אני מרגישה מאוד מבולבלת. אני מרגישה ירידה ברוחניות, בקשר שלי עם השם. מצד שני אני מתחילה לפחד מכל מיני פגעים שונים וזה גורם לי עוד יותר, מלבד הרצון הבסיסי התמידי, לרצות לחזק את הקשר שלי עם ה', אבל הקשר לא מצליח להישמר חזק לאורך זמן כשהוא בנוי על פחד. היה לי על זה דיון מאוד מעניין עם חברה. הקשר שלה עם השם מבוסס יותר על רגש, בדיוק ההפך ממני. בעיקר על ההתפעלות מהחכמה הא־לוקית שבתורה. האמונה שלי בנויה בעיקר על הוכחות שכליות. אבל גם אם השכל מחייב אותי לעבוד את ה', הרגש לא בהכרח מתחבר לזה. אני נלחמת על זה תמיד, זה בא לי בגלים, יש תקופות שאני יותר מרגישה אותו, יש תקופות שפחות. והתקופות האלה מכבידות עלי כל כך כי אני יודעת שאני פשוט מוכרחת לחזור לקשר קרוב יותר, אבל את הלב שלי זה לא בדיוק מעניין. חשבתי על זה היום שגם בתקופות שבהן אני בקשר קרוב יותר עם ה' בחסדי שמיים, זה בא ממקום של "ככה אני צריכה, לכן זה מה שאני עושה". לא כי באמת זה בא ממקום של רגש. אבל עכשיו כשאני חושבת על זה שוב, זה לא נכון. בתקופות עם הקשר הקרוב יותר אני כן מרגישה אותו. אני כן. עכשיו אני מדברת על קירבת ה' ועושה דברים אחרים. קוראת דברי תורה, אבל פחות שמחה לעזוב אותם כדי להתפלל. סוג של אבסורד. אני חושבת שזה כי זה כיף ללמוד באופן תיאורטי, אבל המעשי מחייב וזה לא כ"כ פשוט. אף אחד לא אומר שעבודת ה' בעולם הזה קלה, אבל היא אפשרית!

החיים הם... וואו כשהתחלתי לכתוב את זה חשבתי על זה שהרבה פעמים התחלתי את המשפט הזה וכל פעם סיימתי בצורה שונה. כאילו יש לי איזשהו רצון כל הזמן להגדיר. שהכל יהיה ברור, מובן ומסודר בראש. לא מסוגלת לתת מקום לחוסר ודאות (עיין ערכים חיסון, לידה, מוות, שינוי). כשאני מרגישה שהמוח שלי ריק, אני לא חושבת על כלום, שאין מה להחכים/להועיל/ליהנות, אז נכנס החוסר ודאות, מלחיץ, מייאש ומועיל הוא לא. די. צריך לתת מקום לחוסר ודאות, להכיל אותו. אפילו ההכרה שלי בגבולות השכל מוגדרת ומתויקת בצורה מסודרת, ככה שיש לי סוג של שליטה גם במקומות שבהם אני מוגבלת. אפילו מה שאני כותבת עכשיו בא כדי לסדר בראש.

אבל עדיין אני מרגישה ריק. כאילו כל מה שאני עושה זה כדי להשכיח. להשכיח שבסופו של דבר כל מה שאני יודעת – מאחרים למדתי. כל מה שעשיתי – לעצמי עשיתי. אז למה צריך אותי? אומרים שאת התפקיד הייחודי שלי אף אחד אחר לא יכול לעשות, אבל התפקיד הייחודי שלי הוא ללמוד בדיוק כמו כולם דברים שאחרים כבר יודעים ולדבר ולבזבז את הזמן ולהמשיך להיות חלק מההצגה המתוזמרת הזאת שכולם רוקדים לצליליה? אפילו את הביטוי הזה הבאתי מאחרים שכבר המציאו אותו.

כל הכישרונות שלי – גם לאחרים יש, ופי אלף עלי. כל הידע שלי – אחרים יודעים, ופי אלף עלי. כל העשייה שלי – אחרים עשו, ופי אלף עלי. כל ההנאות שלי – אחרים נהנו, ופי אלף עלי. חוץ מזה הם סתם חסרי תועלת. כל מה שאני כותבת – גם היו אחרים שחשבו. כל בעיה – כבר מצאו לה פתרון (והבעיות שהתעוררו מהפתרונות הן מזעריות לעומת הראשונות, מעין "צרות של עשירים"). הכל כבר המציאו, כל שיא כבר שברו, כל דבר כבר עשו. מי אני? אחת ממיליארדים.

