חרדה חברתית, מכירות?אנונימית באהב"ה

כותבת מהניק האנונימי מחשש לאאוטינג. יש לי ילדה בת 7 עם מאפיינים של חרדה חברתית.

תודה לה' עם השנים יש שיפור אבל יש עדיין כל מיני מצבים בהם היא נמצאת בקושי גדול... וגם אנחנו.

אתן דוגמה: קרה שנקבעו לה תורים רפואיים בבקרים. במקרים כאלה היא כמעט לא מסוגלת להיכנס לבית הספר מאוחר, מפחד שיסתכלו אליה. היא יכולה ממש לבכות בהיסטריה ולהתחנן שנשמור אותה בבית.

עכשיו היא שברה את היד ויש לה חבישה והיא ממש מפחדת להגיע לקייטנה ושיסתכלו אליה...

בעבר החדרה הזאת גם מנעה ממנה להיות משוחררת בגינה ובמקומות כאלה אבל היום תודה לה' זה כבר לא מפריע לה. 

המורה שלה מספרת שהיא יחסית נמנעת מלהצביע בכיתה כדי לענות על שאלות או לשתף חוויות.

חוץ מזה, היא ילדה מהממת, מקובלת בכיתה ומוקפת חברות, תודה לה' ממש.

היא נמצאת בטיפול רגשי, שלא ממוקד בחרדה החברתית באופן ספציפי אבל גם נוגע בזה.

אני ממש אשמח שתשתפו אותי אם זה משהו שמוכר לכן, מכן או מלידכם, ומה עושים עם זה. מה עזר לכן? מה לא עזר?

נגיד יש פעמים שהדבר היחיד שעזר לנו היה לקחת אותה בכוח בכל זאת לבית הספר, למרות כל התחנונים שלה. בסוף זה ניצח את ההתנגדות שלה והיא ננכסה והיה לה יום טוב. אבל זה היה מאד לא קל לביצוע וחלק בתוכנו לא היה שלם עם זה. מצד שני, פחדנו שלתת לה להישאר בבית (כי היא מפחדת להגיע באיחור / כי היא לא רוצה שנראה שיש לה עיניים אדומות או כל דבר אחר כזה) בסוף רק יזין עוד את החרדה שלה.

וגם אני מרגישה שיעזור לי מאד שתסבירו או תתארו לי מה ילדה כזאת מרגישה. אני חשה שעם כל האמפתיה שלי אני לא מצליחה להבין את ההתמודדות שלה וכתוצאה מכך אני מתקשה להגיב לזה בהבנה ובסבלנות (לפחות בפנים, בתוכי). יש כל מיני מצבים שזה משבש לנו תוכניות וגורם לנו לאיחורים וזה מאד קל לגלות הבנה במצבים כאלה. 

תודה ענקית מראש על העזרה!פרח

 

מנהלות, @יעל מהדרום @לפניו ברננה ו@מתואמת, יש מצב שתפרסמו גם בהו''ל כדי שיגיבו לי גם בנות משם בבקשה? (אוף, לא מתייג לי..)

 

מה שאני עשיתי בזמנו (אתם יכולים לבקש סיוע פרטני)נפש חיה.
א. בתור סייעת לילד כזה , ועם הנחייה מהמורה-לבנות תכנית עבודה עם משימות מותאמות לה, שהיא צריכה לעשות (ש.ב, למלא דף, ליצור משהו, לשחק עם חברה קרובה בתיווך מבוגר)
הרבה חיזוקים ואיסוף הצלחות, ממש להנכיח ולתעד את העובדה שהיא הצליחה במשהו אפי' קטן, כדי לבנות לה את חוויית ההצלחה, בדרך כלל זה נותן מוטיבציה להמשך שיחזור חוויית ההצלחה וחיזוק הביטחון העצמי ותחושת המסוגלות.

ב. לבקש ממנהל בית הספר אולי בחופש או בתחילת שנה הבאה ישיבת צוות עם גורמים מקצועיים (מנתחת התנהגות, פסיכולוגית, מחנך, את-האמא, צוות פרא רפואי מטפל אם יש) כדי למצוא פתרונות ודרכי עבודה.
אני אשלח קישור להו"ל.טארקו
וחיבוק גדול
וואו נשמע ממש קשה.דיליה

דבר ראשון אני רואה שאת מתארת שיפור בגינה וכד' שזה דבר ממש נפלא ואומר שאתם עושים דרך נהדרת.

הדרך הכי טובה באמת לעזור לה זה אמפתיה.

אני ינסה לתאר לך מה היא מרגישה: למשל תדמייני סיטואציה שבה את אמורה לעבור בדיקת פאפ מול 10 סטודנטים. זהו זה מה שעלה לי לראש קיצוני קצת אבל נראה לי שזה מתקרב לחוויה של חרדה חברתית תחושה שאת מעורטלת מול אנשים זרים ...

פשוט כשאת שולחת אותה לבית הספר להחזק את החוויה הזאת בראש.

כי זה התחושה רואים לך מסתכלים עליך וכד'.

מעבר לזה ממש להסביר לה כמה את רואה שקשה לה ואיך קשה לך ונגיד אם הולכים לרופא אפשר לומר לה אחרי הרופא:

עכשיו אנחנו הולכות לעשות דבר שנורא קשה לך. אנחנו הולכות להיכנס לבית הספר ואת תרגישיש שכולם מסתכלים עליך.מפעמים קודמות אני כבר יודעת שזה נוראי עבורך. וגם יכול להיות שבאמת יסתכלו, תחבושת כזו הא דבר בולט ומסקרן....

להגיד לה שלא תמיד את יכלה להבין עד הסוף מה היא מרגישה אבל בעיקר את רואה שקשה לה ושהיא תצטרך להתגבר אבל בסוף את בטוחה שיהיה לה טוב...

וחיבוק זה קשה אבל רואים בעזרת ד' תוצאות נפלאות וטוב שאתם מטפלים בגיל צעיר.

מומלץ בהמשך טיפול רגשי קבוצתי.

אולי שיחה עם אנשי המקצוע בבית הספר תוכל לעזור?נגמרו לי השמות

ממש לבקש מהם הכוונה ספציפית לכך, לבקש כלים לכם ההורים בהתמודדות מול זה.

 

בנוסף, אולי כדאי לחשוב רגע *יחד עם הילדה*, וממש *להיכנס רגע לעולם שלה, לראש שלה, ללב שלה*, ולראות - מה מפריע לה שם בעצם?

