אני מעדיפה לקחת חופש מאשר להתמודד עם השאלות ההזיה האלו.
איזה פעורה
אני אומרת שזה נושא פרטי.
מעדיפה שיחשבו מה שהם רוצים עלי בהקשר דתי,
מאשר שהנושא של אולי הריון ישפיע על עניינים בעבודה. (וזה משפיע)
(אגב אצלנו הרבה יותר הגיוני שיחשדו בעקבות הימנעות מאלכוהול מאשר ששתיתי כוס מים 🤣)
אגב פעם לפני הרבה שנים כשהייתי בתחילת הריון ושתיתי הרבה תה במקום הרבה קפה,
הבוס שלי שאל אם אני מרגישה טוב.
אחאי כמה פעמים שאלתי אותו למה הוא שואל אז הוא ענה כי רק חולים וזקנים שותים הרבה תה.
לא רציתי להשאיר רושם שאני באה חולה למשרד (בקטע מדבק)
אז עניתי שכנראה אני זקנה.
ואז כדי לחזק את הרושם עברתי לשתות סטדה במקום קולה 😄😄
ועד היום אני בקטע של סודה שהתחיל מאותו מצב
אבל עברתי לסודה, עם לימון גם עוזר.
לפחות בארוחת צהריים בעבודה 😄
כשהייתי בהיריון לא הצלחתי לאכול כלום בערך חוץ ממנה חמה, אחת בסגנון הכי הרבה כימיקלים שקיים. הייתי מביאה לעבודה אוכל שבישלתי יום קודם, זורקת אותו לפח וקונה מנה חמה 😅
אז בשלב מסויים הבוס שלי שאל אותי למה אני אוכלת את הזבל הזה וסתם אמרתי לו משהו כמו שזה מתחשק לי, למזלי הוא לא חפר הוא היה ממש אחלה
וחורף אז זה גם ממש הגיוני. בכללי יש הרבה שלא צמות כל צום, רק יו"כ ותשעה באב.
ובעיניי את ממש לא צריכה לענות לה, זכותך המלאה לא לצום מסיבותייך.
פשוט הייתי מחזירה לה מבט כזה, של מה שאלת?! 🤔 🙄שתחשוב פעם הבאה פעמיים לפני שהיא נכנסת לענייניהם של אחרים..
אכלתי ושתיתי לפני שיצאתי וסיימתי מוקדם היום אז אכלתי צהרים בבית.
אבל זה היה קצת רמאות, כי רק מי שצם זכאי לצאת מוקדם... לא נורא, צמתי בעבודה... 😅
אף אחד לא יודע שהיום צום
אגב, בגן החרדי שאני מלווה רוב נשות הצוות וחסידות ואמרו לי שהן צמות רק בתשעה באב ויו"כ, וגם תשעה באב לא צמים אם את בהריון או מניקה
היא חסידת וויזניץ, אמרה לי שכך זה אצלם בחסידות, ובעוד חסידויות. לא בדקתי מעבר
משהו בסגנון "אצלנו נשים מקפידות לצום רק בט באב וביום כיפור" .
סביר להניח שהיא שאלה בתמימות ולא מכירה את ההקלות לנשים בהריון.
אם צום אז צום לכולם, הוא בטח לא מודע לכך שזה אומר שאת בהריון
משתפת מאצלי
עשינו לילדון בן 4 מבצע עם דף ומדבקות מיוחדות שקנינו לאירוע
והמבצע הוא שמדביקים מדבקה בבוקר
והוא נוראאא רצה כבר להדביק ואמרתי לו שאי אפשר במבצע מדביקים רק בבוקר
אז אומר לי: אבל אני רק רוצה לעשות דוגמא 🤣
ועוד אחד
הוא לומד קריאה עכשיו והם באמצע לימוד הכרת האותיות, הוא ספציפית מכיר מזמן את כל האותיות בעברית ואנגלית
וכל היום מנסה לכתוב מילים לפי הצליל ששומע
מפרק כל מילה להברות וכותב. לדוג: ב נ נ (בננה)
והיום ניסה לכתוב מגנטים. ובאה להראות לי שכתב מ ג נ T ם
מה לא שומעים שבמילה מגנטים יש את האות T ?? 😅😅
ועוד בגיל כ"כ קטן!!!
יש לי משהו מצחיק מהילד שלי שבן 11
הוא חזר מספריה עם 4 ספרים שבחר
ואז שאל אותי
"אמא מתי תתעברי שוב ( כן, ככה הוא אמר) כדי שאוכל לקחת עוד ספר מהספריה כל פעם?"
😂 😂😂😂
לוקחים אצלכם ספרים לפי מספר הילדים?
אצלנו זה היה נגמר בבכי סוער 😅
המגנטים זה הברקה ממש
אנחנו מחנכים את הבן שלי לאכול בישיבה (1.9). הוא נעמד באמצע הארוחה, אז אמרתי לו לשבת ואז הוא שוב נעמד והתחיל ללכת, אז אמרתי לו שלא אוכלים בעמידה. אז הוא התחיל לזחול...
