול מרוסק והשתתקה. עכשיו כבר מאוחר מדי לומר את זה... היא אפילו לא יכלה להבטיח לו שתזכור אותו לנצח, כי היא רוצה להתחתן ולהקים בית. ואיך תעשה את זה כשהלב שלה מתגעגע כל כך לבחור שאיננו ורוצה להישאר איתו תמיד, לפחות במחשבות?...
הלב מתכווץ בכאב, והיא חשה מסוחררת מעט. מישהי טובה באה וחיבקה את כתפיה.
"זהו מתוקה, זה נגמר. נגמר. בואי. צריך להמשיך הלאה". נגמר. צריך להמשיך הלאה....
היא הביטה בו מבט אחרון. "שלום", היה כל מה שהצליחה ללחוש וגררה את עצמה החוצה בכוח. בחוץ שמיים כחולים ושמש זורחת. עולם כמנהגו נוהג.
כאילו לא התרסקה למציאות עם חלומה הגדול, כאילו לא נפרדה מאחד האנשים הכי טובים ומשמעותיים שהכירה.
היא יכולה להמשיך לשבת פה מתגעגעת בדיכאון עד סוף חייה, אבל זה לא יחזיר אותו אליה.
היא בטוחה שטוב לו עכשיו, טוב לו מאוד שם. ושהוא מצטער על זה שהיא מצטערת עליו.
היא חייבת לקחת את רסיסי הלב השבור, לאסוף אותם ביחד עם כל הדברים הגדולים שלמדה ממנו ומהקשר איתו ולגדול. לא להיכנע לייאוש. לתת לאבל ולפרידה ולרגשות הכואבים מקום,
אבל לא לתת להם להשתלט על המוח ולהכתיב את חייה. היא עוד תחזור לשמוח.
זה מה שהוא היה רוצה שתעשה, זה מה שהוא היה חוזר ואומר- הכל לטובה, רק לא להתייאש...
תודי ותשמחי שזכית בכלל להכיר אדם טוב שכזה, תשמחי בזה שטוב לו עכשיו.
נפרדת ממנו. מבחינתך הבחור מת והלך לעולמו שלו. צריך להמשיך הלאה....
עכשיו את עוד מותשת, סערת הרגשות עוד לא שככה, אבל תני לעצמך קצת זמן להירגע, לעכל ולעשות סדר במחשבות ואז תמשיכי בדרכך.
ובעזרת ה', יהיה בסדר. ה' מנהיג את עולמו ברחמים ואהבה, והכל לטובה. הכל.
וב"ה שבד"כ הפרידות הן לא טרגיות כל כך...
(למרות שבמישור האישי עלולות להחוות כטרגדיה)
זה מתחיל כאן וברגע הזה, ומשם זה רק מוסיף והולך.
כן, כך נראה דבר מורכב להפליא.
נכון, להיות בקשר הופך אותך לאדם אחר
ויש געגוע חזק מאד לא רק לצד השני אלא גם להיות מי שראיתי שאני יודע להיות
יותר לבן אדם שאני הייתי באותה תקופה, פחות לאיך שהקשר השפיע עלי.
כי לא זכור לי שהשפיע לטובה
געגוע נועד כדי לשחזר את המצב שהיינו בו
לצערי השיחה אישית לא עובדת לי!
*** אם אפשר לשלוח מסר אני אשמח.
לצערי השיחה אישית לא עובדת לי!
*** אם אפשר לשלוח מסר אני אשמח.
אני הייתי מנסח שזה רצון לחוות את מה שהקשר הוציא ממני.
האם במהלך הקשר אז הייתי אדם שונה? האם אני אדם אחר ממי שהיה שם? לא יודע.. זה יותר שהקשר הצליח להוציא ממני חלקים מסוימים שחבויים בתוכי ולכן יש בי רצון לחזור למצב ההוא.
זה לא רק ענין של ניסוח, זאת ממש אמירה אחרת.
כי מרגישה שלא ממש הבנתי...
ובאופן כללי, אני מרגישה שקשרים משמעותיים לא יכולים באמת להמחק, בדיוק בגלל הנקודה הזו.
קשר משמעותי הרבה פעמים מוציא מאיתנו דברים משמעותיים, מגלה בנו דברים שלא הכרנו, משנה אותנו.
ומי שהיה שם במפגש הזה, והיווה את ה"טריגר" לגילוי של כל המקומות הנוספים האלה בתוכנו, יהווה תמיד את הייצוג של התהליך הזה.
אז גם אם כבר לא מתגעגעים אליו, באיזה שהוא אופן הוא הפך להיות חלק ממה שאנחנו היום.
(לא יודעת אם מישהו הצליח להבין... הניסוחים של הסתרבלו נורא לאחרונה 
)
הדברים שאת כותבת נשמעים אמיתיים, והם כבר מדרגה נוספת ועמוקה יותר. אני התייחסתי לשלב הבסיסי (שאולי מובן מאליו).
מה שבאתי לומר זה שנכון שהקשר מוציא מאיתנו דברים משמעותיים ומגלה בנו דברים חדשים, אבל צריך לזכור שהתכונות האלו נשארות בנו גם כשהקשר מסתיים והדברים האלו לא נמחקים.
כשאדם אומר "אני רוצה להיות האדם שהייתי אז" זה נשמע שהחלק הטוב שבי תלוי בקשר ובחוויה שחוויתי, וכשהקשר הסתיים אני כבר אדם שונה ולא יכול להיות ההאדם הטוב שהיה אז. וזה לא כך
כי אינטרקציות שונות מוציאות מאיתנו חלקים שונים.
החלקים שבאים לידי ביטוי בקשר מסוים ולא באים בקשר אחר, הם חלקים שנמצאים בתוכנו. והיו שם גם קודם, אבל לפעמים חלקים מסויימים צריכים תנאים מסויימים כדי לצאת לפועל.
מצד שני...
אחרי שהם יצאו לפועל פעם אחת- הם נגישים לנו יותר, ואז לא בהכרח שנהיה שוב זקוקים לאותם תנאי אינטרקציה כדי להביא אותם ליעדי ביטוי.