 

למשל אם אני היא לרגע,

ואני נכנסת לכיתה

ואני יודעת שכולם הגיעו לפניי

ואז אני צועדת

ויודעת שכאשר אפתח את הדלת

כל העיניים יהיו נעוצות בי

אולי יהיו אמירות של ליגלוג או צחוק מצד ילדים

אולי יהיו הערות מצד המורה והילדים

אולי ארגיש שכל הפוקוס עליי

שכל העיניים אליי

ואז ממש לא יהיה לי נעים.

ואני לא רוצה את זה.

אז אני מעדיפה לא ללכת בכלל לבית הספר1

כי ככה לא אצטרך לעבור את כל זה

וארגיש טוב עם עצמי.

 

ז"א, שההבנה העמוקה שהילדה בעצם בעד עצמה.

היא עושה דברים שבעיניה יעשו לה טוב, ולא עושה דברים שבעיניה יעשו לה לא טוב.

 

ואז אם נרד רגע לגובה העיניים שלה ברמה שאנו יכולים להזדהות איתה ממש

ולהיות איתה

"באשר היא שם"

ממש בתוך הקושי

ואז לתת לגיטימציה לקושי הזה

ודיברור שלו

ושיקוף 

ותיווך

וכמובן אחר כך גם לשמוע אותה עד הסוף

ולנסות למצוא יחד פתרונות איך להגיע למצב שהיא תרגיש בנוח.

 

למשל, תרצי שאני אכנס איתך?

תרצי להיכנס עם חפץ כלשהו ולתת למורה?

תרצי לחלק לילדים צ'ופר קטן ואז כולם יתלהבו?

תרצי שהמורה תשוחח עם הילדים לפני שלא יהיה זלזול וכו'?

תרצי להיכנס אחרי ההפסקה שכולם כבר נכנסים גם ככה ואת לא במרכז העניינים?

משהו אחר?

 

ממש לחשוב יחד על רעיונות

 

אם הילדה תרגיש שזה לא כ"כ נורא, אולי ההתנגדות תפחת

 

ב"הצלחה רבה יקרה

אני קצת כזאתאור123456
מה שחשוב זה להסביר לה שככל שהיא נכנעת לפחד הוא יגדל וחשוב מאד שתתגבר גם אם מאד מאד קשה לה וזה ילך ויהיה קל יותר.

לדעתי תקראי על זה הרבה ויש ספרים מומלצים
וככה תדעי איך לנווט אותה

בהצלחה ( לא קל לראות את זה על הילדים שלנו 🙁)
אני ממש מבינה את הבת שלך…בארץ אהבתי
בתור ילדה הייתי גם לפעמים ככה.
זה התבטא אצלי קצת אחרת, אבל בהחלט הייתי יכולה להימנע מדברים מהחשש שיסתכלו עלי.
לקח לי הרבה שנים והתנסויות כדי להשתחרר מהמקום הזה.
מה שמאוד עזר לי היה לדמיין את הדברים מהצד השני. למשל - אם הייתי חוששת להגיע מאוחר לכיתה, אז הייתי מנסה לחשוב 'אם אני הייתי נמצאת בכיתה ומישהי אחרת היתה מאחרת, איך זה היה נראה לי?'. החשיבה הזאת עזרה לי להבין שגם אם מסתכלים או אפילו אומרים משהו, לאחרים זה לא משהו מהותי, זה סתם עוד משהו שעובר מהצד שאפילו לא זוכרים רגע אחר כך, ולכן גם לי אין מה לחשוש מזה.
הגעתי לזה כמובן בגיל הרבה יותר גדול מהבת שלך. אבל לדעתי זה משהו שאפשר לנסות לדבר איתה עליו, כדי לעזור לה להפיג את עוצמת החשש.

כמובן, קודם כל ולפני הכל חשוב שתהיה אמפתיה. להבין שהיא באמת חוששת ולא סתם מנסה להתחמק. להבין את הקושי שלה, כמו ש@דיליה הצליחה להמחיש כל כך ברור.
אבל מתוך האמפתיה וההכרה בקושי שלה, חשוב לעזור גם לה להבין שאלו דברים שחשוב שהיא תלמד להתמודד איתם. יד ביד ולאט לאט, כי אתם לא תזרקו אותה למים. אבל אתם עושים את זה בשבילה, כדי שיהיה לה יותר טוב, כשהיא תהיה יותר משוחררת ולא תצטרף להימנע מדברים בעקבות הפחד שלה.
ואז אולי יכול לעזור לה אם לכוונו אותה להסתכל כמו שכתבתי - לדמיין את מי שמסתכל עליה, ולחשוב מה באמת קורה לו. לחשוב מה היא חושבת על אחרים בסיטואציה הפוכה. אולי זה יעזור לה.


בהקשר הזה, עולה לי גם הרצאה של אודליה אלקובי ששמעתי פעם, שמאוד עשתה לי סדר בנושא הזה.
היא דיברה על כך שבהקשר החברתי, יש כמה פרמטרים שהם מולדים ושונים אצל אנשים שונים, וזה בסדר להיות בהם בכל מקום על הסקאלה.
הפרמטרים שהיא דיברה עליהם היו *צורך חברתי - רמת הצורך של האדם להיות בחברה (יש אנשים שזה צורך בסיסי ומהותי אצלם, ויש אנשים שמידי פעם לראות אנשים ואפילו רק לצפות בהם מהצד יהיה להם מספיק לגמרי), ו*טמפרמנט - קצב התנהלות, חום (בהקשר האנושי), אנרגיה, וכו'.
לפעמים טועים לחשוב שמי שיש לו צורך חברתי חזק וטמפרמנט גבוה הוא אדם עם מיומנויות חברתיות טובות, ומי שעם צורך חברתי נמוך וטמפרמנט נמוך הוא אדם עם קושי חברתי. אבל זה לגמרי לא המדדים של יכולות חברתיות. אלו פרמטרים מולדים. ויכול להיות אדם עם צורך חברתי גבוה וטמפרמנט גבוה שכל הזמן יגיע למריבות, כי חסרות לו מיומנויות חברתיות. ויכול להיות אדם עם צורך חברתי נמוך וטמפרמנט יותר רגוע, שלא נמצא הרבה בחברה כי הוא פחות זקוק לזה, אבל הוא מסתדר מצויין בחברה, וכשהוא רוצה להיות שותף - הוא עושה מה שהוא רוצה בלי להימנע, וזה מצוין.

