אני מרגישה מאוד מבולבלת. אני מרגישה ירידה ברוחניות, בקשר שלי עם השם. מצד שני אני מתחילה לפחד מכל מיני פגעים שונים וזה גורם לי עוד יותר, מלבד הרצון הבסיסי התמידי, לרצות לחזק את הקשר שלי עם ה', אבל הקשר לא מצליח להישמר חזק לאורך זמן כשהוא בנוי על פחד. היה לי על זה דיון מאוד מעניין עם חברה. הקשר שלה עם השם מבוסס יותר על רגש, בדיוק ההפך ממני. בעיקר על ההתפעלות מהחכמה הא־לוקית שבתורה. האמונה שלי בנויה בעיקר על הוכחות שכליות. אבל גם אם השכל מחייב אותי לעבוד את ה', הרגש לא בהכרח מתחבר לזה. אני נלחמת על זה תמיד, זה בא לי בגלים, יש תקופות שאני יותר מרגישה אותו, יש תקופות שפחות. והתקופות האלה מכבידות עלי כל כך כי אני יודעת שאני פשוט מוכרחת לחזור לקשר קרוב יותר, אבל את הלב שלי זה לא בדיוק מעניין. חשבתי על זה היום שגם בתקופות שבהן אני בקשר קרוב יותר עם ה' בחסדי שמיים, זה בא ממקום של "ככה אני צריכה, לכן זה מה שאני עושה". לא כי באמת זה בא ממקום של רגש. אבל עכשיו כשאני חושבת על זה שוב, זה לא נכון. בתקופות עם הקשר הקרוב יותר אני כן מרגישה אותו. אני כן. עכשיו אני מדברת על קירבת ה' ועושה דברים אחרים. קוראת דברי תורה, אבל פחות שמחה לעזוב אותם כדי להתפלל. סוג של אבסורד. אני חושבת שזה כי זה כיף ללמוד באופן תיאורטי, אבל המעשי מחייב וזה לא כ"כ פשוט. אף אחד לא אומר שעבודת ה' בעולם הזה קלה, אבל היא אפשרית!

החיים הם... וואו כשהתחלתי לכתוב את זה חשבתי על זה שהרבה פעמים התחלתי את המשפט הזה וכל פעם סיימתי בצורה שונה. כאילו יש לי איזשהו רצון כל הזמן להגדיר. שהכל יהיה ברור, מובן ומסודר בראש. לא מסוגלת לתת מקום לחוסר ודאות (עיין ערכים חיסון, לידה, מוות, שינוי). כשאני מרגישה שהמוח שלי ריק, אני לא חושבת על כלום, שאין מה להחכים/להועיל/ליהנות, אז נכנס החוסר ודאות, מלחיץ, מייאש ומועיל הוא לא. די. צריך לתת מקום לחוסר ודאות, להכיל אותו. אפילו ההכרה שלי בגבולות השכל מוגדרת ומתויקת בצורה מסודרת, ככה שיש לי סוג של שליטה גם במקומות שבהם אני מוגבלת. אפילו מה שאני כותבת עכשיו בא כדי לסדר בראש.

אבל עדיין אני מרגישה ריק. כאילו כל מה שאני עושה זה כדי להשכיח. להשכיח שבסופו של דבר כל מה שאני יודעת – מאחרים למדתי. כל מה שעשיתי – לעצמי עשיתי. אז למה צריך אותי? אומרים שאת התפקיד הייחודי שלי אף אחד אחר לא יכול לעשות, אבל התפקיד הייחודי שלי הוא ללמוד בדיוק כמו כולם דברים שאחרים כבר יודעים ולדבר ולבזבז את הזמן ולהמשיך להיות חלק מההצגה המתוזמרת הזאת שכולם רוקדים לצליליה? אפילו את הביטוי הזה הבאתי מאחרים שכבר המציאו אותו.

