רגע אחד את השמש, כולך זורחת ומאירה
ובשניה שאחרי את כבר קמולה, גבך כפוף ועורך משנה צבעו לשקוף
ואותם אנשים שצופים בך אינם יודעים כלל על קיומו של המתרס השני
אלו בטוחים בהצלחתך ובאשיותך
ואלו ממשיכים לראות דרכך
עיניים, עיניים למה אתם משמשות? האם איבר בגוף או שמה אתם באמת רואות?
האם אהבה זה דבר שמציף ומחבר, או שמה מיועדת האהבה לאלו ששולחים ידם כדי לחטוף את החסר? ואלו שמעדיפים שלא לדחוף, היכן הם בתמונה, האם נעלמו ונעזבו לשכחה?
ואת שמה, בין צידי המתרסים, רק את מכירה את כל הצדדים, את הטוב ואת הרע ואת שלל התחושות שמובאות בחבילה, אילו רק היו אותם עיניים נפקחות, רואות את סבלך ואת עומק יופיך, ההיו נשארות אדישות למראך?
ואת זיקית, את משתנה בהתאם לסביבה, לעיתים יפה ולעיתים שקופה, ובין לבין נשארת עם נשמה אחת גדולה


