ומי שיש לו - הוא מחייה אותו.

כל עוד אני חי הקב"ה רוצה ממני משהו במצב שבו אני נמצא.

האם זה אומר שכדאי להמשיך באותו מצב? לא.

אני לא כל כך מבין מה הדיון שלכם.. יש השלכה מעשית/מחשבתית שהיא שונה בגלל התפיסות השונות שלכן?

זה אכן מצב ביניים (ואצל נשים זה עוד יותר בולט) ומצד שני זה המסלול שהקב"ה נתן לכן (ולנ"ו) לעבור.

עד לעת האחרונה היה נהוג בישראל להתחתן בגיל צעיר מאוד 12-18, נכון שזה היה מתוקף המציאות אך זו לא היית 'בעיה' שדרשה התייחסות רחבה. 

אבל את צריכה לפרט יותר מה חברה שלך טוענת, ומה הנפקא מינה מטענתה. כי כל זמן שזה מצב שלא בכוח הפרט לתקן והוא בכל אופן צריך לעשות את ההשתדלות המירבית אז בפועל אין לזה פיתרון, אם או בלי לגיטימציה. 

זה פשוט אומר שאתה עדיין לא שלם.

אין אדם מושלם. זו עצם ההגדרה שלנו כבני אדם.

חתונה היא השלב הראשון ליציאה מהמצב החסר למציאות שלמה יותר.

זה לא הופך אותי לפחות, זה נותן לי אפשרות התעלות גדולה מעל ומעבר לחוג והיכולות המצומצמים שלי.

שמעתי הסבר שרווקות היא בעיה של היחיד ולא של הציבור

נכון גם לגבי ההמתנה לילדים, אבל זה באמת כנראה היה נוכח יותר, בזמן שבמשך מאות שנים, מי שמאד רצה היה יכול להתחתן והשאלה היתה רק המחיר

וכן, בהחלט יש עבודת ה' שקשורה לעולם הרווקות, וזאת המצוה של הכנסת כלה. הפירוש של המצוה הזאת הוא שבעת העתיקה אשה היתה צריכה להביא איתה נכסים מסוימים כדי שירצו להתחתן איתה. והסיוע לאותה אשה (או למשפחתה) לגייס את הכספים האלה, זה נקרא הכנסת כלה, וזה בעצם המאמץ לדאוג לאנשים להתחתן.

מבחינת העולם הרגשי - אכן, יש מעט מאד התייחסות לזה במקורות

רק מעיר שזה שהנושא לא מדובר במקורות לא בהכרח מהווה ראיה לענינינו, כי הגיוני שבעבר תופעת הרווקות המאוחרת בכלל לא היתה קיימת.

אבל לא סגור על זה שהבנתי את כוונתך..

קודם כל את נשמעת לי חברה ממש מדהימה, האכפתיות שלך מאירה את מה שכתבת, חזקי ואמצי בעד עצמך בעד חברותיך ובעד כולנו- ויהי רצון שהעם ההולכים בחושך, יראו אור גדול.

מסכימה שאין כמעט מקורות תורניים בנושא.

לא מסכימה שזה מעיד על כך שההתמודדות אינה עבודת ה' ייחודית בפני עצמה

מעשה אבות סימן לבנים- וכל מה שיעבור על עם ישראל מרומז בתורה, אבל לאו דווקא כתוב במפורש בצורה שאנו רואים בעיניים.

מה שכן עוזר לי זה למצוא מקורות להתמודדות הפנימית- לשאלות באמונה, לכאב, געגוע ופרידה, שבהחלט אני מוצאת לפעמים הכרה בהם וכל מיני נבואות נחמה או דרכים להתמודד ודיבורים של הקב"ה אלינו במצב הזה. גם אם אני לא מוצאת התייחסות תורנית למציאות של הרווקות המתמשכת בשמה המפורש.

מלבד זאת הקב"ה מדבר אלינו לא רק דרך התורה אלא גם דרך המציאות. ואני מחפשת אותו גם שם, כל נשמה וחיפושיה...