(הייתי בשוק מההתחכמות!)
עוד ממנו:
שאלתי אותו: אתה רוצה לשבת על הכיסא או עלי?
הוא: עלי!
הוא מחליף בין האות ח לש
"חמה פח" (שמה פח)
אפילו הכותרת נשמעת מוזרה אבל זאת האמת.
בעלי הגישה שלו היא שהדרך להחלמה = עשייה.
ככה הוא מתנהג עם עצמו ומצפה ממני לאותו דבר.
בעיקרון הוא צודק, לשכב כל היום במיטה זה גרוע, אבל הוא לא מבין שאחרי לידה זה שונה לגמרי לגמרי!!!
וככה אני אחרי לידות קמה בשש וחצי, מארגנת את הילדים, מכינה ארוחת בוקר לכולם.
אם אין ארוחת צהריים חמה הוא מתבאס.
ביומיום הכללי אני עושה הרוב בתחזוקה של הבית אז גם אחרי לידה אני שוטפת כלים, כביסות, מטאטאת, שוטפת.
אחהצ יוצאת לגינה.
אני גמורה מזה. זה מתיש.
מילא הגוף מתאושש בסוף, אחרי הרבה זמן.
אבל הנפש פצועה.
אני מוצאת את עצמי הרבה זמן אחרי הלידה האחרונה ופשוט כועסת כועסת כועסת עליו. זה כל הזמן מנקר לי בראש.
הוא לא נתן לי לנוח.
כלומר, הוא האמין שהוא עושה את הכי טוב בשבילי בזה שהוא מכניס אותי לתלם של עשייה.
זאת הדרך חיים שלו וגם שלי, באופן כללי.
אבל אחרי לידה זה לא כמו שאר הזמנים ורק עכשיו אני מבינה את זה כועסת עליו שבגללו אני סמרטוט ובגללו אני בדיכאון אחרי לידה.
ברור שיש לי בחירה חופשית בהכל וברור שזה תלוי בי.
אבל מכירות את זה שלפעמים בוחרים בדרך עקומה בשביל שקט תעשייתי? אז ככה הייתי, לא היה לי כוחות נפשיים לריב או להיות בלי התמיכה הנפשית שלו ובחרתי לשטוף כלים ישר כשאני חוזרת מהבית חולים.
והאמת שאני לא מסכימה איתך שאת מסתכלת על זה במבט חיובי במידה מסויימת (שהוא רוצה את טובתך ושתבריאי יותר מהר), זאת דרך מניפולטיבית לגרום לבן אדם אחר לעשות מה שהוא רוצה ולא נותן ברירות לשני.
בעיני זה קו רגע לפני אדום- ואולי קו אדום. לא רוצה להיות נחרצת כי לא מכירה את כל התמונה.
האם יש עוד תחומים בחיים שהוא ככה לא נותן לך מרחב?
האמת שגם בסתם חולי - צריך לתת לגוף לנוח לפני שמאיצים בו להחלים בעזרת עשייה...
ובכל אופן, מה שנכון לו לא בהכרח נכון לך, בכל תחום בחיים, לא רק בבריאות, והוא צריך ללמוד לתת לך את המקום שלך ולא ליישר אותך למקום שהוא חושב לנכון...
בכל אופן, אם זה יושב עלייך כל כך הרבה זמן, נשמע שלא נכון להדחיק את זה, אלא לטפל במקום הנפשי שנוצר לך, וגם לפתוח את זה מולו, אולי בליווי מקצועי.
חיבוק❤️
שאת צריכה לעמוד בפני הסיטואציה הזו ולהמשיך לרצות
הכעס שלך מוצדק, אבל השנקל שלי לגבי ריצוי מנסיון עם עצמי - הכעס הוא קודם כל פנימי שלנו בינינו לבין עצמנו. ש- למה הסכמתי שיתייחסו אלי ככה/ למה אני לא מספיק חזקה לעמוד על שלי, והוא מושלך החוצה הרבה פעמים
נשמע שיש לך עבודה פנימית לעשות של לעמוד על שלך ולא להימנע מעימותים. אני מאמינה שאם הגעת למצב כזה אחרי לידה,זה עניין שחולש על כל תחומי החיים מולו ומול אנשים נוספים גם, כולל ילדים, וזה משהו שכדאי לפתור אותו
רק שתדעי אגב, שמבחינת בעלך - עצם זה שהסכמת זה אומר שהפתרון הזה טוב לך כביכול והוא צודק ועשה לטובתך. הוא לא יבין את הבעייתיות אלא אם תעמדי על שלך
שולחת חיבוק❤️
וצריך קצת לקום להסתובב, לנשום אוויר וזה מסייע בהחלמה.
אבל מפה ועד לעשות את מה שאת מתארת המרחק גדול, זה לא טוב לרצפת האגן של אשה אחרי לידה לעמוד הרבה, לאמץ את הגוף יותר מדי, הגוף עבר טראומה הן פיזית הן הורמונלית והן נפשית והוא צריך מנוחה פיזית וגם להתארגנות נפשית אחרת.
