אני מרגישה חסרת אונים לפעמים. כולם יודעים. כולם עסוקים. ואני? אני נפלתי בין הכיסאות. ואני עדיין מחכה שם. לפעמים קצת זוחלת מתחתיהם, רואה איך כולם רצים מעלי, ואני נשארת מאחור. בפיגור גדול. גדלתי לאט לאט. למדתי לזחול מהר יותר. אני די בערך מצליחה להדביק את הקצב, אבל עדיין יש הבדל אחד גדול – אני מתחת לכיסאות. כולם מעל. לפעמים אני מוצאת כמה אנשים שנפלו גם הם. וזה מנחם אותי, אבל הסתירה בין האמרות "צרת רבים חצי נחמה" ו"צרת רבים נחמת שוטים" מבלבלת אותי. די. אני רוצה להיות נורמלית. אני רוצה לו"ז מסודר. אני רוצה חברוּת אמת. אני רוצה לדעת לרסן את עצמי. (בכל כך הרבה בחינות.. עם האוכל, עם הסרטים, עם אמא, עם הדיבורים... אני מדברת יותר מידי לפעמים). אני רוצה להיות טובה יותר. מכל הבחינות. אני רוצה חיים טובים. יש לי אותם, אבל אני לא מנצלת אותם. אני מאבדת אותם בין האצבעות, ואני לא רוצה שהם יברחו לי. אבל אני לא יודעת איך לתפוס אותם אצלי. זה כמו לנסות להחזיק מים בידיים. אי אפשר, הכל נוזל. רק הידיים נשארות רטובות בסוף, וגם אין לי מים, וגם יש לי הרגשה מעצבנת באצבעות כי הם רטובות..
כל כך הרבה זמן אני רוצה לכתוב באמת מהלב. תמיד מה שיצא לי בסוף זה או ביוגרפיה משעממת ומלאת פרטים טכניים או סתם שטויות. המצאתי פעם משפט שהתלהבתי עליו – "המח שלי ריק כמו הסיר של שלושת הדובים. כמו מדבר צחיח". זו האמרה הטובה ביותר שהצלחתי להוציא ממוחי המרוקן. עכשיו סופסוף הצלחתי לכתוב הרבה. עם טעם. עם ריח. ובלי קורונה.