אפשר להגיד כל מיני תיאוריות למה אין התייחסות תורנית אבל יש משהו טריקי בלמצוא סיבות למה משהו *לא מוזכר* כי צריך בשביל זה וודאות גמורה שהדבר כן **חייב להיות מוזכר**.

ועוד נקודה אחת-

לפעמים שאלות באמת צריכות תשובות אבל חשוב בעיני גם להקשיב לכאב שמציף את השאלה ולתת לו מקום ולחבק אותו. ולפעמים מרוב עיסוק בשאלה שוכחים לעשות זאת (אולי לא רלוונטי לשואלת, רק משתפת בהרגשתי האישית)...

ולדבר עם ה' גם על השאלות והתהיות- הרי זאת שאלה שקשורה לקשר שלי איתו אין מצב שאני יכולה לעבד אותה בלעדיו... אז נכון שבת קול לא תצא ותענה לי ככל הנראה... אבל יש ריפוי  ומענה בדרכים אחרות כשמביאים אל הדיבור עם ה' את השאלות והתהיות.

(אני לא יודעת אם זה דימוי מוצלח אבל עולה לי שזה אולי כמו עניין בזוגיות שאפשר להתייעץ עם כל העולם אבל הוא חייב להיות מטופל בתוך המרחב הזוגי...)

והערת אגב- כזאת שאלה- אם מחפשים לה תשובה תורנית ברצינות יש לי כמה רעיונות לתלמידי חכמים שאולי שווה לשאול אותם.

ותודה לכל המגיבים, אשתדל לחזור לחפור לכם בהמשך. (אם יהיה צורך)

לגבי חתונה עם כמה נשים, זה קיים גם היום במובן רחב ברבה יותר ממה שאת חושבת, למעשה זה ממש נפוץ בצורה כזו או אחרת בעולם המערבי, ולא רק בקרב המוסלמים ואין זה המקום להרחיב. 

אמר ר' יוחנן שלשה מכריז עליהן הקב''ה בכל יום: על רווק הדר בכרך ואינו חוטא. וכו'

[וגם באשה, וכי לה אין נסיונות?]

ו"לא מתלהבים משטויות"...

כלומר, ברור שיש בזה אמת ולא קטנה בכלל, מצד אחד. אבל המשמעות של זה היא שאני עכשיו צריך להגיע לקשר כשאני "מושלם" (או לפחות עוטה מסכה של כזה). וזה לא נכון, כי החסרונות שלי והדפיקויות שלי יצופו בקשר כל עוד הוא קרוב מדי. למעשה, זה במידה רבה מבוא למערכות יחסים קצרות ומתחלפות כאשר עולה פגיעות או חיסרון.

זה בסדר לרצות להשתפר כדי להיות בן זוג ראוי יותר. אבל זה לא בסדר לצפות "למושלמות". אנחנו לא. לעולם לא נהיה. מלאכים יש בשמים ואמא שלי טוענת שאם בן הזוג טוב מדי אז אלוקים לוקח אותו.

התחיל איזה קשר והבחורה נעלמה כאילו בלעה אותה האדמה

אחרי חודש פתאום שלחה הודעה משום מקום. הגבתי לה ביובש שתבין שלא מעוניין. 

אזי צריך להודות לה' יתברך ששמר את נפשך.

היה כנראה צריך את הבירור בשביל שני הצדדים, אך ברוב חסדיו ה' חסך לך את כל הפגישות והסבל מהבחור.

ואני לא אומר את זה רק מהצד של הכל לטובה וכו', אלא פה באמת רואים את ההצלה עצמה ישר.

לדעתי החלק שקשה זה שבסיטואציה כזו אפשר לומר לעצמך למה אני שוב פעם בסרט של להתבאס מקשר שהיה רלוונטי והתברר שלא…

נפוצה הרבה יותר משנדמה לך. ולתחושתי נשים מעיזות להתנהג ככה יותר מאשר גברים. אבל זה בסדר לטעון גם הפוך.