ובהקשר של חרדה חברתית - יש רמות שונות של שותפות בחברה. כל עוד לאדם טוב עם עצמו, והוא לא נמנע משום דבר חברתי כשהוא רוצה, אז גם אם מבחוץ זה נראה לנו מוזר, או שונה ממה שאנחנו מכירים וחושבים שהגיוני, אין סיבה או צורך לשנות אותו, אם לו טוב עם זה.
אבל כמובן ברגע שיש הימנעות - זה המקום עליו צריך לעשות עבודה. כי אדם צריך שיהיה לו טוב בחברה, שהוא יוכל לעשות מה שהוא בוחר, מתוך ביטחון.
והדרך ללמד את זה היא הכי בהדרגה - ממש יד ביד. להבין שעצם זה שניחשף לדברים, יפחית את החרדה. אבל בהתחלה נעשה את מה שמפחיד אותי ביחד עם מבוגר שמלווה אותי, ובהדרגה נפחית את רמת התיווך וההתערבות.


והאמת שיכול להיות שווה לפנות למרכז תעצומות (המרכז של אודליה אלקובי, שמטפל בכל הנושאים האלו של מיומנויות חברתיות, וביניהן גם בחרדה חברתית). יש להם כמה סניפים ואפשרויות התערבות שונות. אם אתם בעניין, ויש סניף באזור שלכם, זה נשמע שהעבודה שם היא מאוד מקצועית ואולי תוכל לעזור לכם.
הקליניקות שלנו - תעצומות
החכמתי, היה מעניין לקרואדבורית
ובאמת גם אני שמעתי המלצות על תעצומות אז מצטרפת להתייעץ איתם!
עונהפליונקה
אני גם הייתי כזאת כי פחדתי מתגובות של אנשים שהיו לא תמיד נחמדות. והייתי ילדה רגישה.
גם היום יש מורות צועקות על מאחרים, גם בכיתה א'. או לא מתחשבות עם פציעה, יש מורות עם בדיחות לא מוצלחות , יש ילדים מציקים.
אז לדעתי צריך לתת לה להעיז וכן להביא למקומות עם אנשים אבל מצד שני לא לשפוט ולתת לה גב במקרה הצורך.
איזה שאלה טובהתיתי2
כמה הצעות
א. כדי להבין את החוויה שלה מבפנים, הייתי מבקשת שיחה בנושא עם המטפלת הרגשית. משחררת רגע את המושג "חרדה חברתית" ומנסה להתחבר למה שעולה בטיפול. סביר להניח שיש קשר למה שאת רואה.
ב. שמה רגע סימן שאלה על המושג "חרדה חברתית" כדי לנרמל קצת את מה שאת מתארת. אם יש לה חברות והיא מקובלת ואהובה, גם אם היא מופנמת קצת בחלקים מסויימים, המצב סה"כ בסדר.
היא מעצמה תחפש דרכים להשיג מטרות על אף הקושי בניראות (שיראו אותה, שישימו לב אליה). יש אנשים ששוברים את מסך המופנמות, יש אנשים שמוצאים דרכים אחרות, מאחורי הקלעים, להתקדם, להביא את עצמם לעולם, להתבטא.
מה שאנחנו ההורים יכולים לתת, זה אמון ביכולת, בטחון ואהבה במי שהיא, ורצון לראות אותה פורחת ולא מוותרת על עצמה. תסמכי עליה שהיא קשובה לליבה, צועדת בקצב שלה, ובלי לחץ. הלחץ, הציפייה החזקה מדי, רק מחלישה את הרצון הפנימי להתגבר, ממלאת את הלב באשמה על היותי מופנם.
(אלא אם את רואה *נסיגה* בתפקוד החברתי)
ג. שווה להכיר את עמותת "רקפת". תעשי גוגל.
חוזרת להגיב במרוכזאנונימית באהב"ה

@נפש חיה. זה רעיון ממש טוב, ליזום חשיבה משותפת עם צוות ביה''ס. אחשוב על הדברים, תודה רבה!

@דיליה תודה על התיאור הזה. (אפשר לשאול אם את מדברת מניסיון קרוב?). הבעיה היא שאמפתיה לא מביאה לשום דבר במקרים כאלה. אני כן רואה שהיא חווה הקלה מסוימת מזה שאני מבינה אותה. אבל אז התחושה היא שזה בסופו של דבר מעודד את הדפוס הזה. זה כאילו משאיר אותה אסירה של ההימנעות. אם נזרום איתה כל פעם שקורה משהו, היא תישאר בבית כל פעם. מזל שזה קורה לעיתים רחוקות, אבל בכל זאת.. וחבל, כי בסוף היא נהינת מלהגיע לביה''ס. 

@נגמרו לי השמות תודה רבה. ננסה... אולי כדאי כשזה לא בזמן אמת כי בזמן אמת, אין הרבה מה לתקשר איתה :/. עכשיו בעקבות מה שכתבת עולה לי רעיון של סימולציות.. אולי זה יעזור.

@אור123456 תודה רבה על התגובה. יש לך ספרים מומלצים? זה מעניין כי זה קצת ההיפך ממה שדיליה כתבה.. אולי כל אחד מגיב קצת אחרת...חושב

@בארץ אהבתי התגובה שלך עזרה לי מאד. אני רוצה לבדוק את הכייון של מרכז תעצמות. תודה רבה.

@פליונקה עזרת לי להבין עוד קצת. תודה רבה.

@תיתי2 תודה על מה שכתבת. לגבי רקפת, ראיתי פעם תוכנית על זה. נראה לי ששם מטפלים במקרים חמורים הרבה יותר. 

 

 

 

מלחץ להצלחה, ולהפחיד את הפחדאור123456
שניהם ממש עוזרים לי ומונחים בשידה לייד המיטה באורח קבע
קודם כל זה נהדר שאת יודעת לשים את האצבעדבורית
על הקושי של הילדה
וזה כבר נקרא "לראות אותה"
זה בהחלט קשה, ולפעמים משבש תוכניות
ובעיקר מצריך הרבה פניות ומשאבים כדי להכיל ולתווך
מצטרפת להמלצה של @בארץ אהבתי לפנות למרכז תעצומות כדי לקבל תמיכה וכלים ❤️
תודה רבה!אנונימית באהב"האחרונה


איך נכון להגיב לדיבור עצבני של מתבגרים?אנונימית באהב"ה

הגדולה שלנו מתחילה את גיל ההתבגרות, ואני מרגישה שכהורים אנחנו לא תמיד יודעים להגיב לה נכון.