זכיתי לכל טוב, באמת. אבל לְמה? לָמה? למה לי כל זה? מי רוצה בכלל להיכנס למצב הזה שבו תקבל שכר על דברים טובים ועונש על דברים רעים. לא מדובשו ולא מעוקצו. לא רוצה כלום! לא רוצה למות. מפחדת. לא רוצה להתחצף. מפחדת.

ה'! אני אוהבת אותך! בבקשה, תעזור לי להתקרב אליך! תעיף כבר לכל הרוחות את היצר הרע הזה שמוציא אותי מדעתי (תרתי משמע, גם משגע אותי וגם משכיח ממני את השיקולים השכליים). ה', מה אני כבר רוצה? מה אני כבר מבקשת? לעבוד אותך. לעשות את הרצון שלך. לגלות את שמך בעולם. לקדש את שמך בעולם. כן, יש לי עוד רצונות – לקנות בגדים, להצליח בלימודים, להתחתן. אבל כולם בסופו של דבר רצונות זמניים שיעזרו לי להתקדם. לספק בצורה כשרה את הצרכים החומריים שלי, ולהתקדם למטרה – למצוא עבודה שמצד אחד תספק אותי, מצד שני תאפשר לי לפרנס בכבוד בית של תורה ולשלוח את בעלי לעתיד לכולל, ומצד שלישי להשאיר לי זמן לילדים, לחינוך של הדור הבא לאמונה אמיתית, קרבת ה', ערכים, אידיאלים. זאת המטרה בעצם. להתקרב אליך. לעבוד אותך באמת. ומתוך זה בא הסיפוק האמיתי, השמחה האמיתית, השלווה. ה' תעזור לי להפנים את הדברים האלו ולזכור אותם בכל רגע. כשאני שמחה והכל הולך טוב ב"ה, וגם כשאני עצובה, לחוצה, כועסת או כואבת ח"ו. שאני אצליח למנף את האמונה השכלית לחיים מלאים ברגש, לצמיחה ממשברים, לניהול חיים נכונים. ה' הכל רק בידיים שלך. רק אתה יכול לעזור לי. וזה הדבר הכי משמח והכי מנחם בכל הסיטואציה הזאת של "על כורחך אתה נולד" – שאני דווקא בידיים שלך ולא בידיים של איזה מישהו אינטרסנט, קר וחסר רחמים. שאני בידיים של "א־ל מלך יושב על כיסא רחמים" שקשוב לצרכים שלי, מבין אותי, רוצה בי, עוזר, מושיע, מגן ומחייה אותי בכל עת. תודה אבא!

היה לי כ"כ קשה השבוע. כן, מותר לי להתפרק וזה לא סותר את האמונה. חוסר הוודאות, השינויים התכופים בתוכניות, חוסר הנעימות, הפרידה מהחברות האהובות עלי, באמת. לא רלוונטי לספר בדיוק את כל השתלשלות העניינים, רק אומר שראיתי בחוש איך אדם יכול לשבת ולתכנן כמה שהוא רוצה, אבל בסוף רק דבר ה' יקום. הייתי לא בסדר ואני לוקחת אחריות מלאה על הטעויות שלי, אבל רוב הבעיות לא קרו באשמתי והסבל הנפשי שנגרם לי מכל הסיפור הוא לא פחות חמור. כל היום הייתי בחדר, לבד, וכשאני מסתכלת קדימה, קשה לי לשמוח בלשון המעטה. בכיתי היום בתפילה, וכמה פעמים בהמשך הבכי איים להתפרץ שוב. אני עצובה, מתוסכלת ומשתדלת מאוד, לא יודעת עד כמה אני מצליחה, לא להיות מיואשת. אני לא מצליחה לחשוב על מוצא מהרגשות הקשים האלה. נמאס לי להיות לבד, אני מתגעגעת לחיים. ה', סבלתי די. עזור לי אני מרגישה שזה מעבר לכוחות שלי. יהיו שיאמרו שאני מגזימה, אבל אף אחד לא יכול לדעת מה רגיש אצל כל אחד, את מה הוא יחליק ומה ישבור אותו. הניסיונות מותאמים אישית לכל אדם ע"י מקור החכמה בעצמו. נוגעים בעצבים החשופים שלו, מוצאים את נקודות החולשה שלו ואף פעם לא מוותרים לו. דורשים ממנו להשתמש בכל מה שיש לו, בכלים שנתנו לו בהתאמה מיוחדת. ואני בע"ה לא אוותר. אני אלחם למען השפיות שלי. אני אוציא את המירב מהתקופה הזאת שהטוב האלוקי שבו כ"כ נסתר ממני. ב"ה הכתיבה הרגיעה אותי. תודה ה', אין לי מילים להודות לך, כאילו כל מה שאומר יהיה קצת מידי ואם אנסה להאריך זה רק ימעיט מגודל הכרת הטובה שלי אליך. ברוך ה' הבאת לי את הכוח כשחשבתי שהוא כבר איננו. תודה אבא. מילה אחת שמביעה כ"כ הרבה. תודה.

