עם אמא שלי זה עוד איכשהו יותר קל אבל עם חמותי? למה אי אפשר להעביר את הזמן בכיף מבלי כל שניה לנסות לתת עצה או לכפות אותה, להעיר הערה, לחשוב שהיא יודעת יותר טוב (שחלק מהאחים של בעלי לגמרי לא מוצאים את עצמם והיו מאוד בעייתיים בבגרותם וזה הרבה בגלל דברים שעשתה גם אם היו מכוונה הכי טהורה שיש).
קשה לי ונמאס. גידלתן אותנו, עכשיו תורנו. אשמח לשמוע עצות אבל ממקום שלא לוקח את המקום שלי או חושב שהוא יודע יותר טוב ממני. הכי קל לזרוק הערות מהצד. בואי נראה אותך מעירה את אותן הערות אם תיהי עם הילדים 24/7 ולא רק לכמה שעות שהם נטו הנאה ושאת מביאה להם בלי גבולות מה שהם רוצים.
אם חמותי רק הייתה יודעת כמה זה מרחיק. הרצון הזה להראות כמה היא יודעת וכמה היא צודקת. כשזה די עצוב כי שוב חלק מהילדים שלה קצת בעייתיים. בקיצור עייפה ועצבנית ושונאת שנכנסים לי למקום הכי פרטי שלי. תני לי להיות אמא. אני יודעת שזה קשה לך. אני רואה את המבטים כשהילדים רצים אליי ומחבקים וקוראים אמא. אין פה תחרות. את סבתא ואני האמא שלהם. את לא עושה פה שום תיקון את רוצה תאמצי ילד ותתקני כמה שבא לך. לא הבאתי ילדים לעולם בשביל למלא לך את כל החסכים או להחזיר אותך לתקופה שהיית אמא לקטנים שחררי זה לא זה. זה רק מרחיק וגורם לי לרצות לשתף אותך פחות. ואז את מתפלאה שאת לא רואה הרבה את הנכדים.
אבל תודה לך שבזכות זה החלטתי לכתוב לעצמי דברים שאזכור ואשתדל לא לעשות לכלות שלי.
ואת אישה טובה ועם כוונות טובות (מקווה לפחות כי כלפיי זה לא תמיד מרגיש ככה) אבל את מפסידה כל כך הרבה בהתנהגות הזו! ולא ביקשתי הרבה! לא אכפת לי מהאוכל ומכל שאר הדברים הגשמיים אכפת לי רק שתתני לי את המקום שלי! תעצרי שניה לפני שאת מעירה או מחטטת לנו בחיים האישיים. זה לא נעים. אני רק רוצה יחס נחמד ואמיתי, בלי תחרות, בלי רצון להתנצח תמיד, רק להנות בתמימות מהזמן המשפחתי הזה. מבלי להיות מותשת אחריו.
סוף פריקה.
קשה לי ונמאס. גידלתן אותנו, עכשיו תורנו. אשמח לשמוע עצות אבל ממקום שלא לוקח את המקום שלי או חושב שהוא יודע יותר טוב ממני. הכי קל לזרוק הערות מהצד. בואי נראה אותך מעירה את אותן הערות אם תיהי עם הילדים 24/7 ולא רק לכמה שעות שהם נטו הנאה ושאת מביאה להם בלי גבולות מה שהם רוצים.
אם חמותי רק הייתה יודעת כמה זה מרחיק. הרצון הזה להראות כמה היא יודעת וכמה היא צודקת. כשזה די עצוב כי שוב חלק מהילדים שלה קצת בעייתיים. בקיצור עייפה ועצבנית ושונאת שנכנסים לי למקום הכי פרטי שלי. תני לי להיות אמא. אני יודעת שזה קשה לך. אני רואה את המבטים כשהילדים רצים אליי ומחבקים וקוראים אמא. אין פה תחרות. את סבתא ואני האמא שלהם. את לא עושה פה שום תיקון את רוצה תאמצי ילד ותתקני כמה שבא לך. לא הבאתי ילדים לעולם בשביל למלא לך את כל החסכים או להחזיר אותך לתקופה שהיית אמא לקטנים שחררי זה לא זה. זה רק מרחיק וגורם לי לרצות לשתף אותך פחות. ואז את מתפלאה שאת לא רואה הרבה את הנכדים.
אבל תודה לך שבזכות זה החלטתי לכתוב לעצמי דברים שאזכור ואשתדל לא לעשות לכלות שלי.
ואת אישה טובה ועם כוונות טובות (מקווה לפחות כי כלפיי זה לא תמיד מרגיש ככה) אבל את מפסידה כל כך הרבה בהתנהגות הזו! ולא ביקשתי הרבה! לא אכפת לי מהאוכל ומכל שאר הדברים הגשמיים אכפת לי רק שתתני לי את המקום שלי! תעצרי שניה לפני שאת מעירה או מחטטת לנו בחיים האישיים. זה לא נעים. אני רק רוצה יחס נחמד ואמיתי, בלי תחרות, בלי רצון להתנצח תמיד, רק להנות בתמימות מהזמן המשפחתי הזה. מבלי להיות מותשת אחריו.
סוף פריקה.