מרגישה שבעלי לפעמים קשה איתה יותר מידי. ולא בטוחה איך נכון להתמודד (איך נכון להגיב לה באופן אידאלי, וגם איך נכון להתמודד מולו כשהוא קשה איתה מידי).


הרבה פעמים כשאנחנו אומרים לה משהו, היא מגיבה בטון עצבני או מרימה קצת את הקול. לרוב המילים שהיא אומרת הן בסדר, אבל הטון עצבני או מזלזל (נגיד שאומרים לה שהיא יותר מידי זמן בפלאפון אז היא מרימה את הקול ועונה כזה 'בסדר' עצבני).


לבעלי זה מאוד מאוד מפריע כשהיא מדברת ככה. הוא כועס עליה ודורש ממנה לא להרים עליו את הקול.

אבל זה לא באמת עוזר ההערות שלו, בפועל היא ממשיכה עם זה, והוא כל פעם מתעצבן יותר (כי היא כבר 'היתה אמורה להבין' שככה לא מדברים להורים).

היום היא ענתה לו איזה 'בסדר' עצבני כזה (והוא היה עם עמוס בגלל דברים אחרים), והוא ממש כעס עליה וקרא לה בכינויים שממש לא אהבתי (נפלט לו מרוב כעס, זו ממש לא השפה שלו בדרך כלל).


אז קודם כל, אני אשמח לשמוע מאמהות מנוסות שעברו את הגיל הזה עם הילדות שלהן -

האם נכון להקפיד שלא ידברו ככה להורים? יש מקום לצפות שילדים בגיל ההתבגרות ילמדו לדבר תמיד בצורה מכבדת כלפי ההורים?

או שיש לנו פה עבודה להבין שלפעמים היא תדבר ככה, וזה חלק מהרגיל, ולהילחם בזה רק ירחיק אותה מאיתנו?


ואיך נכון להגיב מול בעלי כשהוא כועס עליה? (בעיני בצורה קשה ולא תואמת לסיטואציה. גם אם יש מקום להגיב, שגם על זה אני לא בטוחה - בעיני הוא מגזים בכעס שלו).

בעצםoo

הוא דורש ממנה יותר ממה שהוא דורש מעצמו

כי כשהוא עצבני הוא אומר כינויי גנאי

והיא לא יכולה לומר בסדר בטון שלא נראה לו


 

חסר הגיון לחלוטין

הרי הוא המבוגר והיא הילדה
 

באופן כללי אני לא מייחסת חשיבות לטון של מתבגרים

אחרי ההבנה שזה סגנון דיבור תואם גיל

וגם לא מייחסת חשיבות גדולה לתוכן כל עוד זה לא משהו חריג

וגם לא מחפשת כבוד מהילדים אלא קשר נעים וטוב


 

הכבוד מגיע לבד בלי שדורשים אותו

ע"י דוגמא אישית

אם מתנהלים בכבוד עם הילד הוא לומד להתנהל בכבוד


 

יש סיטואציות בין בעלי והילדים שאני מתערבת

משתדלת שזה לא יקרה לעיתים קרובות ושזה יהיה בצורה מועילה 

למעשה את צודקתאנונימית באהב"ה

ואני הרבה פעמים אומרת לו את זה כשהוא כועס עליה.

(וגם לא בטוחה שפועלת נכון בזה. כי להגיד לו ביקורת בפני הילדים זה גם לא הכי חינוכי, במיוחד כשאני בעצם מבטלת את מה שהוא אמר כרגע לילדה).

אין צורך להגיד לו מול כולםעל הנס

אפשר לדבר על זה ברגוע בהזדמנות אחרת אחד על אחד,בשום אופן לא מול הילדה,

גם אני לא מתייחסת לטון,אבל כמו שהייתי מדברת על זה עם בעלי בנחת ב4 עיניים גם איתה הייתי בהזמנות מדברת בארבע עניים,ואז יורדת מזה לחלוטין,

ונכון שככל שתדרשו כבוד זה פשוט לא יעזור אלא רק יחמיר את המצב.

כדאיooאחרונה

לדבר איתו בנפרד

לא בזמן אמת

לשקף לו שהדרישה שלו לא הגיונית ולבקש ממנו לא להתייחס לכל טון שלא נראה לו

ילדים מתבגריםתהילה 3>

זה דבר קצת מבלבל.

מצד אחד יש בהם משהו הודף, ולפעמים חצוף ומתריס, ומצד שני, לא פחות ואף יותר הם זקוקים לאהבה, לתחושה שהם רצויים, לקשר בריא

והקשר משנה צורה בגיל הזה וצריך להסתגל אליו מחדש ולהעביר אותו שלב.


לכן א:

פינוי המרחב הרגשי שלכם:

לדבר יחד או לעבד לבד את התסכול מההתנהלות שלה, ואצלך גם שלו.

כשמגיעים טעונים לסיטואציה די בקלות מגיעיל לשיח קשה ורחוק וחבל.

כשמגיעים נינוחים יותר, ניתח להעמיד גבול בצורה נינוחה.


לדוגמא; אני מבינה שזה קצת עצבן אותך, בבית שלנו לא מרימים קול/מדברים בחוסר כבוד להורים.


הרעיון הוא-

לתת שם להרגשה והכרה בתחושה שלה

להציב גבול- להגיד שזה לא מקובל עליכם

לעשות את זה באופן ענייני ובלי בעצמכם לדבר באופן לא מכבד.


בהחלט מאתגר וצריך ללמוד את זה.. בהצלחה


יש לך פה בעצם שתי שאלות:מתואמת

1. איך מתייחסים למתבגר שמדבר לא יפה.

2. איך מסבירים לבעל שצריך להגיב בצורה מותאמת ולא עצבנית.


אני מציעה שתשבו שניכם יחד ברגע של נחת, ותנסו *יחד* ליצור גישה מתאימה לגיל ההתבגרות שנכנס לפתחיכם. את יכולה בשיחה להוביל אותו בעדינות לכך ש"כמים הפנים לפנים", ושאם אתם תדברו בנחת, יכול להיות שגם המתבגרת תספוג את האווירה ותדבר בנחת. אבל גם אם לא - עדיין התפקיד שלכם כהורים הוא להראות לה איך מתנהגים ואיך מדברים בנחת.