אני מרגישה שהניתוק הרגשי שלי מציק לי. גם באדישות עם חברות, גם ביכולת להזדהות עם אחרים וגם ביכולת לזהות רגשות אצלי. האדישות עם החברות מקשה על חברות זורמת וקלילה. אני אמנם מדברת, צוחקת, מספרת וגם מקשיבה, אבל הכל במן כבדות כזאת, חוסר ברק בעיניים (רק לפעמים..). חוסר היכולת שלי להזדהות עם אחרים מקשה על קיומן של חברויות עמוקות יותר, הכל שטחי, מלמעלה. וחוסר היכולת לזהות רגשות אצלי זה כבר דבר יותר אישי, ביני לביני. אבל הוא עדיין מפריע. אני מרגישה חוסר מנוחה, משהו לא פתור, סלט של רגשות ללא שם מתערבל לי בראש. אם היה להם שם לפחות הייתי יודעת איך לגשת אליהם, ואולי גם איך לפתור אותם. ההכרה בהם היא חצי הדרך לפתרון. לא כיף לי להרגיש מרוחקת, אבל ככה אני מרגישה. משהו לא נכון שם. אמנם השתניתי הרבה עם השנים. למדתי דברים חדשים והשתפרתי. בהחלט, אני מודעת לזה. כל הזמן מתקדמים. אבל כאן אני מרגישה תקועה, אין לי קצה קצהו של מושג איך יוצאים מזה, איך פותרים, איך נפתחים לאחרים אם לעצמי אני לא יודעת להיפתח. ה' תעזור לי בבקשה! המפתח אצלך אבא, ורק אתה יכול להוציא אותי מזה לחיים מלאים יותר, עמוקים יותר, מספקים יותר. אני לא מבקשת כי מגיע לי, לא מגיע לי שום דבר. אני מבקשת ממך כי אתה אבא שלי, ואם לא אליך, אל מי אני אלך? ה' רק אתה יודע מה הכי טוב בשבילי, אז תמשיך להוביל אותי בדרך הנכונה ועזור לי לבחור נכון, וכך אני אוכל לעבוד אותך מתוך אושר אמיתי, סיפוק אמיתי וברגש אמיתי. כן, זה נשמע מתחנף, אבל אבא, איזה עוד דרך יש לי? עם איזה דבר אוכל לבוא אליך שיוכיח שכן, מגיע לי? אין דבר כזה, כי לא מגיע לי, אני מבקשת רק מאוצר מתנת חינם. תודה אבא.

מנסה להחיות אותה עם מעט שירה

קצת וולך קצת אתר

שאלוהים בעצמו יושב בצד וסופר את הכסף בסיום יום בסגירת קופה

כולם מחכים במתח

יהיה חסר או לא

עוד סיבוב של ריקנות מזוקקת

תיעוד של התפוררות ברקע

מה אנשים מוכנים לעשות בשביל טיפה להרגיש

הלהב של הקיום מתגרד על הבטן

והוא חד

שורט

חותך

היופי היחיד הוא לפעמים באיזה פינה מטונפת

בפח של התחנה המרכזית או באיזה קבצנית

הכל תקוע במכונת כביסה של מילים גבוהות

הטיימר עומד לצלצל

הבדיחה היא עלינו

לא היה חסר כלום בקופה

חוזרים לנשום

עד הפעם הבאה

גם שלום

גם הסכמים

איזה הספקים יש פה

לפעמים נראה לי שרק אני תקוע באיזה אוטוסטרדה שלא מבינה

מה הכיוון

רוורס במקום קדימה

עץ ריח מסריח על המראה

אורות גבוהים

והיא יושבת במושב ליד

רגל למעלה

מחייכת

אז הכיוון לא משנה

רק התנועה

על אף כל הדחיות שלי

אני בוחר את הקרבות שלי, ועם מי בדיוק אני יוצא לקרב…

אתה עדיין סמוראי. 

ומה עושים עם זה

ואיך משיגים את העור הזה

ולמה

ומה

ואיך

תציל אותה

ואותי

ואותם