יכול להיות שהוא באמת לא מבין כי הוא לא חווה את זה, אבל צריך להציב גבול, מה מתאים לך ומה לא.
לי אישית אחרי לידה כן זורם לקום מוקדם כי גם ככה אני בד"כ ערה בשעות האלה, אבל אח"כ אני ישנה עד הצהריים ולא עושה שום פעילות שדורשת עמידה ממושכת ובטח לא הרמת משאות כמו בספונג'ה
אבל בעיני יש פה דינמיקה בעייתית מאוד ...
ויש לי תחושה שהמשעב לידה זה רק ביטוי של דפוס שלם שבו הוא מחליט ונותן את הקו ואת מרצה ולוקחת על עצמך כי חוששת מעימות
ומקווה שלא מעבר
משהו במה שתארת נשמע לי לא תקין בכלל
ומחייב טיפול זוגי מקצועי ..
גם אם הוא לא מוכן תלכי את
כתבת במקומי ;)
יש פה נורה אדומה בוהקת
טיפול ויפה שעה אחת קודם
אבל זה אפילו מרגיש לי על גבול האלימות.
אלא אם כן לא הבנתי אותך נכון.
הוא מפעיל מניפולציות עד שאת עושה מה שהוא רוצה וזה ממש קו אדום.
יכול להיות שהגישה שלו לחיים קשוחה והוא דוגל במאמץ
נשמע מהפותחת שגם היא כזאת בדרך כלל
זה מהמם
בשום מקום הפותחת לא כתבה שהוא הכריח אותה לעשות משהו
אלא שהציפיה שלו, וחוסר ההבנה שלו, גרמו לו לדחוף אותה להחלמה בצורה כזאת, שהיא כמובן לא נכונה בכלל
לא קראתי פה שום ויכוח שלה או טענה, או אפילו אמירה חד משמעית או ברורה שהיא לא יכולה והיא צריכה לנוח.
אפילו אישה שסיימה עם המשכב לידה לא באמת זוכרת את רמת העייפות והחולשה. אני לפחות. אני זוכרת את זה בראש כמובן אבל כשזה מגיע שוב אחרי לידה זה תמיד מהמם ומפתיע רמת החוסר מסוגלות של הגוף. ועובדה שגם אישה אחרי לידה יכולה לעשות את השטויות האופייניות של לצאת לקניות לברית ודברים כאלה, כי פתאום מרגישה התגברות של כוח אבל זה לא מחזיק מעמד ליותר מחצי שעה...
ברור שאי אפשר לצפות מגבר שיבין לבד מה זה, אם הנטיה שלו היא כמו שהפותחת תיארה, ובלי שמסבירים לו באופן חד משמעי ובבירור
משמע הוא יודע, אמרו לו, ובוחר אחרת.
ולי זה מרגיש כך.
היא גם כותבת שהיא מעדיפה להבליג ולעשות במקום להתווכח
זה אומר שהוא לא פתוח להקשיב לה, לראות מה טוב לה (בלי קשר למה שההנחיה אומרת לגבי משכב לידה).
שלו וההקשבה שלו, היא צריכה לעמוד על שלה גם אם התגובה שלו לא אוהדת
אין אוכל חם והוא מתבאס..? לא נורא, יעבור לו. זה המצב. רצוי והגיוני ונצרך שיכין בעצמו גם עבורה אחרי לידה או שיקנה להם
הוא התרגל שהיא לא מכבדת את הגבולות שלה, אז למה שהוא כן? כל שינוי כזה מתחיל משינוי עמדה פנימית בלבד. אם היא תחכה לו לא ישתנה כלום והכעס ימשיך להצטבר
אבל לא חושבת שזה לא צריך להגיע עם פתיחות.
לא לעשות וזהו זה גם לא נעים כלפי הצד השני
כולנו בני אדם, וחשובה לנו התקשורת.
אם הוא לא פתוח להקשיב לה אז באמת שלא תעשה וזהו
אבל בא נגיד שזה לא המצב האופטימלי
אפשר להגיע לאותה מטרה עם פתיחות, כנות, התעניינות
הוא ישמע שכואב לה
שהיא עייפה
שהיא מרגישה שזאת לא הדרך בשבילה להתאושש
לא מתנהלת בתנאים אופטימליים
לכל זוג יש את הדברים שהם פחות מסכימים עליהם
יש דברים שלא צריך לחכות שהשני יסכים
אלא פשוט לבצע
הביצוע יותר מדי חשוב כדי לחכות איתו עד שהשני יתקשר נכון
גבולות לצרכים בסיסיים לא צריכים להיות תלויים בבן הזוג
הצרכים הבסיסיים צריכים להתקיים בכל מצב
וזו צריכה להיות נקודת המוצא
בין אם בן הזוג מבין ומתקשר את זה ובין אם לא
אחרי שזה מתקיים אפשר לשוחח בנחת ולדון בזה
זה לא נעים
במקרה כזה, כשתקשורת בסיסית לא מספיקה, אין לי שום בעיה עם מהלכים חד צדדיים שישנו את המציאות. מן הסתם תהיה גם תקשורת כי הבעל "ידרוש הבהרות" כנראה, אבל יש הבדל בין לדבר על זה לפני כשהבעל לא מבין, שזה קצת כמעט כמו לבקש רשות לעומת לקבוע עובדה בדיעבד.
