באלי לכתוב פה עכשיו מלא

אבל אני רוצה להתעלות על הרצון

כי אינלי מה לכתוב

רר

הלב שלי באיזשהו חוסר

הוא רוצה משו

ואינלי כח להבין מה 

באלי כלום.

ואמא רוצה תמחשב חח אז מאני יעשה עם חיי עכשיו..? ממ

באלי לצרוח

למה אין מקום לעשות אתזה? או יותר נכון אין אומץ..

זה גם באמת דפוק להיות בת בעניין הנ"ל.... 

ומה רבינו התכוון שאם אי אפשר לצעוק אז להשתמש בצעקה של קול דממה דקה.. לצייר היטב במוחינו את הצעקה..

זה דורש מלא ריכוז כזה נראלי, וכשבאלך לצעוק אז אתה בתנועת התפרצות, לא תנועת התכנסות.

אז זה מתבלבל לי. אבל בטח סתם כי לא הבנתי

ולמה שנבין?

נמאס לי שחושבים שרבינו זה פשוט ושכולם מבינים

באלי שיזכרו שזה אור גדול מפוצץ בעמקות אינסופית!!

ומצד שני כל היופי זה שזה דיבורים פשוטים שכל אחד יכול למצוא את עצמו מתחבר אליהם

קיצר טוב זה שתי בחינוץ

ואשכרה ישתבח שמו לעד שנתן לנו רבינו

יא אור האורות 

באמת.

רר טוב לא נצרח?

כנראה לא

עוד לא הגבתי למה שרציתי

ועדיין

מעניין אם היא עוד מחכה

ממ

אם לא.. אז באסה, זה עושה שהיא לא תצפה. שונאת להנמיך ציפיות טובות

ואם היא כן, אז גם באסה.. כי לא יפה מצידי שהיא יושבת ומחכה ואני סתם נמרחת

דבר שאני חושב עליו הבוקר וזה אקראי כמו שזה נשמע.

בהתחלה אפילו לא זכרתי איך קוראים לעצם הזו.

העצם הזאת שמאמינים שתישאר ולא משנה מה יקרה

שממנה הכל יתחיל מחדש ברגע מסוים על הזמן.

מה הדבר האחרון

הפרט הכי קטן ואקראי

משהו שלא שמים אליו לב אולי אבל הוא הכי מהותי בך

משהו שעליו הכל נשען

משהו שמחזיק אותך גם בלי לדעת

שלא משנה מה עוברים הוא נשאר

וישאר

תמיד

שגם עוד מיליון שנה כשהכל כבר יעלם ויתחדש בצורה שאי אפשר לדמיין הוא ישאר כמו שהוא

דבר שממנו תצמח מחדש

כולך תיוולד מחדש ממנו

חי בשביל להילחם ביום אחר

כנראה

שדה קרב כזה שלפעמים אתה מנצח לפעמים מפסיד אבל שדה קרב

כשאתה מפסיד אתה נסוג כמו במלחמה

מפסיד בקרב

וחי

וחוזר להילחם ביום אחר

כנראה שאין ברירה.

די פחדני האמת

כמו אדם שמשכנעים אותו בניגוד לרצונו

הוא יישאר באותה דעה בדיוק.

כמו הצביעות הדתית שמכפרת על חטא שיש לה חשק אליו בזה שהיא מגנה חטאים שהיא מתעניינת בהם.

כל אחד וכל דבר חוזר למקום

או שלא

החיים ממשיכים בשלהם כמו זרם

לוקחים אותך איתם

זה יכול להפתיע, להיות טוב להיות רע העיקר שקורה מה שקורה.

הזנחתי את הקריאה בזמן האחרון

צריך לחזור לזה

משמעת מתרופפת זה לא סימן טוב

קפה שני להיום

מירי המזכירה מספרת איך היה היום הראשון

אני מחייך משאיר קהל אחר שיאזין והולך להסתגר ולשמוע תכנים שונים

תוהה על שובניזם ושמרנות וכמה רע בן אדם יכול לצאת כי הוא מאחל לאמא שתגדל את הילדים שלה בעצמה ולא מטפלת אדישה עם טלפון בשביל שהיא תצא לעבוד.

כנראה שזה מורכב יותר או שלא

המהפכה התעשייתית מודל 2026

להפשיר במיקרו ולשלוח לגן

סיפור

לתקשר

בכתב, בעל פה, בתמונה, בסרט, בספר

כמו אלה שמצלמים את עצמם או את אותו דבר ואותו מקום כל יום באותו זמן במשך חודשים או שנים. אם תסתכל על אחת מהתמונות לא תבין כלום, גם אם תדפדף מהר.