בכל אופן, אנחנו לא עוברים בשתיקה רק כשמדובר בחוצפה ממש, מילים שלא אומרים להורים. על טון דיבור אנחנו יותר מחליקים, מקסימום אומרים: "לא נעים לנו לשמוע טון דיבור כזה, אולי תנסה לענות בנחת?"

(והאמת שגם אנחנו - בעיקר אני - לא תמיד מצליחים לדבר אליהם בנחת...)

לא יודעת את מי לשאול אז שואלת כאןכל היופי

הבת שלי בגיל ההתבגרות, כנראה על הרצף בתפקוד מאוד גבוה.

(לא מאובחנת רשמית עדיין כי התורים ארוכים מאוד)

סובלת מחרדה ספציפית (ועוד כמה חרדות נלוות בעצימות יותר נמוכה).

הייתה תקופה בטיפול רגשי כולל cbt שזה הטיפול הקלאסי לחרדות.

לא עזר בכלל למרות שהיא מאוד רצתה שינוי והמטפלת מקסימה.

הטיפול זלג לכל מיני נושאים אחרים, והיא גם מאוד נוטה לנבור שכלית בדברים אבל זה לא נוגע לרמת הרגש כמו אצל רוב בני האדם.

כלומר היא יכולה לנתח ולהסביר ולהבין אבל זה לא מזיז לרגש, זה מישור אחר לגמרי.

חשבתי על נוירופידבק, שזה כביכול עוקף את השכל ומאמן את המוח להתכוונן לגלי מוח אחר ופחות להיות בחרדה.

אחוזי ההצלחה הם 70-80 אחוז לפי מחקרים של כמה עשרות שנים, וזה ללא תרופות וזה נשמע לי כיוון טוב בשבילה.

הבעיה היא שמי שפניתי אליה אומרת שלפני שרואים שינוי צריך סביב ה10 מפגשים. וכדי שיהיה שינוי משמעותי צריך 30-40 מפגשים. ואולי היא מה20-30 אחוז שזה לא עוזר להם.

זו הוצאה מאוד משמעותית לפני שאני יכולה לדעת בכלל אם זה הכיוון.

אני מניחה שיש עוד אופציות אבל לא יודעת מה באמת יעזור.


מה הייתן עושות?

הייתי רצה מהר עם האבחוןעוד מעט פסח
עבר עריכה על ידי עוד מעט פסח בתאריך י"ג בכסלו תשפ"ו 20:57

אחרי האבחון תוכלי לקבל קצבה מבט''ל, שהיא מעל ל-3 אש''ח בחודש, ויהיה לך קל יותר להוציא עליה כספים...

חוץ מזה שבאבחון יעזרו לך לחשוב מה יכול להתאים לה.

אם תרצי המלצות למאבחנים פרטיים - מוזמנת בפרטי.

קודם כדאי לעשות אבחון נכוןמתיכון ועד מעון

ואז יהיה יותר קל למצוא את הטיפול המדויק עבורה

מצטרפת לקודמותיי - אחרי האבחון תוכלו להתאים להמתואמת

טיפול מדויק יותר, ואולי גם המאבחנים יוכלו להמליץ על סוג טיפול מתאים.

אם את מרגישה שהיא יכולה עוד "לסחוב" בלי טיפול, אז תחכו לאבחון בקופה. היתרון הוא שבדרך כלל הם גם מסדרים את העניין מול ביטוח לאומי, ואתם לא צריכים להתעקש על זה בעצמכם...

אבל אם את כן מרגישה שהיא חייבת כבר תמיכה, אז באמת כדאי ללכת לאבחון פרטי. זה לא זול בכלל-בכלל...

אני יכולה להמליץ לך על פסיכולוגית בירושלים שמאבחנת אוטיזם.

תודה לכןכל היופי

אז באמת זו גם המסקנה שהגענו אליה, לא לחכות לקופה אלא לחפש אבחון פרטי למרות שזו הוצאה.

אשמח להמלצות שלכן.


תודה

דינה זלזניק. אם לא תמצאי מספר ברשת אכתוב לך באישי.מתואמת
רק מדייקתמתיכון ועד מעון

אבחון אוטיזם במידה ואכן יש אבחנה דורש אבחון כפול-פסיכולוגי ורפואי.

ממליצה כמו @מתואמת להתחיל בפסיכולוגי

נכון.מתואמת
גם אם הולכים לפרטייראת גאולה
תדברי לפני כן עם המזכירות במרפאה, שיתנו לכם החזר כי אתם ממתינים כבר הרבה זמן.
תודה לכן, מחפשת מכון אבחוןכל היופי

כדי לקבל אבחון כפול כמו שהמליצה @מתיכון ועד מעון במקום אחד.

יש המלצה למישהי?

מעדיפה באזור השרון...

יש את המכון של ד''ר דיצה צחורמתיכון ועד מעון
נראה לי בבי''ח אסף הרופא שעושים שם אבחון כולל
אם אריאל רלוונטיעוד מעט פסח

אני יודעת שבמרכז התפתחות הילד שבאוניברסיטה עושים אבחון משולב.

ואמור להיות אפשרי דרך קופ''ח, או עם החזר.

שווה לברר.

וגם 'בית אחד'עוד מעט פסח
בכפר סבא מומלץ.
ממליצה לך לעבור על הרשימה הנ"לאנונימית בהו"ל

זה מתוך קבוצת הפייסבוק 'מרוצפות' של נשים על הרצף.

 

מאגר המאבחנים.ות המעודכן של מרוצפות - אוטיסטיות כותבות

 

אנחנו הלכנו מתוך הרשימה לפסיכולוגית ופסיכיאטר בנפרד, בחרנו רק לפי זמינות של תורים, ושניהם היו אנשי מקצוע מעולים ממש.

אני לא אמליץ לך ישירות עליהם בגלל שביקשת מקום שעושה גם וגם, אבל יש ברשימה גם מקומות כאלה.

התבלבלת בניק. לפורום הזה יש ניק אנונימי אחריעל מהדרום
זהב טהור שמת פהכל היופיאחרונה
תודה רבה לך!!
עזרה בטיפולים רגשיים מהקופהילד מתוק וטהור

יש לנו ילד עם קשיים רגשיים משמעותיים שהתפרצו בשנה וחצי האחרונות (ברמה שהוא מוגדר עם נכות 50% בבט"ל).