כל הכישרונות שלי – גם לאחרים יש, ופי אלף עלי. כל הידע שלי – אחרים יודעים, ופי אלף עלי. כל העשייה שלי – אחרים עשו, ופי אלף עלי. כל ההנאות שלי – אחרים נהנו, ופי אלף עלי. חוץ מזה הם סתם חסרי תועלת. כל מה שאני כותבת – גם היו אחרים שחשבו. כל בעיה – כבר מצאו לה פתרון (והבעיות שהתעוררו מהפתרונות הן מזעריות לעומת הראשונות, מעין "צרות של עשירים"). הכל כבר המציאו, כל שיא כבר שברו, כל דבר כבר עשו. מי אני? אחת ממיליארדים.

זכיתי לכל טוב, באמת. אבל לְמה? לָמה? למה לי כל זה? מי רוצה בכלל להיכנס למצב הזה שבו תקבל שכר על דברים טובים ועונש על דברים רעים. לא מדובשו ולא מעוקצו. לא רוצה כלום! לא רוצה למות. מפחדת. לא רוצה להתחצף. מפחדת.

ה'! אני אוהבת אותך! בבקשה, תעזור לי להתקרב אליך! תעיף כבר לכל הרוחות את היצר הרע הזה שמוציא אותי מדעתי (תרתי משמע, גם משגע אותי וגם משכיח ממני את השיקולים השכליים). ה', מה אני כבר רוצה? מה אני כבר מבקשת? לעבוד אותך. לעשות את הרצון שלך. לגלות את שמך בעולם. לקדש את שמך בעולם. כן, יש לי עוד רצונות – לקנות בגדים, להצליח בלימודים, להתחתן. אבל כולם בסופו של דבר רצונות זמניים שיעזרו לי להתקדם. לספק בצורה כשרה את הצרכים החומריים שלי, ולהתקדם למטרה – למצוא עבודה שמצד אחד תספק אותי, מצד שני תאפשר לי לפרנס בכבוד בית של תורה ולשלוח את בעלי לעתיד לכולל, ומצד שלישי להשאיר לי זמן לילדים, לחינוך של הדור הבא לאמונה אמיתית, קרבת ה', ערכים, אידיאלים. זאת המטרה בעצם. להתקרב אליך. לעבוד אותך באמת. ומתוך זה בא הסיפוק האמיתי, השמחה האמיתית, השלווה. ה' תעזור לי להפנים את הדברים האלו ולזכור אותם בכל רגע. כשאני שמחה והכל הולך טוב ב"ה, וגם כשאני עצובה, לחוצה, כועסת או כואבת ח"ו. שאני אצליח למנף את האמונה השכלית לחיים מלאים ברגש, לצמיחה ממשברים, לניהול חיים נכונים. ה' הכל רק בידיים שלך. רק אתה יכול לעזור לי. וזה הדבר הכי משמח והכי מנחם בכל הסיטואציה הזאת של "על כורחך אתה נולד" – שאני דווקא בידיים שלך ולא בידיים של איזה מישהו אינטרסנט, קר וחסר רחמים. שאני בידיים של "א־ל מלך יושב על כיסא רחמים" שקשוב לצרכים שלי, מבין אותי, רוצה בי, עוזר, מושיע, מגן ומחייה אותי בכל עת. תודה אבא!

היה לי כ"כ קשה השבוע. כן, מותר לי להתפרק וזה לא סותר את האמונה. חוסר הוודאות, השינויים התכופים בתוכניות, חוסר הנעימות, הפרידה מהחברות האהובות עלי, באמת. לא רלוונטי לספר בדיוק את כל השתלשלות העניינים, רק אומר שראיתי בחוש איך אדם יכול לשבת ולתכנן כמה שהוא רוצה, אבל בסוף רק דבר ה' יקום. הייתי לא בסדר ואני לוקחת אחריות מלאה על הטעויות שלי, אבל רוב הבעיות לא קרו באשמתי והסבל הנפשי שנגרם לי מכל הסיפור הוא לא פחות חמור. כל היום הייתי בחדר, לבד, וכשאני מסתכלת קדימה, קשה לי לשמוח בלשון המעטה. בכיתי היום בתפילה, וכמה פעמים בהמשך הבכי איים להתפרץ שוב. אני עצובה, מתוסכלת ומשתדלת מאוד, לא יודעת עד כמה אני מצליחה, לא להיות מיואשת. אני לא מצליחה לחשוב על מוצא מהרגשות הקשים האלה. נמאס לי להיות לבד, אני מתגעגעת לחיים. ה', סבלתי די. עזור לי אני מרגישה שזה מעבר לכוחות שלי. יהיו שיאמרו שאני מגזימה, אבל אף אחד לא יכול לדעת מה רגיש אצל כל אחד, את מה הוא יחליק ומה ישבור אותו. הניסיונות מותאמים אישית לכל אדם ע"י מקור החכמה בעצמו. נוגעים בעצבים החשופים שלו, מוצאים את נקודות החולשה שלו ואף פעם לא מוותרים לו. דורשים ממנו להשתמש בכל מה שיש לו, בכלים שנתנו לו בהתאמה מיוחדת. ואני בע"ה לא אוותר. אני אלחם למען השפיות שלי. אני אוציא את המירב מהתקופה הזאת שהטוב האלוקי שבו כ"כ נסתר ממני. ב"ה הכתיבה הרגיעה אותי. תודה ה', אין לי מילים להודות לך, כאילו כל מה שאומר יהיה קצת מידי ואם אנסה להאריך זה רק ימעיט מגודל הכרת הטובה שלי אליך. ברוך ה' הבאת לי את הכוח כשחשבתי שהוא כבר איננו. תודה אבא. מילה אחת שמביעה כ"כ הרבה. תודה.