אם לא אומרים לגבר מה זה משכב לידה?
לא צריך להכיר מונחים, כל תינוק יודע שעם אשה אחרי לידה נוהגים בעדינות ורגישות, שהיא צריכה לנוח ופה נשמע שכאילו כלום לא קרה, היא בעבדות! איפה הרגישות האנושית? וזה עוד בעלה…
מבחינה פיזית…
גם אם ילדת לידה הכי "רגילה" שיש
להיות עם גוף של אחרי ניתוח, ועוד לקום לבייבי כמה פעמים בלילה (וגם ביום🙃) זה די והותר בתחום העשיה
לא יודעת כמה זמן את אחרי לידה, אבל התפיסה מעוותת.
מה גם שמאמץ פיזי (גם "מתון" של כביסות, לטאטא, לשטוף) זה מסוכן בעיניי וזה לדחוף את הגוף לקצה
ואת מתארת שגם את הנפש… זו הבריאות שלך. מאוד בסיסי בעיניי לעשות מאמצים בשביל הבריאות של בני המשפחה (של עצמך, עבורו בשביל אשתו, הילדים שלו…)
או שרק הראית שאת מסכימה שזה מה שטוב לך?
אני לא מבינה בזה אם זה נחשב קו אדום או לא,
אבל חייב להיות הידברות ביניכם בקטע הזה ואם קשה לך את חייבת להגיד, כי אולי הוא כן רצה בטובתך ולא יודע שכ"כ קשה לך (מאיך שכתבת את זה זה כן מדליק נורת אזהרה אבל יכול להיות שהבנתי לא נכון)
שכעס כזה הוא טוב
הוא נקודת מפנה בהבנה שהמצב לא טוב וצריך שינוי
שינוי אמיתי מגיע מבפנים ולא מאנשים סביב
אם את רוצה לעשות אחרת
זה לא קשור ישירות אליו
הוא יכול להאמין בדרך חיים אחת ואת באחרת
את יכולה להשלים עכשיו את המנוחה שלא היתה לך
להוריד הילוך
לעשות הרבה פחות
תמיכה נפשית היא קודם כל תמיכה עצמית
לעשות מה שמתאים
לענות על הצרכים הבסיסיים
להקשיב לגוף ולנפש
תמיכה נפשית שבאה בתמורה לדריסת הצרכים הבסיסיים
לא שווה את הנזק
אם תצליחי ללמוד מהמקרה הזה ותעשי שינוי מהותי בחיים
גם הכעס יכול להעלם
כי למידה מטעות יכולה לרפא את הנפש
(בעלי ואני מאמינים בהרבה דברים מאד שונים
אם הייתי עושה כפי אמונתו הייתי אומללה
אז אני הולכת בדרך שלי ומלמדת אותו להכיר אותה
זה לא תמיד פשוט
אבל זו הדרך היחידה לחיות חיים טובים)
לעשות דברים ולהתאמץ עד שישה שבועו. מהלידה. תפני אותו למאמרים שמדברים על זה.
בביח אחד שהייתי בו שקלו לעשות שיחה לבעלים כחלק משחרור מהבי"ח על משכב לידה וכל הכרוך בכך כדי שיתנו תמיכה, מקווה שעשו את זה.
תפמפמי לו כל הזמן ואל תסכימי בשום אופן לקום ולשטוף שום דבר, לא רצפה ולא כלים.
אם הוא רוצה להתאושש ככה- שיעשה ככה. הוא לא אישה ואין לו רחם...
להפנות אותו לדברי הגמרא על הגוף של האשה אחרי לידה שהוא התפרק כולו בלידה ולוקח לו שנתיים לחזור לעצמו.
הוא כנראה ממש אבל ממש לא מבין מימינו ומשמאלו בנושא הזה. דחוף להעלות למודעות לפני שיהיה מאוחר. יש דברים שאחכ באמת לא יחזרו לעצמם אם עכשיו את תתאמצי אחרי לידה. זה לא פשוט כמו שנראה.
הוא גם לא צריך להבין
הוא צריך להבין שהוא לא מבין ושזה בכלל לא משנה מה הוא מאמין או לא
על זה נאמר
No uterus, no opinion!
עכשיו את צריכה להחליט מה את מבינה ומה את מאמינה
ולהבהיר לו שיפסיק עם זה
(אני חושבת שבזוגיות צריך לדעת מתי להיות בענווה ומתי להיות נחרץ,
בעדינות אשאל אם הא תמיד כל כך נחרץ מה נכון? האם יש מקומות שהוא יודע גם להיות בענווה מולך?