מזמן הומלץ לנו לפנות לטיפולים רגשיים, היינו בהמתנה דרך הקופה, היינו באבחון תקשורת דרך הקופה (זה לא תקשורת זה רגשי- הייתה המסקנה, אבל ההתנהלות בהחלט הייתה מזכירה בעיות תקשורת).

גם בתום האבחון נאמר לנו שיצרו איתנו קשר מהקופה והתפתחות הילד/בריאות הנפש לטיפולים רגשיים...

בינתיים אנחנו רק במעקב פסחכיאטרי בקופה, שזה יפה אך לא מספק... אין אף ספק שהילד זקוק להם, כולם הפנו אותו, אך אין מענה מהקופה.


בינתיים כמובן שלחנו לטיפולים שונים, והדרכת הורים פרטיים, והוצאנו סכומים גבוהים מאד....


נשמע לי ממש מוזר שאנחנו לא מקבלים מענה מהקופה, ואם אין להם תורות עבורנו, שנים, לפחות שיתנו לנו החזרים..

מישהי יודעת אם ניתן לקבל דבר כזה, ואיך?

הייתי מתחילהכל היופי

בישיבה מול המזכירה בקופה בניסיון להבין איך אפשר לקדם.

ואם היא לא יכולה לעזור ללכת לרופאת ילדים,להסביר לה את הדחיפות ושהיא תלחץ.

יש בקופות הרבה אופציות לטיפולים רגשייםמתחדשת111

באומנות

הידרותרפיה

ועוד..

אל תחכי שיצרו קשר. כדאי שתפנו לרופא המשפחה ותשלחו טפסים רלונטים

תיצרי קשר עם המזכירותאיזמרגד1אחרונה
של בריאות הנפש או התפתחות הילד, או גם וגם ותשאלי אותם... בדרך כלל הם יודעות איך אפשר לקבל החזרים. מניחה שזה תלוי בן כמה הילד ובאיזה קופה אתם.
גם אני בשאלות בת מצווהעוד מעט פסח

אשמח לעזרתכן בתכנון הלו'ז.

אנחנו רוצים לקיים אירוע אחד גם עם החברות וגם עם המשפחה, אבל שיהיה זמן בנפרד (מה שאני חושבת עליו כרגע זה שהחברות יגיעו מוקדם יוצאו מוקדם).


אשמח שתעזור לי לחשוב באיזה סדר לנהל את האירוע, כמה זמן בערך דברים לוקחים ומתי להזמין את החברות ולמתי המשפחה.

בתוכנית-

-יצירה (שאמורה להיות לחברות + אופציה לבני משפחה שרוצים)

- ריקודים (אפשר רק לבנות, דווקא יהיה לי יותר נוח מבחינת צניעות)

- טקס ברכות (שהילדה רוצה שהחברות *לא* יהיו בו)

- וכמובן אוכל, שעוד לא ברור לי כמה מנות יהיו ומתי.


הבנות יגיעו בזמן שנגיד (מגיעות מקרוב, רובן ברגל), המשפחה תגיע לאט לאט לאורך שעה בערך...


איך הייתן בונות את האירוע?

מנסה לחשובמתיכון ועד מעון

אולי להתחיל עם יצירה והרקדה לבנות ואז אוכל לכולם, שבזמן האוכל המשפחה מגיעה ואז החברות הולכות ונשארת המשפחה לברכות.

נשמע הגיוני?

זהו, שאני לא כל כך יודעתעוד מעט פסח

בגלל שהמשפחה תבוא ב'טפטופים', זה לא כל כך מסתדר לי עם האוכל המרכזי (באירוע רגיל עושים סוג של קבלת פנים בשביל זה. למשוך את הזמן עד שכולם מגיעים).

חשבתי אולי לעשות-

אוכל לבנות

הרקדה

יצירה - ואז בנות שסיימו הולכות הביתה, ומשפחה שרוצים באים מוקדם להשתתף

מנה ראשונה למשפחה

ברכות

מנה שנייה למשפחה


אולי זה גם יצא לי יותר זול, כי לבנות אפשר להביא דברים זולים, ולמשפחה אוכל ברמה יותר גבוהה.


אבל אין לי מושג איך זה יעבוד, ואיך לתכנן את הלו''ז.

באירועים שאני הייתימתיכון ועד מעון
משותפים לחברות ומשפחה אז החברות הגיעו לפני ליצירה אבל כל היתר היה משותף, אז נשמע לי שיותר נכון או להפריד לגמרי או לעשות ביחד אחרת זה ממש בלאגן (בעיני)
בטוח לא שווה להפריד?שלומית.
לא חושבת שזה יעלה ככ את העלות או את הכאב ראש... ממה שאני ראיתי אירועים נפרדים לחברות ומשפחה יותר מוצלחים לכל הצדדים 
שאלה טובהעוד מעט פסח

מעניין כמה זה באמת עוד כאב ראש.

בעלות זה בטוח מוסיף, כי זה לשכור אולם פעמיים.

ואיפור, ושיער לילדה...

לחברות בטוח צריך אולם?שלומית.

אולי יש לכם מקום בבית? אולי אולם בבי"ס? לפעמים יש עוד פתרונות חוץ מאולם ממש.

מודה שאצלינו לא מתאפרים לבת מצוה ( הן קטנות!) והשיער זו לא הוצאה משמעותית אבל כנראה מקובל אחרת אצלכם...

אם במקרה אתם בירושלים יש לי המלצה למישהי אלופה וזולה לתסרוקת (לא עושה איפור)

לי אישית נשמע שלעשות אירוע ארוך ומתגלגל זה המון כאב ראש ויותר קשה לדייק את הצרכים 

התכוונתי איפור ליעוד מעט פסח

ושיער לילדה.

קצת קשה לי לדמיין את המצב של אירוע לחברות בלבד, אבל אולי באמת כדאי לשקול את זה ברצינות.

לחברות זה לא "אירוע אירוע"שלומית.

אלא יותר בסגנון "ערב כיתה" ארוחה טעימה שמתאימה לבנות בגילן, יצירה, ריקודים, ואיזה משחק של ברכות לכלת השמחה.

הכי כיפי ומותאם

מה שעולה ליבורות המים

יצירה

אוכל וריקודים לחברות


ואס ארוע משפחה-

אוכל למשפחה

ברכות

ריקודים למשפחה

למה בעצם את רוצה להפריד?אר

אפשר להוביף יצירה או סדנא לחברות לפני שכולם מגיעים

אם חשוב לכם

אבל בדרכ החבאות נשארות עם המשפחה

לדרשה ברכות וריקודים

בסוף הן עושות שמח ..