אני מרגישה שהניתוק הרגשי שלי מציק לי. גם באדישות עם חברות, גם ביכולת להזדהות עם אחרים וגם ביכולת לזהות רגשות אצלי. האדישות עם החברות מקשה על חברות זורמת וקלילה. אני אמנם מדברת, צוחקת, מספרת וגם מקשיבה, אבל הכל במן כבדות כזאת, חוסר ברק בעיניים (רק לפעמים..). חוסר היכולת שלי להזדהות עם אחרים מקשה על קיומן של חברויות עמוקות יותר, הכל שטחי, מלמעלה. וחוסר היכולת לזהות רגשות אצלי זה כבר דבר יותר אישי, ביני לביני. אבל הוא עדיין מפריע. אני מרגישה חוסר מנוחה, משהו לא פתור, סלט של רגשות ללא שם מתערבל לי בראש. אם היה להם שם לפחות הייתי יודעת איך לגשת אליהם, ואולי גם איך לפתור אותם. ההכרה בהם היא חצי הדרך לפתרון. לא כיף לי להרגיש מרוחקת, אבל ככה אני מרגישה. משהו לא נכון שם. אמנם השתניתי הרבה עם השנים. למדתי דברים חדשים והשתפרתי. בהחלט, אני מודעת לזה. כל הזמן מתקדמים. אבל כאן אני מרגישה תקועה, אין לי קצה קצהו של מושג איך יוצאים מזה, איך פותרים, איך נפתחים לאחרים אם לעצמי אני לא יודעת להיפתח. ה' תעזור לי בבקשה! המפתח אצלך אבא, ורק אתה יכול להוציא אותי מזה לחיים מלאים יותר, עמוקים יותר, מספקים יותר. אני לא מבקשת כי מגיע לי, לא מגיע לי שום דבר. אני מבקשת ממך כי אתה אבא שלי, ואם לא אליך, אל מי אני אלך? ה' רק אתה יודע מה הכי טוב בשבילי, אז תמשיך להוביל אותי בדרך הנכונה ועזור לי לבחור נכון, וכך אני אוכל לעבוד אותך מתוך אושר אמיתי, סיפוק אמיתי וברגש אמיתי. כן, זה נשמע מתחנף, אבל אבא, איזה עוד דרך יש לי? עם איזה דבר אוכל לבוא אליך שיוכיח שכן, מגיע לי? אין דבר כזה, כי לא מגיע לי, אני מבקשת רק מאוצר מתנת חינם. תודה אבא.

דבר שאני חושב עליו הבוקר וזה אקראי כמו שזה נשמע.

בהתחלה אפילו לא זכרתי איך קוראים לעצם הזו.

העצם הזאת שמאמינים שתישאר ולא משנה מה יקרה

שממנה הכל יתחיל מחדש ברגע מסוים על הזמן.