ואת יודעת מתי להיות נחרצת?
אם לא- אז זו הזדמנות לשניכם)
טוב מאד שהעלית את זה כאן כדי שנגיד לך שזה לא סביר. אפילו מצד מידת נימוס בסיסית ואנושית. הכעס שלך הוא בצדק ולגמרי במקום וטוב שאת כועסת. מציעה שתחשבי עד כמה זה מקרה יחיד או דפוס חוזר ושתזמי שיחה איתו ותבהירי בלי לשאול אלא לומר שאת מאוכזבת מחוסר הרגישות ותתני לו להיות קצת בלחץ מזה שאת תוהה בינך לבינך על מה זה מעיד אצלו ואיך הוא לא היה שם בשבילך אלא דרבן אותך בדעתך הקשה לעבוד יותר? ושעכשיו את יוצאת לחופשה כפיצוי- את הולכת לנוח יותר ושהוא יתמודד עם זה ויהיה יותר נוכח ועוזר, אםלא מתאים לו- שיביא עזרה חיצונית. והייתי גם מוסיפה שעכשיו את תהיי יותר קשובה לעצמך מעתה והלאה.
אז למרות שאני מסכימה עם הנאמר בתגובות, רובו לא רלוונטיות כרגע.
ובכל אופן, זה מעלה בך כעס, אני חושבת שכדי לפנות אל הכעס הזה חשוב מאוד לפתוח את הנושא לדיבור.
קודם כל, טוב שאת מודעת לזה ומרגישה את הכעס, 'תבשלי' את זה בתוכך, תרגישי מה שתרגישי, תגידי לעצמך מה היה לך נכון ומה לא,
ואח"כ, ממקום בטוח בעצמך אבל בלי להוכיח ולבקר אותו, תספרי לו מה את מרגישה ומה את חושבת כלפי מה שהיה. אני חושבת שזה ישחרר לך, ואני מקווה שהוא יבין יתנצל ויכיל, וזה יתן לכם הרגשה טובה של תקשורת וחיבור. ואולי זה יתן לך תובנה גם לגבי הקשרים אחרים שאת לא אמורה בהכרח לפעול לפי מה שהוא חושב לנכון, ואולי האמת היא אצלך והיא שונה הפעם.
שטיפת כלים בקטנה, סביסות- הגיוני
אבל שטיפה וקימה בשש וחצי בבוקר?
לצאת עם הילדים לגינה?
לא בריא בכלל אחרי לידה
תסבירי לו שבעוד אחרי ניתוחים מסוימים או מחלות מסוימות העשייה מרפאת
אחרי לידה זה הפוך, העשיה המרובה וחוסר המנוחה פוגעת בך, ברצפת האגן, בגוף שלך, במצב רוח, באיכות הטיפול ברך הנולד, וגם עלול לפגוע בקשר הזוגגי שלכם (חוסר חשקף, חוסר כוח, כאבים בגלל מאמץ לאחר לידה).
תקחי אותו איתך לרופאת נשים, שתסביר לו מה זה "משכב לידה" זה לא סתם צמד מילים.
ותקשיבי לגוף שלך.
תקבעי עובדה. אל תשאלי
ואל תסתכלי מה התגובה
תעשי מה שיעשה לך טוב
הכי חשוב שלאמא יהיה טוב , אם לא טוב לאמא כל הבית סובל כשתביני את זה תתנהגי ככה
אם את בדיכאון אחרי לידה כמו שכתבת את חייבת תמיכה בחיים האמיתיים.
יש לך איזו דמות טובה שאת יכולה לשתף? אמא/ אחות/ חברה?
את יכולה גם לפנות לאחות בטיפת חלב או לרופאת משפחה ולקבל ליווי של עו"ס בקופה. זה יכול ממש לעזור.
אני חושדת מבין הדברים כפי שכתבו עוד כמה מעלי שזה לא מסתכם רק בעניין הטכני של החלמה מהלידה... האם הדעות שלך נשמעות? יש לך מקום להגיד מה את מרגישה? גם אם הוא לא מאמין במשכב לידה כפי שהתנסחת- למה זה כ"כ מחייב אותך ואת עובדת קשה מדי אחרי לידה? הוא יכול להאמין או לא במה הוא רוצה, אבל כשזה גורם לך לפעול בצורה שמזיקה לך זה כבר עובר גבול.
ממליצה ממש שתפני לאשת מקצוע להתייעץ, לקבל עזרה ולצמוח בעזרת השם.
שולחת לך הרבה כוח וחיבוק! מגיע לך הכי טוב בעולם❤️
והדברים שלך מאד נגעו לליבי וגם קראתי את כל התגובות.