אם לא תאט לא תבין

זה המשפט

יש סיפורים שהם לא עם דרמות גדולות הכל בפרטים הקטנים, כל מיני שינויים קטנים מזעריים ששמים אליהם לב לאט, מקרוב, לאורך זמן.

בסיפור בעל פה כבר אפשר להפליג רחוק, לערב דמויות, לפרט, להמציא, להגזים, לשנות. הכל תלוי במטרה להגיע לפנטזיה המוחלטת של המציאות האמיתית.

החיים הם רצף של מקריות, של תאונות, של היתקלויות שמרכיבות קשרים ומצבים עם אינסוף הסתעפויות אפשריות ואפשרויות. דלתות מסתובבות שנעקרות מהצירים באגרסיביות הגורלית של החיים. זה סיפור

החגים מגיעים וכמה סיפורים הם מביאים איתם

כמה סיפורים הם יביאו

כמה התניות כמה אהבה, שנאה, כעס, השפלה, בדידות, שמחה, געגוע הם מביאים איתם.

מישהו אומר לי שהחג האהוב עליו הוא סוכות כי כשהיה ילד בנה מחנה עם אבא שלו. כמה פעמים שמעתי משפט כזה שאין לו קשר לחג ועדיין הכי קשור אליו ומביא את כל המטען של החג עד שנמות.

יש סיפור על געגוע

איך שוקלים געגוע

היה לי פרופסור אחד זקן שהתאהב באישה אחת והם היו יחד אבל היא חזרה אל הארץ שלה, מעבר לים. הם לא נפגשו יותר אחרי שנפרדו וכל אחד המשיך בחייו. כששאלתי אותו איך הוא מעריך את הגעגוע אליה הוא ענה 7 קילו ו-600 גרם בערך.

לא הבנתי והפרופסור לקח אותי לעלית הגג.

הראה לי את כל המכתבים שנשארו בפינה קרועים ואמר לי

לאורך השנים כתבתי לה המון אבל לא שלחתי מכל מיני סיבות.

כל ערימת הדפים הזאת שאתה רואה כאן, אם תרים אותה ותשקול אותה תגיע ל-7 קילו ו-600 גרם ככה זה היה הבוקר.

זה משקל הגעגוע שלי אליה והוא גדל מדי יום ורגע.

החגים יכולים להיות כבדים אבל יש בהם מטען שמספר משהו גם אם הוא רע וגם אם טוב זה אנחנו וחלק מהחיים. זה לא דת ולא הלכה ולא תורה גם זה חלק מזה. זה נמצא בכל דבר וכל רגע.

עכשיו לקרר בירות לעבור בחנות ולהביא וויסקי בדרך לבית ולצלול לערב עם ספר או סרט ולצאת מהפיוטיות הזאת

שרק הולך ומקצין את עצמו באיזו מערבולת שמכניסה אותך עמוק יותר ויותר במעגלים רחבים.

כמו אפקט הפרפר טעות קטנה בגיל צעיר הופכת להיות אסון בקנה מידה היסטורי כמה שנים אחר כך.

עצימת עיניים קטנה וזהו

תוסיפו לזה את עייפות החומר והזקנה שקופצת עליך מגיל 37 והלאה כמו איזה חיידק טורף שמתעלק עליך ויש מתכון מושלם.

מבט אחד במראה בבוקר כבר לא סלחני

בטח אחרי ערב של בירה וחצי ליטר של משהו חזק יותר הכל מרגיש הרבה יותר כבד לתפעול

זה לא מה שהיה

אז המלחמה נמשכת בכל הכוח כמו שבוקובסקי אמר

כל עוד אפשר תרביץ

מחפשים את האהבה עצמה לא אחרת שאוהב אותה.

נשמע עמוק אינטיליגנטי אבל לא יודע כשזה לא פשוט זה לא זה.

בסוף אתה כאן היא מחייכת אליך כי מי באמת יושבת בבית קפה עם מחשב ללמוד? הכל הצגה בשביל לצאת קצת וליצור קשר כלשהו אבל זו סימולקרה היא לא באמת מפלרטטת איתך.

גם אם כן זה כבר לא הענין

שני טיפוסים בעיר הגדולה שמחליפים כמה מילים ומימיקה מסוג מסוים כמו בסרט של גודאר שזה מאוד פשוט וטבעי.

המרחב הזה גם יכול לזמן אליו כל מיני שיחות ועניינים משלו.

תיאוריות לתוך החיים ולמי אכפת.

אכניס שישייה למקרר

והוא מנסה

לשמור על איזה ניצוץ של משהו

והכל בתוך מערכת עסקית של מפעל עם תזרים רציני

וזה מנווט יפה וחכם בין קווים מקבילים כמו פסי רכבת לאופק הדדי

היא מחייה אותו משם באיזה משהו חדש ומרגש שהביאה אישה אמיתית וזה עושה לה טוב כמו שלו זה עושה טוב רק ממקום שונה.