בעולם הקלאסי זה היה הפוך.

הפי כתבה בלשון שנוח לה לכתוב, כי בזה היא נתקלה.

וכנראה בגלל ההערות המעצבנות של כולם פה בפורום (לא דווקא אתה) היא גם כתבה בסוף במפורש שזה מיועד לשני המינים.

תפסיקו להיות מעצבנים ולצאת מנקודת הנחה שהבנות תמיד נגד הבנים. זה ילדותי ברמות. 

מי שלא מסוגל להיות רציני ולעמוד מאחורי מה שבוחר לעשות, לכאורה גם בנישואין יתנהג כך (גם בנישואין יש הרבה דרכים לעשות גוסטינג וד"ל).

איך שלא מסובבים את זה,

זה אומר שהן עושות משהו לא נכון ( שזה -שונה- ממשהו שבאשמתן).

עכשיו אם אחרי שירגעו ויתאפסו, יעשו בדק בית ויגידו "אוקי, איך נמנעים מהקרקס הזה שאני מתפרקת בגלל בחור שאני בכלל לא מכירה" ויבצעו צעדים 1,2,3 שקרקס כזה לא יקרה יותר - מעולה. זה נקרא החיים.  יש תקלות. משתפרים ומשתכללים לפעם הבאה.

אבל...אם הן יהיו עכשיו בחרדה או בהפסקה ויתנו כ"כ הרבה כח לצד השני...

אז ...אולי באמת עדיף שקודם יטפלו בעצמן יסודית כי בזוגיות אמיתית המצבים יהיו פי 8000 יותר מורכבים מזה.

תורידו את הראש בבקשה, בנות חוזרות מפורקות מעלבון אחרי דייטים

קצת יותר רגישות

אבל גם בנים רגישים אני אחרי הדייטים חזרתי  מפורק  מזה שלא התקדם

עצוב וכואב לשמוע

קצת מניסיון, יש אנשים שהעבודה הרוחנית שלהם זה להסתנכרן עם העולם וללמוד להתהלך בו. ואם זה מנחם, אחרי העבודה הזאת אתה מרגיש אחרת, טוב יותר ורגוע ושליו, ושלם עם עצמך.

שתרגיש טוב במהרה בעז"ה, ותמצא את מקומך ואת רעייתך

עוד לא הגיע זמנך להיעלם.

הלב שבע אכזבות אבל יום אחד יהיה טוב יותר ותמצא את מקומך.

הסימן הכי טוב בעיניי לטוב ולכנות - הוא אנחנו עצמנו.

האם אתה מרגיש טוב ואהבה כלפי אחרים?

אם כן, בוודאי שיש עוד כמוך שאינם רק נצלנים.

כל אחד מאיתנו מסתובב בעולם הזה עם שריטות וקשיחם משל עצמו, החיים מורכבים ללא ספק.

אבל יש ויהיו רגעי אור.

אנחנו נוטים להבליט את החושך כי הטוב הוא המובן מאליו, כי אנחנו בנויים להתגונן מהרע.

אבל מה שזה אומר בתכלס, גם אם לא תמיד מרגישים ככה, שהטוב הוא הרוב. מקיף אותנו בלי שנרגיש.

מותר ליפול לתהומות, זה בסדר להרגיש, אבל לזכור שיש אור בקצה, שהנפילה הזו לא תהיה לנצח.

אחלה כתיבה

הצורך לשים גבולות הוא צרך הכרחי.

לאחרונה באמת עלתה התובה שזה גם נותן קרקע פוריה לדברים שיצמחו ויפרחו.

יש שני צדדים יראה ואהבה.

היראה שמתבטאת בשימת גבולות והיא נותנת בסיס יציב. 

על גבי הבסיס היציב אפשר לפתח ולהצמיח כל פעם את האהבה.

אז בהחלט - די! שמים גבולות! מתוך כך בעזרת ה' הרבה שפע ברכה והצלחה!!