קיבלנו היתר למנוע בשנה הראשונה. זוג סטודנטים לתארים עמוסים וקשים. אני ממש לקראת סיום, הוא רק בהתחלה. שנינו לא עבדנו השנה אלא רק מלגות, והוא ימשיך כך גם שנה הבאה. אני התקבלתי למשרה מלאה בתפקיד מאתגר, מתחילה עוד חודשיים בערך. לא גרים ליד ההורים, יש לנו פה כמה חברים ברמת הלעשות איתם קידוש ולקחת סוכר, לא שיחות נפש ועזרה הדדית מטורפת, לא מקום קהילתי כ"כ. עוד מעט יום נישואין שנה, ואז מה?
אני קוראת פה הרבה בחודשיים האחרונים, כביכול כדי להתכונן נפשית, פיזית, לחזק את הרצון... ונשמע שעולה פה (מטבע הדברים, כן? פורום זה להתייעצות ופריקה בד"כ.) בעיקר בעיקר קושי. ולכל אחת הקושי שלה. לאחת הריון קשה, לאחת לידה נוראית, לאחרת דכאון אחרי לידה, ולבאה אחריה ההריונות-לידות שיבשו את הזוגיות, ולהיא תקעו את הקריירה.
אני מרגישה נוראית ולא מחוברת למהות ולנשיות שלי. אבל פשוט לא מצליחה להבין, למה לי? באמת למה לי.
אני צעירה יחסית (23), לא מרגישה שזה בוער בי. כלומר, בעבר זה כן בער בי... אבל מאז שחברות שלי התחילו ללדת זה פתאום נראה הרבה פחות קוסם וחמוד.
למה שהגוף שלי יתפרק וישתנה? למה שעד שמצאתי את בעלי הכל בינינו יתערער? למה שאני לא אצליח להתפתח מקצועית ורק אניק, אקום בלילות, אחליף חיתולים ואקח לטיפת חלב?
אני יודעת שזה נשמע נורא, וכביכול אמור לבוא טבעי.
זה רגש שהיה בי וכבה, אולי פחד? אולי הכרות עם המציאות יותר מקרוב?
טוב לי עכשיו. אני סוף סוף יוצאת לשוק העבודה אחרי 4 שנות לימודים מתישות, סוף סוף יש לי בעל שאני אוהבת, סוף סוף קצת יציבות בעולם הזה. למה לי ילדים עכשיו?
בבקשה אל תשפטו אותי, אני באמת רוצה להכנס להורות מרצון, בשבילי, בשביל בעלי, בשביל הילדים שעוד יהיה בע"ה.
אפשר שתאירו את עיניי? אשמח לתגובות שמפרטות יותר מ"ילדים זה שמחה" ומ"זה טבע העולם" ומ"זה רצון ה'".
תודה רבה לכן, אשתדל לכבד כל תגובה. אשמח אם תהיו מכבדות גם כלפיי. אני באמת ובתמים רוצה לרצות את זה.
אני קוראת פה הרבה בחודשיים האחרונים, כביכול כדי להתכונן נפשית, פיזית, לחזק את הרצון... ונשמע שעולה פה (מטבע הדברים, כן? פורום זה להתייעצות ופריקה בד"כ.) בעיקר בעיקר קושי. ולכל אחת הקושי שלה. לאחת הריון קשה, לאחת לידה נוראית, לאחרת דכאון אחרי לידה, ולבאה אחריה ההריונות-לידות שיבשו את הזוגיות, ולהיא תקעו את הקריירה.
אני מרגישה נוראית ולא מחוברת למהות ולנשיות שלי. אבל פשוט לא מצליחה להבין, למה לי? באמת למה לי.
אני צעירה יחסית (23), לא מרגישה שזה בוער בי. כלומר, בעבר זה כן בער בי... אבל מאז שחברות שלי התחילו ללדת זה פתאום נראה הרבה פחות קוסם וחמוד.
למה שהגוף שלי יתפרק וישתנה? למה שעד שמצאתי את בעלי הכל בינינו יתערער? למה שאני לא אצליח להתפתח מקצועית ורק אניק, אקום בלילות, אחליף חיתולים ואקח לטיפת חלב?
אני יודעת שזה נשמע נורא, וכביכול אמור לבוא טבעי.
זה רגש שהיה בי וכבה, אולי פחד? אולי הכרות עם המציאות יותר מקרוב?
טוב לי עכשיו. אני סוף סוף יוצאת לשוק העבודה אחרי 4 שנות לימודים מתישות, סוף סוף יש לי בעל שאני אוהבת, סוף סוף קצת יציבות בעולם הזה. למה לי ילדים עכשיו?
בבקשה אל תשפטו אותי, אני באמת רוצה להכנס להורות מרצון, בשבילי, בשביל בעלי, בשביל הילדים שעוד יהיה בע"ה.
אפשר שתאירו את עיניי? אשמח לתגובות שמפרטות יותר מ"ילדים זה שמחה" ומ"זה טבע העולם" ומ"זה רצון ה'".
תודה רבה לכן, אשתדל לכבד כל תגובה. אשמח אם תהיו מכבדות גם כלפיי. אני באמת ובתמים רוצה לרצות את זה.