ואני רוצה להגיד לך כמה דברים, אם את רוצה לשמוע כמובן
1. גם בעלי לא האמין במשכב לידה. דווקא כי היה לי היסטוריה של מצבי רוח ודכאונות והוא דאג לי-
הוא חשש מאד מהרעיון של לשכב במיטה שישה שבועות. הוא הבין שאני רוצה לנוח אבל ממקום טוב ודואג רצה שאצא כל יום החוצה.
(דוקא את תפעול הבית הוא כן לקח על עצמו, אבל גם בשגרה נשמע שהוא עושה יותר מבעלך כי אני עושה פחות ממך)
יכול להיות שבעלך מאמין בזה ממקום טוב בעקרון, את לא חייבת לחשוד בו ברוע ובמניפולטיביות..
אבל
2. עכשיו כבר עבר זמן כמו שאמרת. והנפש שלך לא מתאוששת וסוחבת כעס. כעס זה שלב ראשון וחשוב.
מתחת כלל כעס מסתתרת פגיעה. הרבה פעמים זה הרגשה שלא ראו אותי, לפעמים זה כעס על עצמי. איך פגעתי בעצמי ככה. איך שיתפתי פעולה עם משהו שידעתי שהוא לא טוב לי
למה לא היה לי בטחון לעמוד על שלי.
לזה רק את יודעת לענות. לשאול בכנות, בזמן של שקט, איפה זה פגע בך. ומשם לחשוב איך מתקדמים.
3. רק את יודעת מה המצב בבית. פורום הוא מקום נהדר אבל לפעמים לוקחים את כל הסיפורים על כל הבעלים ומצפים מבן הזוג שלנו להיות איזו דמות שלא קיימת.
אחרי לידה יש הכל. יש בעלים שמתפקדים כמו עקרות בית, יש כאלה שעובדים קשה ולא יכולים- אבל תומכים נפשית. יש נשים שנעזרות בתשלום או בהתנדבויות.
ויש גם כאלה שעובדות יותר ממה שהן רוצות. זה לא אומר שהן 'חיות באלימות'.
ברור שאם מאז ומעולם יש ארוחה מבושלת בבית- בעלך מתאכזב אם אין. זה אנושי.
אצלי למשל יש לפעמים כן ולעפמים לא, וברור שאחרי לידה זה כמעט תמיד לא (לפעמים אני מוציאה משהו מהמקפיא או מינה בזריזות משהו קליל וזה נחמד לי,
כי בעלי לא מבשל ונמאס כבר אוכל קנוי)
4. מה שכן קצת מטריד הוא התיאור שלך, שאת עושה את זה כדי להמנע מעימות.
כלומר- את לא מסכימה איתו אבל לא טרחת להגיד את זה יותר מדי.
אם ככה- אין סיבה אמיתית שדעתו תשתנה? מה אמור לגרום לו לחשוב שמשהו לא נכון בתזה שלו?
אם את עושה ואומרת לעצמך וואי זה טוב לי אפילו שזה מעייף אותי- זה ענין אחד
(כי באמת לפעמים יש אדרנלין כזה אחרי הלידה, זה עדיין לא בריא לתפקד אבל למי שמרגישה טוב זה אתגר לנוח בכזה מצב)
אבל אם את קמה ואומרת לעצמך הלוואי שד' יפקח את עיניו, אבל לי אין אחרי לידה כוחות נפש להתעמת עם תפיסותה עולם שלו-
פה הייתי באמת שואלת, בניקוי כל רעשי הרקע
האם אני יכולה להביע את עצמי בבית?
ואם לא, קחי חיבוק ושק של אומץ, ותפני לעוסית בקופה או אפילו לאחות טיפת חלב.
כי הזכות הזו של להביע עמדה בבית שלך- היא בסיסית. מותר לו להביע עמדה מנוגדת, אבל לך צריך להיות המרחב הבטוח לעשות את זה.
בהצלחה רבה1!!
ממש רואים כמה שאי אפשר לדעת מפוסט אחד בלבד מה כל התמונה
מה מניע אותו להתנהג כך
וליולדת לשתף פעולה עם זה
היה קצת ילד, לא הבין מספיק את האירוע.
לקחתי אותו לשיחה אישית עם חמותו, ואחרכך עם אמא שלו (לא בבוטות, פשוט איפשרתי להם להשאר לבד)
וכשלא הכל היה ברור העלתי שלה על חשיבות משכב לידה כשאחותו הגדולה והמנוסה ישבה איתנו.
שוב היום היתה כתבה בערוץ 7 שח-מאס כבר מתכנן את הטבח הבא.. וזה ממש נשמע אותו לופ של פעם קודמת. קשה לי.
שווא שקד שומר
להתחזק באמונה ולהבין שהכל זה השם יתברך
לא חמאס מחליט מה הוא עושה
ולא השבכ שומר עליהם
הם חיות מפלצות והקבה כולא אותם
כלום לא קורה בלי החלטה של השם יתברך
לא נכנסת לכתבות האלה.
זה כמו שמידי פעם יש הנפצות על מה יקרה כשהמשיח יבוא.
