בישיבה לכל אחד היה בחדר ארון משלו. הרבה תלמידים לא נעלו את הארונות שלהם כי לא היו הרבה גניבות.
יום אחד חזרתי מארוחת הבוקר וגיליתי שמישהו גנב לי את אלוהים מהארון. בהתחלה חשבתי שאולי שמתי אותו במקום אחר מהרגיל והתחלתי לחפש בכל מיני מקומות.
לא, אמרתי לעצמי, אני זוכר שהשארתי אותו בדיוק שם.
התחלתי לשאול את החברים שלי לחדר. לא התכוונתי להאשים, אבל מרוב עצבים כך יצא לי.
ג', שבהמשך אותה שנה עבר לישיבה שחורה, התגונן ואמר בלגלוג שזה בכלל לא אלוהים כמו שלו שיש לי אלוהים של אשכנזים (למרות שאמא שלו הייתה אשכנזיה).
א', שאחרי זה נהיה חב''דניק, אמר שהוא היה זורק את האלוהים שלו מהארון אם אבא שלו לא היה בודק אצלו בתיק כל שבועיים שהוא חוזר הביתה אז מה לעזאזל הוא יעשה עם האלוהים שלי.
נ', ניסה כרגיל לעשות לי מניפולציות פסיכולוגיות ואמר שמעולם לי היה לי אלוהים שיש לי רק מגפיים של טימברלנד ותיק ג'נספורט שאמא שלי קנתה לי.
אחרי שחיפשתי כל היום ניגשתי לרב ש' בסדר ערב ואמרתי לו שאני לא מוצא את האלוהים שלי.
סליחה, שאל אותי הרב כשהוא מקיץ מתוך הגמרא שלו ומוציא את העט פיילוט שהוא לעס מפיו.
אלוהים, ששמתי בארון שלי, איבדתי אותו.
(לא רציתי לצאת שטינקר לכן לא אמרתי שאולי גנבו לי).
אני לא מבין, גירד הרב בתוך באוזן שלו, אתה לא מוצא את התפילין שלך?
לא, לא את התפילין את ה-א-ל-ו-ה-י-ם שלי אמרתי לו.
הרב ש' לא ידע מה לעשות במקרה כזה. או שתלמידים שמרו על האלוהים שלהם או שלא. אם אני כזה חסר אחריות אז כנראה שלא שמרתי עליו. הוא לא אמר לי את זה בצורה מפורשת, אבל ככה הרגשתי שהוא חושב.
הרב ש' לקח אותי לראש הישיבה הרב מ' במשרד שלו. הוא התקרב והסביר לכבוד הרב בלחישה במה מדובר.
אז השארת את האלוהים שלך בארון ועכשיו אתה לא מוצא אותו? בכל זאת ראש.היישבה הרב מ' ביקש לשמוע את הדברים ממני.
כן, עניתי. זאת אומרת, כן, כבוד הרב.
מאיפה האלוהים הזה שלך?
כבוד הרב, מה זאת אומרת, הוא שלי מהבית.
אה, חייך אליי ראש היישבה ואז חייך אל הרב ש', שחייך אליו בחזרה, מהנהן כמבין, למרות שכלל לא היה בטוח שהבין. נו, אל תדאג לגבי האלוהמצ'יק הזה שהבאת מהבית. זה בטח אלוהימצ'יק שאבא שלך הביא לך כשהלכת איתו בפעם הראשונה לבית הכנסת בשבת נכון?
לא זכרתי ממתי האלוהים שלי מלווה אותי אז רק הנהנתי. אם ראש הישיבה אומר, אז בוא בטח יודע.
אל תדאג, אל תדאג, המשיך ראש הישיבה. פה בישיבה נדאג לך לאלוהים. כולם פה מקבלים אלוהים כמו שצריך מהישיבה.
לא מצאתי את אלוהים בישיבה וגם לא קיבלתי מהם אלוהים אחרים על פני זה של אבי.
בערב התקשרתי לאמא שלי וסיפרתי לה. חששתי שהיא תכעס ששוב איבדתי משהו יקר, שאבא שלי יתאכזב שלא שמרתי על האלוהים שהוא העביר לי. אני כבר שמעתי איך הוא יוכיח אותי שאם זה היה חשוב לא הייתי מאבד את זה. אני אפילו לא זכרתי אם זה האלוהים כמו שאבא שלי קיבל מסבא שלי או מסבא שלו (או שזה היה סבא של סבא) אני תמיד מתבלבל.
אבל אמא לא כעסה ואמרה שגם אבא לא יכעס עליי. היא הרגיעה אותי ואמרה שהיא בטוחה שאני אמצא אותו ואם לא, אז אני מספיק מוכשר למצוא אחד בעצמי. אחרי זה היא סיפרה לי על סבתא שאיבדה חצי מהמשפחה בשואה. גם את אלוהים היא הייתה בטוחה שהיא איבדה ובסוף היא מצאה אותו.