שתי סיבות-עוד מעט פסח

1. היחס הוא בערך חצי/חצי. חברות עושות שמח אבל גם באלגן, וזה פחות מתאים לאופי של חלק מהמשפחה.

2. הילדה ממש ממש לא רוצה לומר דרשה בפני החברות. ומתפדחת ממש גם שישמעו את הברכות של הסבתות ושלנו ההורים. מבחינתה, היא מעדיפה שלא תהיה בת מצווה ולא לדבר בפניהן.

האמת שאני ממש מבינה את הבת שלךעל הנס

אני גם הייתי מעדיפה שלא יהיה ארוע מאשר לדרוש לפני החברות שלי.

אצל אחת הבנות שלי עשיתי בוקר על על חשבון בית הספר בשיתוף עם המורה,ארוחת בוקר יצירה פעילות שהמורה הכינה,ריקודים בסוף,הבנות יצאו מרוצות עד השמיים,

ולמשפחה עשינו משהו כמו ערב סופגניות בחנוכה.

לא מאד רשמי,יצא ממש מוצלח,


רעיון נוסף,לעשות שני ארועים באותו יום צהריים חברות ואז בערב משפחה זה יכול להתיש מאד לכן ממש חשוב לתכנן הכל בצורה נכונה.


לא חייבים לדרוש בכלל....יעל מהדרום

לק"י


אם זה השיקול המרכזי.

אם יש עוד סיבות, אז אולי באמת עדיף להפריד.


עוד אין לי ניסיון בנושא, אז אין לי כ"כ איך לעזור.

ומזל טוב!!

מוסיפה עוד אפשרות לחלוקת האירועים:מתואמת

כשאני חגגתי בת מצווה - לחברות עשיתי טיול/סיור עם עוד חברה. ריקודים לא היו, אבל זה התאים לי מאוד... וגם דרשה לא הייתה.

למשפחה עשינו אירוע בחצר, ואמרתי דרשה - אבל דרשה בחרוזים בליווי מצגת תמונות, אז זה היה קליל יותר. (אולי זה משהו שיתאים לבת שלך גם מול החברות?)

עונה לשלושתכן יחדעוד מעט פסח

לנו חשוב המעמד של הדרשה, דווקא בגלל שזו ילדה עם פחד במה, ואנחנו מאמינים שיעשה לה טוב להתמודד עם הפחד וכן לדבר, בסביבה מאוד תומכת ומחזקת.

מצד שני, אני לא רוצה לדחוק אותה מדי, וגם פחות בטוחה שהחברות יפרגנו, ולכן יהיה טוב בעיניי שהיא כן תאמר דרשה, אבל רק למשפחה.


אהבתי ממש את הרעיון של לשלב מצגת שתקל עליה. תודה!!

בהצלחה!!יעל מהדרום
רק הערה קטנה לגבי הדרשהעל הנס

אני עם פחד קהל וההורים שלי דרשו ממני לדרוש לא רק שזה לא עזר גם הבת מצוה שלי זכורה כדבר שלילי בעבורי,רק בגלל הדרשה הזו,

בסוף אתם ההורים ומחליטים.

אבל את הבת שלי ממש זרמתי איתה

תודה ששיתפתעוד מעט פסח
אקח לתשומת ליבי שתהיה לה חוויה טובה.
היא מבינה את הרעיון הזה?מתואמת

של הצורך להתמודד בדווקא עם הפחד?

כי אם זה לא בא ממנה - לא נראה לי שזה יעזור, אלא רק יגביר לה את הפחד...

בכל אופן, מעניין שדווקא המשפחה המורחבת היא סביבה תומכת ולא החברות זה אומר שיש לכם אווירה טובה במשפחה!

בגדול, היא מבינהעוד מעט פסח

היא עדיין מאוד מפחדת, אבל יודעת שמול המשפחה זה יעבור בטוב ולכן מוכנה להתאמץ לעשות את זה.

מול חברות לא מוכנה ויהי מה.

וכן, ב''ה זכינו במשפחות מפרגנות שירימו לה לא משנה מה יהיה (והיא יודעת את זה).

אז נשמע שזה באמת יעשה לה טובמתואמתאחרונה
רק שימו לב גם בזמן אמת שהיא מצליחה לזרום עם זה באמת ולא נסגרת ברגע האחרון...
אוכל למתבגריםרק טוב!

מחפשת רעיונות לאוכל שנוער אוהבים. לילדים שמחפשים כל הזמן מה לאכול... לאו דווקא שיא הבריאות... (מושקע או מהיר הכנה)

דברים מסוג:

פיצה

פלאפל

שניצל פירה/ציפס

קוסקוס עם מרק

פריקסה


תנו עוד רעיונות

בעיקר לארוחות ערב. אבל גם לדברים שאפשר לקחת לארוחת צהריים ללימודים (עדיף בלי מיקרוגל)

חזה עוף צלוי, קבב, המבורגרשופטים

בוריקיטס ביתיים

בורקס פיצה

פסטה/תפוחי אדמה מוקרמים

כמה רעיונות:שדמות בחולות

אורז

פתיתים

פסטה בולונז

פסטה עגבניות

פרגיות

שיפודי חזה עו

כנפיים קריספיות

סלמון בתנור

קציצות טונה מטוגנות

מלאווח עם ביצה ורסק

טורטיות ממולאות השר/ גבינות/ חביתה

חביתות עם תוספות

בוריקה

 

אצלי אוהביםכל היופי

מה שמשביע.

שזה אומר הרבה בשרי מבושל ולא ארוחות ערב קלות.

(ומתאים גם לצהריים כמובן)

עם עדיפות ללא עצמות...

שניצלים, פרגיות, קציצות עם או בלי רוטב, בקר בבישול ארוך (אם נשאר משבת), בורקס בשר, פאי רועים וכד'.

מניחה שיהיו מתבגרים שיזרמו גם על כרעיים ואז מאוד קל להכין בתנור עם אורז או תפו"א.

וכמובן פחמימות וירקות כמו פתיתים, פסטה, אורז עם ירקות, תפוחי אדמה ברוטב, אנטיפסטי, סלט כרוב, ירקות חתוכים.