לחץ נוסף מיותר לא עוזר לי בחיים.
*זה* לא מלחיץ
ויש צירים כואבים
ובסוף מגיעה נשמה לעולם
אחרי כל הצרות שיש כאן נראלי שעוד כמה צירי לחץ שווים את מה שיגיע אחריהם
אני לא מעוניינת לשמוע כל מיני הפחדות שלא בהיכרח מציאותיות.
כשיגיע, נתמודד עם המציאות. לא רואה סיבה לפחד מראש על מה יהיה.
את קונה בחנויות פיזיות או באינטרנט?
ואת מדברת על קניה בסוף באמת או רק רצון תמידי שלא בהכרח הופך לקניה?
שמעתי פעם טריק, שאת יכולה למלא עגלה, אבל לשלם בתכלס רק אחרי שבוע נגיד, ובינתיים לחשוב על הפריטים אם את באמת רוצה אותם. ומה שלא פשוט להעיף.
לגבי קניה בחנויות אני לא יודעת, האמת שבמירוץ החיים לא מצליחה להבין איך אפשר בכלל למצוא זמן לצאת לחנות. אולי למלא את הזמן באיזה קורס/ חוג/ שיעור/ התנדבות ואז טכנית לא נהיה זמן לקניות?
כולה לא יהיה לך עוד בגד שאת לא צריכה ותדחי סיפוק
וכל מיני מציאות ופיצ'פקס מיותרים 🥴
באידיאל אני חושבת שצריך להמעיט בצריכה ובאגירת חפצים מיותרים,
בפועל אני מאוד נהנית מעצם החיפוש והקנייה של דברים חדשים.
אם תגלי את השיטה שתפי אותי.
דוחה את זה שנים
אשכרה שנים
בשנתיים האחרונות קניתי לעצמי 5 דברים נראלי...
אבל אני בקיצוניות השנייה תכלס...
שונאת את ההתעסקות הזו, גם באינטרנט וגם פיזי
לילדים, לי.. לא משנה
פשוט שונאת
מה החסר
זה יכול להיות חסר בבגדים שאוהבים/ חסר רגשי/ סתם שעמום
הפתרון בהתאם
לקנות רק בגדים שעושים טוב/ לטפל בחסרים רגשיים/ למצוא עיסוקים יותר טובים
כשאני נזכרת בערמות הבגדים, כביסות קיפולים וצפיפות בארונות ובלאגן בבית זה מאוד מהר מוציא לי את החשק לקנות דברים.
בדיוק היתה לי דילמה שבוע שעבר הייתי בחנות עודפים וכמעט קניתי קפוצונים לכל הילדים (ככה יש לכל אחד קפוצון אחד ומידי פעם מכבסת ומייבשת מיד ליום למחרת)
בהתחלה אמרתי וואלה זה יקל עלי אני לא אצטרך מיד לכבס
אח"כ דמיינתי את כל ערמת הקפוצונים האלו בארונות תופסים מלא מקום
וכל הבית קפוצונים מסתובבים בין הרגליים כי אם אחד לא מוצא את שלו מיד אז יוציא אחר מהארון.. ירדתי מהרעיון וזהו.
ותודה לה שלא קניתי
רק זה מה שהיה חסר לי פה עם כל המעילים ומגפיים ומטריות 😂
אמא שלי אגרנית וזה ממש מנהל אותי
במקרה הזה לטובה...
עוד עצה פרקטית
אני קונה יד שניה, זה עוזר לי להיות יותר קלה על להכניס ולהוציא מהבית.
פעם בשבוע בערך עושה מכונה של זה ומייבשת מיד
לק"י
נניח אצלינו הגדולים לובשים כל יום קפוצ'ון כשכבה עבה מעל חולצה דקה.
אז אחד לא מספיק. אי אפשר ללבוש כל הזמן את אותו בגד.
אבל אם הקפוצ'ון משמש ליציאה מהבית בימים הפחות קרים (שלא צריך מעיל), אז אחד- שניים מספיקים.
ואת הקפוצון מעל
זה מספיק לימים הקרים. אבל הם מורידים אותו בכיתה ומיד כשנכנסים הביתה
לכן אפשר לכבס פעם בכמה ימים ומספיק אחד לכל ילד.
יש לי ארון ענק ועוד ארון ועוד ארון למטפחות
הפיתרון שלח זה שאני ובעלי עושים לי תקציב חודשי כל חודש יש איקס כסף לרכישת בגדים ומטפחות ובמסגרת זה אני יכולה להוציא
שאני עוברת טת זה אני עוצרת
זה מצד אחד ממלא את הצורך מצד שני לא אוכל את הכסף
אני שונאת לקנות
ואוהבת להתחדש חחח
הילדים אצל ההורים שלי כי אין מישהו אחר שיהיה איתם
בעלי איתי
הילדים כמובן במסגרות ואחהצ ההורים מוציאים אותם ומתארגנים למקלחת ושינה
אני כל הזמן מקבלת טלפונים של צעקות, בכי, ריבים, ויכוחים, הבת שלי לא מסתדרת עם אמא שלי
אני פשוט יושבת פה ובוכה
בעלי ייסע לשם אבל הנזק כבר נעשה
הילדים בוכים
אמא שלי צרחה עליי שהיא לא מוכנה יותר לשמור עליהם
ואני עצובה כל כך
רואה פה נשים שיש להן 9 ילדים בבית שנשארו עם ההורים ואצלי אף פעם אין מי שישמור עליהם
הלכתי ללדת, כן?