אחרי זה היא אמרה לי משהו שהפתיע אותי, היא אמרה, גם יש דברים חשובים יותר בחיים.
אחרי זה לא כל כך הלך לי בחיים. בסוף כתה י''א הייתי צריך לעזוב את הישיבה ואחרי זה היה לי ממש גרוע בצבא. אפילו לא הלך בטיול שאחרי הצבא. כן, אפשר גם בזה להיכשל. איכשהו חזרתי מבלי לעשות את כל הדברים שהייתי אמור לעשות ובעיקר אני זוכר שסבלתי שם מבדידות.
אבל היו כמה רגעים יפים. בעיקר בשעות המעטות שהתחברתי אל מישהו ולא הייתי לבד.
היה אחד, קנדי, בן שלושים פלוס, שומר ייערות לשעבר, עם עיניים כחולות ואצבע קטועה (כשהיה ילד אבא שלו אמר לו לא לקרב את היד למסור דיסק והוא היה פשוט חייב). הוא דיבר איתי על חלימה מודעת, מוזיקה אתנית ועישון היידרו עם נרגילה.
אחרי שחזרתי קראתי בגללו את משנתו של דון חואן.
הוא אמר לי שאלוהים זה קונספט. זה משהו שאנשים שמים בראש שלהם. כמו, כמו, כמו... הוא ניסה לחשוב על משהו.
כמו בתוך ארון? הצעתי.
כן, הוא התלהב, פוקח עיניים גדולות ומפנה לכיווני אצבע ביד הלא קטועה. כמו בתוך ארון! או, או, מגירה, קופסאת נעליים ישנה. לא חשוב מה. זה משהו שאנשים שמים שם ואז כשמגיע יום אחד והם צריכים את אלוהים הם מוצאים אותו שם מחכה להם.
אבל זה שקר בנאדם, הוא תקע את האצבע בחזה שלי. זה הרי האלוהים שהם בעצמם שמו שם מלכתחילה. הם לר מצאו שומדבר. הוא ינק שאיפה ארוכה מהנרגילה שלו ועיניו נפקחו עד שמסגרת לבנה הקיפה את כל אישוניו הכחולים.
אז אתה לא מאמין באלוהים? שאלתי אותו.
מאמין, בטח שמאמין! אני פגשתי אותו!
אחרי זה הוא התחיל לספר לי על חווייה דתית שהייתה לו. אמיתית ולא כמו כל הדברים שאנשים מכניסים לעצמם לראש. הוא בא במגע עם משהו שבשום אופן לא היה בתודעה שלו או בתת מודע שלו (שאותו הוא הכיר היטב מהחלימה המודעת).
זה היה כמו לפגוש חיזרים הוא אמר. צורת חיים שלא מהעולם הזה. משהו שאתה לא יודע איך להתחיל לדמיין... רגע, יש מצב שזה אפילו היה חיזרים, הוא הרהר בקול. רגע, אולי בכלל פגשתי חיזרים? אני לא מאמין, רק עכשיו זה עולה.
מרוב התרגשות הוא חיבק אותי.
התרחקתי ממנו בהמשך הערב. הגיעו שתיים שטיילתי איתם לפני כמה ימים עם עוד בחור ואמרתי לו שאני מעוניין באחת מהן ולכן אני צריך קצת ספייס.
זה היה תירוץ להתרחק, כבר ידעתי שאין לי סיכוי עם אף אחת מהן. אבל הן היו מספיק נחמדות בכדי שלא יפריע להן שאני אצטרף לכמה בירות.
הוא לגמרי פירגן.
לאורך כל הערב הוא ישב לבד ותקע בי מבטים. בכל פעם שיצרנו קשר עין, משהו שקרה הרבה כי הרגשתי איך שהוא מביט בי, הוא חייך אליי והנהן. לא ידעתי האם זה בגלל שהוא מעודד אותי בקשר לבחורה או בגלל שאנחנו חולקים סוד לגבי המפגש שלו עם החיזרים.
מאז עברו הרבה שנים. הרבה פעמים ניסיתי למצוא שוב את אלוהים. בתקופות קשות הייתי פותח ארון, מגירה או קופסא ישנה ומקווה למצוא אותו שם. כאילו היה שם כל הזמן ואיכשהו פספסתי. זה בעיקר קרה לי בתקופות הקשות.
בשנים האחרונות אני כבר כמעט ולא עושה את זה. אני כל הזמן נזכר בקנדי קטוע האצבע ומה שהוא אמר ואני כבר לא באמת זוכר את האלוהים שהייתי בטוח שהנחתי אז בארון בישיבה. לפעמים אני חושב שאולי לא שמתי אותו שם מלכתחילה כדי שאמצא אותו.
