היא ישבה שם לבד, על חוף שקט מקשיבה רק לרחשי הרוח והגלים
הדמעות זלגו מעיניה מבלי ידיעתה, אבל היא רצתה אותם. באיזה נקודה פנימית נסתרת היא שמחה בהם, שמחה שזה סוף סוף נגמר.
צעדים נשמעו מאחוריה דוחסים את החול האינסופי והיא הסתובבה בתפילה שזה לא מישהו שהיא מכירה.
אבל אז היא ראתה את הבנאדם שהכי לא התחשק לה שיבוא, וזה ללא שהיא שנאה אותו, הוא פשוט היה מאלה שיודעים תמיד לסחוט את הרגש ולגרום לבנאדם השני הקלה והיא לא רוצה את זה, היא רק רוצה להמשיך לבהות בנקודה נעלמת ולהעלים איתה גם את כל המחשבות בעולם.
הוא התיישב לידה וסחט ממנה חיבוק שלא חשבה שאפשרי ביקום כמו שהיא חייה בה אבל בלב שלה היא כבר השלימה עם זה שהכל אפשרי איתה.
כאילו וזה אות אוניברסלית היא התחילה לבכות וכשנרגעה התחילה לספר-
"החיים שלי כבר לא ישארו אותו דבר" היא אמרה.
"וגם אם אני ארצה ממש, רק לאלוהים יש את המפתח לתחיית המתים, הוא היה בנאדם מושלם בכל מובן שיש, אבל בשבילי הוא היה הדוד שאהב אותי יותר מכולם, זה שקרא לי בכל פעם נסיכה של דוד שלה והיה מוכן לקנות לי את כל העולם כדי שאהיה מאושרת".
עיניה זלגו והיא התביישה להרים את המבט שלה ולבסוף השקט המצמית גרם לה להרים ולראות שכמוה גם עיניו זלגו, גם הוא הכיר אותו וידע עד כמה הדוד שלה אהב אותה וכמו שהוא אומר תמיד "מי שאוהב את מי שאני אוהב אני אוהב אותו גם" וזה כאב לו.
"בסוף כולנו בני אדם.
אנשים באים אנשים הולכים אבל אחרי הכל... אסור לנו לעמוד במקום.
אני רוצה לספר לך משהו- אתמול בלילה הייתי בבדיקה בלי שאפחד יודע, אפילו ההורים שלי והמשפחה שלי, וגיליתי בבדיקה שאני חולה במחלה מאד מסוכנת,
מחלת העבר...
גיליתי שאני עוד אחד מתוך כל האנשים הרבים האלה שחולים בזה ומי יודע אולי נדבקתי בזה ממישהו.
אני כנראה עוד אחד מאלה שתקועים עם העבר בהווה ורואים את העתיד כאילו וכבר היה חרוץ גורלו בלי אפשרות לשינוי.
אבל ישבתי עם עצמי ממש פה איפה שמצאתי אותך, ועשיתי בדיוק מה שאת עושה- בהיתי באוויר והעלמתי את העולם מהראש עד שמשום מקום קיבלתי כמין תחושה כזאת של אור פנימי שמלכה אותי על שבמקום לקום ולרפאות את עצמי אני פשוט יושב וקובע את מותי בחיי, ואז הבנתי...
הבנתי שזה מחלה סופנית אבל רק למי שלא רואה בה מחלה אלא שגרת חיים אבל אם אני ינסה לרפאות אותה היא תעלם, אם אני אבין ששיגרה זה רק סדר יום כדי להתנהל נכון ולא קוד פייתון להפעלת תוכנה בשם מח אז אני אשתנה ואתפתח, אני אוכל לצמוח מהנקודה הזאת הרבה יותר ממה שאני עכשיו.
וכשראיתי אותך ראיתי בך אותי, אבל את אותי של אתמול את המקובעות הזאת שהייתה בי ללא רצון וידע, אז באתי כדי לעזור לך להיות את של עכשיו ולא את של העבר שלך."
היא הסתכלה עליו וכל מה שרצתה היה פשוט שישאר איתה כל החיים אבל היא פחדה להגיד לו את זה ובמקום זה אמרה לו "מה שאמרת פשוט הימם אותי, אתה כל כך צודק והלוואי שיכולתי להיות איתך בדרך הזאת אתה ממש האביר שלי אבל" ואז הוא נכנס לה בדברים ואמר "את יודעת למה את לא נסיכה? כי נסיכות יש רק באגדות ואת המציאות הכי יפה שראיתי".
הוא החזיק בידה והקים אותה והאושר הזה שהיה שם בין הידיים...
האושר הזה כנראה הוכיח שהיא כבר לא היא של העבר!...