הוא דואג שיהיה כל מה שצריך

חסר מדף שם

הכיור מלא

הכל נשחק יש חוסר מהותי כי זה לא נבנה נכון ואז מתחילה עבודה

ואיזה שטויות זה עבודה

יעוץ זוגי טיפול

כמה רומנטי זה להתאמץ על מלאכותיות של קשר

איזה חיים יש לזקן שמנשימים?

לא מאמין בחרא הזה וזה גם לא ענין של אמונה.

ואז יש איזה סערה שמזיזה הכל

אותה אותו

וזה סבבה

אין סטריליות וואקום

ולא מתרגש מזה

נותן לזה יחס משתעשע עם הסופה הזאת

וחוזר

וגם היא רואה ולומדת

צריך את הגמישות לצאת בשביל למצוא חזרה את הדרך להיכנס גם אם זה ממקום אחר

כמו איזה גנב בתוך מבוך של כספות

הכל מלא ונוצץ בטח מרחוק והוא יודע בדיוק מה הוא עושה ואיך

נוגע ללב

ועדיין שהמוח ישלוט ישים את המושכות עליה ויחזיק קרוב

גם אותה וגם את מי שצריך

וברתימות האלה מתקדמים

זה כמו ריקוד

כמו מוזיקה קלאסית בתחילת סרט שואתי עם רקע של דרזדן המופצצת בהתחלה בסוף היא כמו אישה שיודעת בדיוק איך לחזור לעצמה כזאת חתיכה היום

רק לתת לה בטחון ולדאוג למה שהיא צריכה

אני יוצא איתם טיולים וכל מיני צועדים בעיר

מגלים מקומות חדשים

איזה הרפתקה זה לילד לצעוד ככה לגלות עוד דרך למקום מוכר

ולא משנה כמה הדרך ארוכה אם היא חדשה אז היא נקראת דרך קיצור

וזה מהעיניים שלו

מגיעים לאיזה גן משחקים חדש התרגשות

סצנה שלמה של הורים שאני נמנע ממנה גם אם זה אומר שאקפוץ ואשחק איתם בכל המתקנים אם צריך.

מסתכן באירוע לב אבל התחלתי להתאמן אז נשרוד בינתיים.

ויש אמא שגם כנראה לא מתאים לה והיא מתחילה לדבר איתי

ואני עונה

מדי פעם נעלמים לראות מה ומי צריך עזרה

וממשיכים מתוך הבנה הדדית של המחיר שיש

הפרעות קשב חיצוניות לחיים

וכנראה שלא ניפגש יותר אבל זה היה נחמד

ומחיה בדרך שלו

מרגש משהו אפילו

ריגוש לעניים

כמו סיפור שעוד לא נכתב מאיזה במאי סוג ז' על תסריט רומנטי דהוי

ואז יוצאים חזרה

כל אחד קיבל את הדופמין שלו להיום

וככה החיים מזמנים לך בדיוק מה שצריך רק לשים לב

ליופי הפשוט שעוטף אותך

מחלקים שוטים של אלכוהול בכניסה?

שנדע שאין באמת למי להצביע כאן?

רק המילה הזאת מדגדגת לי ביד ללכת להביא בירה

כל סיטואציה חברתית אבל זה השיא

הכל אותו דבר וזה ראי העולם והחברה והאהבה

יחסים בין בני אדם

הבטחות בלי כיסוי

חיבורים ונישואים מתוך אינטרס ענין אידיאלים עמוקים

ממש אחד לאחד סיפור האהבה המושלם

כל המוטיבים כאן וחזק עד הפירוק המוחלט שיבוא כי שם יש תאריך תפוגה או פירוק יזום.

אלה רוצים הכל בלי לתת כלום

אלה נותנים הכל בלי לקחת

בינתיים הילדים צורחים

ההתחלה שהיתה חלקה מתחילה לרעוד

אולי נעזוב אותה ונתחבר להיא

הכל אותו דבר

שומע כנסיית השכל דברים בלחש

הדבר היחיד שיחזיר לשפיות

אעבור לרוסיה

אפילו הנשים (המהממות) שם עם אופי בנוסף

תתחבר להיא. כן. פששש

לעשות ככל אשר יורוך

תראי את גפני נשבר הלב

יש פה הקבלה אחד לאחד

או שטויות של מגזרים.

זה רחוק ממני ומיותר.

תשחרר מה שמיותר לך.

אתה מתעסק באנרגיה כלואה ומבוזבזת.