איפה בדיוק הייתי אמורה להשאיר אותם??????
בשביל ההורים.
וגם בנושא של עזרה הדדית בין האחים.
יכולה לומר על עצמי שגם במשפחה שלי וגם במשפחה של בעלי אנחנו נעשה את הכל כדי להיות שם ולעזור, למרות שכולנו גרים בכל הארץ…
גם אם זה אומר לעשות לילה בבית חולים עם האחות שילדה בבית חולים מרחק שעה וחצי נסיעה ממקום מגוריי, כי בעיניי משפחה זה מעל הכל!!
אבל שוב פעם, אי אפשר להסיק מסקנות ממשפחות מסוימות ומנורמות כאלה ואחרות אצל אחרים..
בינתיים הנקה מלאה, ולא המליצו אחרת.
סוגי דם שונים לתינוק ולי,
עוד לא התחילו טיפול כי זה גבולי, רק השגחה עד שבמגמה תתהפך.
ספרו לי מה אתן יודעות מציעות ..
רוצה הביתה, למשפחה, לקושי הבריא של השגרה החדשה וכו'.
הבילירובין מתפנה בצואה, אז ככל שהתינוק אוכל וממלא יותר טיטולים זה יצא מהר יותר.
לק"י
להניק ולהניק, שיהיו לו יציאות (קקי). אם הוא נרדם באמצע האוכל, להעיר אותו. אפשר לשאוב (או לסחוט ידנית) לבקבוק ולתת לו, אם הוא ישנוני וחלש בגלל הצהבת.
להתפלל ולהתאזר בסבלנות.
לשמוח שלא שחררו אתכם לפני שזה מתאזן. ככה הסיכוי שתצטרכו לחזור לאשפוז אחרי השחרור- קטן.
אצלינו כולם היו בפוטו, חלקם ביממה שאחרי הלידה, וחלקם אחרי. אצל שלושה המשכנו מעקב אחרי השחרור, ואצל שניים- לא.
מאחלת לכם שחרור מהיר ובבריאות!!
(ואם יש עוד ילדים, ובעלך יכול, שיביא אותם לביקור. זה גם יכול לשמח).
יש מיליון סגולות, מעניין אותך?
כנראה שהכי עוזר להתפלל ולהניק הרבה כדי שיהיו הרבה יציאות.
מאמינה לך.רוצה הביתה, והילדים בבית צריכים אמא בבית...
פשוט בבת אחת שמעתי מ2 נשים שכשסוג הדם שונה יכול לקחת מלא זמן להחלים ו שווה לתת תמ"ל. ואני ממש נמנעת מזה בגיל כזה ותוהה אם העקשנות שלי במקום.
כמובן אתייעץ בבוקר עם רופא ילדים. אבל חוכמת נשים...
אני כבר שבוע 20
כולם סביבי יודעים
רק לה לא סיפרתי ואנחנו בקושי נפגשות אז אין לה איך להבין לבד
ואין לי כוח לספר לה
אין לי כוח
עם תמונה של האולטרסאונד ושלחתי בווצאפ גם לא דורש ממך כוחות וגם זה חמוד
תמונות של הילדה
זה לא מרגיש לי קשור...
בגדול אנחנו בקושי מדברות
נשמע לא פשוט
אולי לכתוב הודעה?
תעשי את זה.. אח"כ תראי איזה אבן יורדת ממך
בטוח את מחזיקה את זה לא טוב
המון בהצלחה
יבואו טובות ממני לתת לך טיפים איך לעשות את זה 🫶🏻
ויש מורכבות מעבר.
מתאים לך קצת לשתף?
הקשר בינינו מורכב מאוד
וההשוואה בין זה שבהריון הקודם שיתפתי אותה עוד לפני שראו דופק
ועכשיו לא בא לי שהיא תדע
זה כואב
אני גם התקשיתי לספר הפעם
אז שלחתי וואצאפ עם תמונת אולטרסאונד וכתבתי It’s a girl
והריון קודם פשוט שאלתי בוואצאפ אם אפשר לשריין עזרה לארגן את הברית
או שולחת את בעלי שזה יהיה המשימה שלו, גם להורים שלי
הקשר בינינו השתנה בגלל סיבה מסויימת בחודשים האחרונים
התקשורת מסתכמת בהתכתבות פעם ב
מה נשמע? ב"ה
שבת שלום
מה שלומכם? מצוין
יופי
זה התקשורת פלוס מינוס....