יום אחד חזרתי מארוחת הבוקר וגיליתי שמישהו גנב לי את אלוהים מהארון. בהתחלה חשבתי שאולי שמתי אותו במקום אחר מהרגיל והתחלתי לחפש בכל מיני מקומות.
לא, אמרתי לעצמי, אני זוכר שהשארתי אותו בדיוק שם.
התחלתי לשאול את החברים שלי לחדר. לא התכוונתי להאשים, אבל מרוב עצבים כך יצא לי.
ג', שבהמשך אותה שנה עבר לישיבה שחורה, התגונן ואמר בלגלוג שזה בכלל לא אלוהים כמו שלו שיש לי אלוהים של אשכנזים (למרות שאמא שלו הייתה אשכנזיה).
א', שאחרי זה נהיה חב''דניק, אמר שהוא היה זורק את האלוהים שלו מהארון אם אבא שלו לא היה בודק אצלו בתיק כל שבועיים שהוא חוזר הביתה אז מה לעזאזל הוא יעשה עם האלוהים שלי.
נ', ניסה כרגיל לעשות לי מניפולציות פסיכולוגיות ואמר שמעולם לי היה לי אלוהים שיש לי רק מגפיים של טימברלנד ותיק ג'נספורט שאמא שלי קנתה לי.
אחרי שחיפשתי כל היום ניגשתי לרב ש' בסדר ערב ואמרתי לו שאני לא מוצא את האלוהים שלי.
סליחה, שאל אותי הרב כשהוא מקיץ מתוך הגמרא שלו ומוציא את העט פיילוט שהוא לעס מפיו.
אלוהים, ששמתי בארון שלי, איבדתי אותו.
(לא רציתי לצאת שטינקר לכן לא אמרתי שאולי גנבו לי).
אני לא מבין, גירד הרב בתוך באוזן שלו, אתה לא מוצא את התפילין שלך?
לא, לא את התפילין את ה-א-ל-ו-ה-י-ם שלי אמרתי לו.
הרב ש' לא ידע מה לעשות במקרה כזה. או שתלמידים שמרו על האלוהים שלהם או שלא. אם אני כזה חסר אחריות אז כנראה שלא שמרתי עליו. הוא לא אמר לי את זה בצורה מפורשת, אבל ככה הרגשתי שהוא חושב.
הרב ש' לקח אותי לראש הישיבה הרב מ' במשרד שלו. הוא התקרב והסביר לכבוד הרב בלחישה במה מדובר.
אז השארת את האלוהים שלך בארון ועכשיו אתה לא מוצא אותו? בכל זאת ראש.היישבה הרב מ' ביקש לשמוע את הדברים ממני.
כן, עניתי. זאת אומרת, כן, כבוד הרב.
מאיפה האלוהים הזה שלך?
כבוד הרב, מה זאת אומרת, הוא שלי מהבית.
אה, חייך אליי ראש היישבה ואז חייך אל הרב ש', שחייך אליו בחזרה, מהנהן כמבין, למרות שכלל לא היה בטוח שהבין. נו, אל תדאג לגבי האלוהמצ'יק הזה שהבאת מהבית. זה בטח אלוהימצ'יק שאבא שלך הביא לך כשהלכת איתו בפעם הראשונה לבית הכנסת בשבת נכון?
לא זכרתי ממתי האלוהים שלי מלווה אותי אז רק הנהנתי. אם ראש הישיבה אומר, אז בוא בטח יודע.
אל תדאג, אל תדאג, המשיך ראש הישיבה. פה בישיבה נדאג לך לאלוהים. כולם פה מקבלים אלוהים כמו שצריך מהישיבה.
לא מצאתי את אלוהים בישיבה וגם לא קיבלתי מהם אלוהים אחרים על פני זה של אבי.
בערב התקשרתי לאמא שלי וסיפרתי לה. חששתי שהיא תכעס ששוב איבדתי משהו יקר, שאבא שלי יתאכזב שלא שמרתי על האלוהים שהוא העביר לי. אני כבר שמעתי איך הוא יוכיח אותי שאם זה היה חשוב לא הייתי מאבד את זה. אני אפילו לא זכרתי אם זה האלוהים כמו שאבא שלי קיבל מסבא שלי או מסבא שלו (או שזה היה סבא של סבא) אני תמיד מתבלבל.
אבל אמא לא כעסה ואמרה שגם אבא לא יכעס עליי. היא הרגיעה אותי ואמרה שהיא בטוחה שאני אמצא אותו ואם לא, אז אני מספיק מוכשר למצוא אחד בעצמי. אחרי זה היא סיפרה לי על סבתא שאיבדה חצי מהמשפחה בשואה. גם את אלוהים היא הייתה בטוחה שהיא איבדה ובסוף היא מצאה אותו.