מה הדבר האחרון

הפרט הכי קטן ואקראי

משהו שלא שמים אליו לב אולי אבל הוא הכי מהותי בך

משהו שעליו הכל נשען

משהו שמחזיק אותך גם בלי לדעת

שלא משנה מה עוברים הוא נשאר

וישאר

תמיד

שגם עוד מיליון שנה כשהכל כבר יעלם ויתחדש בצורה שאי אפשר לדמיין הוא ישאר כמו שהוא

דבר שממנו תצמח מחדש

כולך תיוולד מחדש ממנו

חי בשביל להילחם ביום אחר

כנראה

שדה קרב כזה שלפעמים אתה מנצח לפעמים מפסיד אבל שדה קרב

כשאתה מפסיד אתה נסוג כמו במלחמה

מפסיד בקרב

וחי

וחוזר להילחם ביום אחר

כנראה שאין ברירה.

די פחדני האמת

כמו אדם שמשכנעים אותו בניגוד לרצונו

הוא יישאר באותה דעה בדיוק.

כמו הצביעות הדתית שמכפרת על חטא שיש לה חשק אליו בזה שהיא מגנה חטאים שהיא מתעניינת בהם.

כל אחד וכל דבר חוזר למקום

או שלא

החיים ממשיכים בשלהם כמו זרם

לוקחים אותך איתם

זה יכול להפתיע, להיות טוב להיות רע העיקר שקורה מה שקורה.

הזנחתי את הקריאה בזמן האחרון

צריך לחזור לזה

משמעת מתרופפת זה לא סימן טוב

קפה שני להיום

מירי המזכירה מספרת איך היה היום הראשון

אני מחייך משאיר קהל אחר שיאזין והולך להסתגר ולשמוע תכנים שונים

תוהה על שובניזם ושמרנות וכמה רע בן אדם יכול לצאת כי הוא מאחל לאמא שתגדל את הילדים שלה בעצמה ולא מטפלת אדישה עם טלפון בשביל שהיא תצא לעבוד.

כנראה שזה מורכב יותר או שלא

המהפכה התעשייתית מודל 2026

להפשיר במיקרו ולשלוח לגן

סיפור

לתקשר

בכתב, בעל פה, בתמונה, בסרט, בספר

כמו אלה שמצלמים את עצמם או את אותו דבר ואותו מקום כל יום באותו זמן במשך חודשים או שנים. אם תסתכל על אחת מהתמונות לא תבין כלום, גם אם תדפדף מהר.

אם לא תאט לא תבין

זה המשפט

יש סיפורים שהם לא עם דרמות גדולות הכל בפרטים הקטנים, כל מיני שינויים קטנים מזעריים ששמים אליהם לב לאט, מקרוב, לאורך זמן.

בסיפור בעל פה כבר אפשר להפליג רחוק, לערב דמויות, לפרט, להמציא, להגזים, לשנות. הכל תלוי במטרה להגיע לפנטזיה המוחלטת של המציאות האמיתית.

החיים הם רצף של מקריות, של תאונות, של היתקלויות שמרכיבות קשרים ומצבים עם אינסוף הסתעפויות אפשריות ואפשרויות. דלתות מסתובבות שנעקרות מהצירים באגרסיביות הגורלית של החיים. זה סיפור

החגים מגיעים וכמה סיפורים הם מביאים איתם

כמה סיפורים הם יביאו

כמה התניות כמה אהבה, שנאה, כעס, השפלה, בדידות, שמחה, געגוע הם מביאים איתם.

מישהו אומר לי שהחג האהוב עליו הוא סוכות כי כשהיה ילד בנה מחנה עם אבא שלו. כמה פעמים שמעתי משפט כזה שאין לו קשר לחג ועדיין הכי קשור אליו ומביא את כל המטען של החג עד שנמות.

יש סיפור על געגוע

איך שוקלים געגוע

היה לי פרופסור אחד זקן שהתאהב באישה אחת והם היו יחד אבל היא חזרה אל הארץ שלה, מעבר לים. הם לא נפגשו יותר אחרי שנפרדו וכל אחד המשיך בחייו. כששאלתי אותו איך הוא מעריך את הגעגוע אליה הוא ענה 7 קילו ו-600 גרם בערך.

לא הבנתי והפרופסור לקח אותי לעלית הגג.