אחרי זה היא אמרה לי משהו שהפתיע אותי, היא אמרה, גם יש דברים חשובים יותר בחיים.
אחרי זה לא כל כך הלך לי בחיים. בסוף כתה י''א הייתי צריך לעזוב את הישיבה ואחרי זה היה לי ממש גרוע בצבא. אפילו לא הלך בטיול שאחרי הצבא. כן, אפשר גם בזה להיכשל. איכשהו חזרתי מבלי לעשות את כל הדברים שהייתי אמור לעשות ובעיקר אני זוכר שסבלתי שם מבדידות.
אבל היו כמה רגעים יפים. בעיקר בשעות המעטות שהתחברתי אל מישהו ולא הייתי לבד.
היה אחד, קנדי, בן שלושים פלוס, שומר ייערות לשעבר, עם עיניים כחולות ואצבע קטועה (כשהיה ילד אבא שלו אמר לו לא לקרב את היד למסור דיסק והוא היה פשוט חייב). הוא דיבר איתי על חלימה מודעת, מוזיקה אתנית ועישון היידרו עם נרגילה.
אחרי שחזרתי קראתי בגללו את משנתו של דון חואן.
הוא אמר לי שאלוהים זה קונספט. זה משהו שאנשים שמים בראש שלהם. כמו, כמו, כמו... הוא ניסה לחשוב על משהו.
כמו בתוך ארון? הצעתי.
כן, הוא התלהב, פוקח עיניים גדולות ומפנה לכיווני אצבע ביד הלא קטועה. כמו בתוך ארון! או, או, מגירה, קופסאת נעליים ישנה. לא חשוב מה. זה משהו שאנשים שמים שם ואז כשמגיע יום אחד והם צריכים את אלוהים הם מוצאים אותו שם מחכה להם.
אבל זה שקר בנאדם, הוא תקע את האצבע בחזה שלי. זה הרי האלוהים שהם בעצמם שמו שם מלכתחילה. הם לר מצאו שומדבר. הוא ינק שאיפה ארוכה מהנרגילה שלו ועיניו נפקחו עד שמסגרת לבנה הקיפה את כל אישוניו הכחולים.
אז אתה לא מאמין באלוהים? שאלתי אותו.
מאמין, בטח שמאמין! אני פגשתי אותו!
אחרי זה הוא התחיל לספר לי על חווייה דתית שהייתה לו. אמיתית ולא כמו כל הדברים שאנשים מכניסים לעצמם לראש. הוא בא במגע עם משהו שבשום אופן לא היה בתודעה שלו או בתת מודע שלו (שאותו הוא הכיר היטב מהחלימה המודעת).
זה היה כמו לפגוש חיזרים הוא אמר. צורת חיים שלא מהעולם הזה. משהו שאתה לא יודע איך להתחיל לדמיין... רגע, יש מצב שזה אפילו היה חיזרים, הוא הרהר בקול. רגע, אולי בכלל פגשתי חיזרים? אני לא מאמין, רק עכשיו זה עולה.
מרוב התרגשות הוא חיבק אותי.
התרחקתי ממנו בהמשך הערב. הגיעו שתיים שטיילתי איתם לפני כמה ימים עם עוד בחור ואמרתי לו שאני מעוניין באחת מהן ולכן אני צריך קצת ספייס.
זה היה תירוץ להתרחק, כבר ידעתי שאין לי סיכוי עם אף אחת מהן. אבל הן היו מספיק נחמדות בכדי שלא יפריע להן שאני אצטרף לכמה בירות.
הוא לגמרי פירגן.
לאורך כל הערב הוא ישב לבד ותקע בי מבטים. בכל פעם שיצרנו קשר עין, משהו שקרה הרבה כי הרגשתי איך שהוא מביט בי, הוא חייך אליי והנהן. לא ידעתי האם זה בגלל שהוא מעודד אותי בקשר לבחורה או בגלל שאנחנו חולקים סוד לגבי המפגש שלו עם החיזרים.
מאז עברו הרבה שנים. הרבה פעמים ניסיתי למצוא שוב את אלוהים. בתקופות קשות הייתי פותח ארון, מגירה או קופסא ישנה ומקווה למצוא אותו שם. כאילו היה שם כל הזמן ואיכשהו פספסתי. זה בעיקר קרה לי בתקופות הקשות.
בשנים האחרונות אני כבר כמעט ולא עושה את זה. אני כל הזמן נזכר בקנדי קטוע האצבע ומה שהוא אמר ואני כבר לא באמת זוכר את האלוהים שהייתי בטוח שהנחתי אז בארון בישיבה. לפעמים אני חושב שאולי לא שמתי אותו שם מלכתחילה כדי שאמצא אותו.