הראה לי את כל המכתבים שנשארו בפינה קרועים ואמר לי

לאורך השנים כתבתי לה המון אבל לא שלחתי מכל מיני סיבות.

כל ערימת הדפים הזאת שאתה רואה כאן, אם תרים אותה ותשקול אותה תגיע ל-7 קילו ו-600 גרם ככה זה היה הבוקר.

זה משקל הגעגוע שלי אליה והוא גדל מדי יום ורגע.

החגים יכולים להיות כבדים אבל יש בהם מטען שמספר משהו גם אם הוא רע וגם אם טוב זה אנחנו וחלק מהחיים. זה לא דת ולא הלכה ולא תורה גם זה חלק מזה. זה נמצא בכל דבר וכל רגע.

עכשיו לקרר בירות לעבור בחנות ולהביא וויסקי בדרך לבית ולצלול לערב עם ספר או סרט ולצאת מהפיוטיות הזאת

שרק הולך ומקצין את עצמו באיזו מערבולת שמכניסה אותך עמוק יותר ויותר במעגלים רחבים.

כמו אפקט הפרפר טעות קטנה בגיל צעיר הופכת להיות אסון בקנה מידה היסטורי כמה שנים אחר כך.

עצימת עיניים קטנה וזהו

תוסיפו לזה את עייפות החומר והזקנה שקופצת עליך מגיל 37 והלאה כמו איזה חיידק טורף שמתעלק עליך ויש מתכון מושלם.

מבט אחד במראה בבוקר כבר לא סלחני

בטח אחרי ערב של בירה וחצי ליטר של משהו חזק יותר הכל מרגיש הרבה יותר כבד לתפעול

זה לא מה שהיה

אז המלחמה נמשכת בכל הכוח כמו שבוקובסקי אמר

כל עוד אפשר תרביץ

מחפשים את האהבה עצמה לא אחרת שאוהב אותה.

נשמע עמוק אינטיליגנטי אבל לא יודע כשזה לא פשוט זה לא זה.

בסוף אתה כאן היא מחייכת אליך כי מי באמת יושבת בבית קפה עם מחשב ללמוד? הכל הצגה בשביל לצאת קצת וליצור קשר כלשהו אבל זו סימולקרה היא לא באמת מפלרטטת איתך.

גם אם כן זה כבר לא הענין

שני טיפוסים בעיר הגדולה שמחליפים כמה מילים ומימיקה מסוג מסוים כמו בסרט של גודאר שזה מאוד פשוט וטבעי.

המרחב הזה גם יכול לזמן אליו כל מיני שיחות ועניינים משלו.

תיאוריות לתוך החיים ולמי אכפת.

אכניס שישייה למקרר

והוא מנסה

לשמור על איזה ניצוץ של משהו

והכל בתוך מערכת עסקית של מפעל עם תזרים רציני

וזה מנווט יפה וחכם בין קווים מקבילים כמו פסי רכבת לאופק הדדי

היא מחייה אותו משם באיזה משהו חדש ומרגש שהביאה אישה אמיתית וזה עושה לה טוב כמו שלו זה עושה טוב רק ממקום שונה.

הוא דואג שיהיה כל מה שצריך

חסר מדף שם

הכיור מלא

הכל נשחק יש חוסר מהותי כי זה לא נבנה נכון ואז מתחילה עבודה

ואיזה שטויות זה עבודה

יעוץ זוגי טיפול

כמה רומנטי זה להתאמץ על מלאכותיות של קשר

איזה חיים יש לזקן שמנשימים?

לא מאמין בחרא הזה וזה גם לא ענין של אמונה.

ואז יש איזה סערה שמזיזה הכל

אותה אותו

וזה סבבה

אין סטריליות וואקום

ולא מתרגש מזה

נותן לזה יחס משתעשע עם הסופה הזאת

וחוזר

וגם היא רואה ולומדת

צריך את הגמישות לצאת בשביל למצוא חזרה את הדרך להיכנס גם אם זה ממקום אחר

כמו איזה גנב בתוך מבוך של כספות

הכל מלא ונוצץ בטח מרחוק והוא יודע בדיוק מה הוא עושה ואיך

נוגע ללב

ועדיין שהמוח ישלוט ישים את המושכות עליה ויחזיק קרוב

גם אותה וגם את מי שצריך

וברתימות האלה מתקדמים

זה כמו ריקוד

כמו מוזיקה קלאסית בתחילת סרט שואתי עם רקע של דרזדן המופצצת בהתחלה בסוף היא כמו אישה שיודעת בדיוק איך לחזור לעצמה כזאת חתיכה היום

רק לתת לה בטחון ולדאוג למה שהיא צריכה

אני יוצא איתם טיולים וכל מיני צועדים בעיר

מגלים מקומות חדשים

איזה הרפתקה זה לילד לצעוד ככה לגלות עוד דרך למקום מוכר

ולא משנה כמה הדרך ארוכה אם היא חדשה אז היא נקראת דרך קיצור

וזה מהעיניים שלו

מגיעים לאיזה גן משחקים חדש התרגשות

סצנה שלמה של הורים שאני נמנע ממנה גם אם זה אומר שאקפוץ ואשחק איתם בכל המתקנים אם צריך.

מסתכן באירוע לב אבל התחלתי להתאמן אז נשרוד בינתיים.

ויש אמא שגם כנראה לא מתאים לה והיא מתחילה לדבר איתי

ואני עונה

מדי פעם נעלמים לראות מה ומי צריך עזרה

וממשיכים מתוך הבנה הדדית של המחיר שיש

הפרעות קשב חיצוניות לחיים

וכנראה שלא ניפגש יותר אבל זה היה נחמד

ומחיה בדרך שלו

מרגש משהו אפילו

ריגוש לעניים

כמו סיפור שעוד לא נכתב מאיזה במאי סוג ז' על תסריט רומנטי דהוי

ואז יוצאים חזרה

כל אחד קיבל את הדופמין שלו להיום

וככה החיים מזמנים לך בדיוק מה שצריך רק לשים לב

ליופי הפשוט שעוטף אותך

מחלקים שוטים של אלכוהול בכניסה?

שנדע שאין באמת למי להצביע כאן?

רק המילה הזאת מדגדגת לי ביד ללכת להביא בירה

כל סיטואציה חברתית אבל זה השיא

הכל אותו דבר וזה ראי העולם והחברה והאהבה

יחסים בין בני אדם

הבטחות בלי כיסוי

חיבורים ונישואים מתוך אינטרס ענין אידיאלים עמוקים

ממש אחד לאחד סיפור האהבה המושלם

כל המוטיבים כאן וחזק עד הפירוק המוחלט שיבוא כי שם יש תאריך תפוגה או פירוק יזום.

אלה רוצים הכל בלי לתת כלום

אלה נותנים הכל בלי לקחת

בינתיים הילדים צורחים

ההתחלה שהיתה חלקה מתחילה לרעוד

אולי נעזוב אותה ונתחבר להיא

הכל אותו דבר

שומע כנסיית השכל דברים בלחש

הדבר היחיד שיחזיר לשפיות

אעבור לרוסיה

אפילו הנשים (המהממות) שם עם אופי בנוסף

תתחבר להיא. כן. פששש

לעשות ככל אשר יורוך

תראי את גפני נשבר הלב

יש פה הקבלה אחד לאחד

או שטויות של מגזרים.

זה רחוק ממני ומיותר.

תשחרר מה שמיותר לך.

אתה מתעסק באנרגיה כלואה ומבוזבזת.

כדי ליצור קשר עם הרב צבי ישראל טאו, הדרך המקובלת והישירה ביותר היא לפנות אל מזכירות ישיבת הר המור בירושלים, שבה הוא מכהן כנשיא הישיבה. הרב אינו מחזיק בטלפון סלולרי אישי או באמצעי מדיה דיגיטליים ישירים.

ניתן לפנות למזכירות הישיבה בדרכים הבאות:

• טלפון קווי במזכירות: 02-642-4242

• הודעות וואטסאפ (WhatsApp): 055-924-8832

• דואר אלקטרוני: office@harhamor.co.il

• כתובת למכתבים וביקור: רחוב אריה ורשבסקי 8, קריית יובל, ירושלים

• טופס פנייה מקוון: ניתן לשלוח הודעה ישירות דרך עמוד יצירת הקשר באתר ישיבת הר המור

"The man"

FUCK