אם לא מתחשק לי או שאין בבית בשרי, אני מכינה קציצות טונה כשבא לי להשקיע, או תבשיל מהיר ומשביע של טונה, חצילים, פלפלים, עגבניות או כל ירק אחר שיש בבית ומתאים. מתייחסת לטונה כמו כל דג מבחינת תבלינים וכו' (תחשבי למשל על חריימה או דג מרוקאי עם טונה)

גם שקשוקה הולך טוב, עם אורז, פתיתים או קוסקוס.


הדגש הוא על כמויות ולא על אוכל הכי מושקע.

נגיד מלוואח פחות יהיה, כי יותר קשה לשחק עם הכמויות וזה הכנה אחד אחד (אני משווה להכנה של סיר אורז נגיד)

שלא לדבר על עניין הבריאות.

ועוד משהוכל היופיאחרונה
מי שפחות מתחבר לבשרי ובעיקר בנות, יזרמו יותר על חלבי כמו פשטידות, לזניה, פנקייקים, פסטה ברוטב שמנת וכו'
איך את נוהגת בנוגע לצורך של המתבגרותמתחדשת111

לקנות "שטויות"?

אסביר. ביתי לומדת באולפנא אקסטרנית. היא כמעט מידי יום שואלת אם תוכל לקנות ממתק/ מעדן/ גלידה וכו.. כמובן כל זה בנוסף לאוכל שהיא מביאה מהבית

לרוב אני מסכימה. אבל מרגיש לי שזה מוגזם.. וגם מאוד לא בריא

מנגד כמתבגרת יש צורך גם בזה, ורעב- כמעט תמידי וזה מה שזמין להן (מהשמיני וכו..)

מצד שני לפעמים זה איזשהי הסחפות חברתית. אבל גם לזה לא בטוח שנכון לסרב כדי שלא תרגיש "אווט"

איך אתן נוהגות?


אין לי בנות בגיל הזהלפניו ברננה!

וגם לא בנים..

הגדול שלי בן 8

אבל בפשטות הייתי נותנת לה תקציב חודשי (מה שנקרא דמי כיס..) לשטויות כאלה שתתנהל איתו בעצמה. זה יכול להיות חינוך טוב לכלכלה. ולדבר איתה על תזונה נכונה. שלא תוציא את כל הסכום על שטויות של אוכל אלא שתקנה לעצמה פה ושם גם תכשיט מטופטן או דברים אחרים שהיא *רוצה*.


באופן כללי בעיני הורים אחראים לתת לילד את כל מה שהוא *צריך* ויכולים לפרגן גם במה שהוא *רוצה* אבל פה יש להם גם אפשרות להתחיל לחנך אותו להתנהלות כלכלית נכונה.

השאלה היאמתחדשת111
האם להתנות את דמי הכיס במשהו? כי אם לא יוצא שזה בעצם הכסף שלנו כהורים. ובאופן הזה לא בטוח שיהיה חשוב לה לשמור ולהתנהל איתו נכון..
אנחנו נותנים לשני הגדולים (ביסודי) דמי כיס שבועייםיעל מהדרום

לק"י


אני כן אומרת להם (וגם לקטנים, שיש להם כסף מדמי פורים וכדומה), שגם אם זה הכסף שלהם, לא כדאי לקנות הרבה ממתקים.


אצלינו הם קטנים יותר, אז זה שונה. אבל בעיקרון פעם בשבוע אני הולכת איתם לקנות ממתק. ובעלי גם לפעמים לוקח פעם בשבוע.

בגיל גדול יותר הייתי משחררת כנראה. אבל כן מדברת על זה שלא כדאי וזה לא בריא לאכול יותר מידי שטויות (יש לנו בבית חטיפים ושוקולדים, ואני אומרת להם את זה. שלא יגזימו).

אישית חושבת שלא צריךלפניו ברננה!

כי היא יודעת שיש לה תקציב מוגבל.

והתקציב הוא כי זיהית אצלה *צורך* בכסף ל*רצונות*.

אז את נותנת לה מענה על הצורך. כמובן שאת גם יכולה לעודד אותה לעשות בייביסיטר כדי שיהיה לה יותר כסף לרצונות שלה.

אבל בסופו ש דבר האינטרס פה הוא לתת לה להוציא בתבונה. ואת ז היא תלמד ע"י ניהול התקציב הקטן שתתנו לה. ובחודששיגמר לה הכסף אחרי שבועיים היא תבין שפשוט אין עוד..

 

כמובן בשיח נכון שמלווה את התהליך 

מקסיםמתחדשת111
בעיני לאפלספנית

בעזהי"ת

 

זה לא כסף שהוא צ'ופר מבחינתי אלא צורך, וצורך אני נותנת לילדים שלי- כמו שאני נותנת להן אוכל, בית ובגדים ללא תמורה. וכמו שאני לא אגיד לבת שלי 'היום לא סידרת את החדר אז אין ארוחת ערב', אני לא אגיד לה 'לא עזרת אז לא תקבלי דמי כיס'. 

 

כן להגדיר מה הסכום שהוא צורך ולא אקסטרה.. אני כן חושבת שהיכולת לקנות מידי פעם פינוקים פה ושם בשליטה של המתבגרת זה צורך.

אניoo

מעודדת תזונה נכונה גם כשקונים משהו טעים (נניח להעדיף יוגורט מפנק)


כשהילדים היו ביסודי נתתי כסף מדי פעם כשהיו מבקשים

ילד אחד היה מבקש הרבה

לפעמים הייתי מפנה אותו לקחת חטיף מהארון ולא לקנות


כשהם יצאו לישיבות נתתי להם לנהל לבד את התקציב

כשהם הבינו את המשמעות של ניהול כלכלי ע"י כרטיס אשראי/ מזומן

הם גם למדו פחות לבזבז

הכסף היה שלהם?מתחדשת111

כתלות בעבודה/ משו אחר?

לא שלהםoo
אבל דברנו על תקציב הגיוני לשבוע/ חודש והם עמדו בתקציב
אני נותנת...חרות

לא יודעת אם זה טוב או לא...

כן מנסה להגיד לה לקנות אוכל, ולא כל יום ממתק... אלא מידי פעם.

אבל לא יודעת כמה מתוך זה עובד.

לא יודעת אם אני נוהגת נכון, ככה מרגיש לי...

אני נותנת סכום מוגדר פעם בפרק זמן קבועמתיכון ועד מעון

והם יודעים בדיוק מתי וכמה יקבלו, זה לא מותנה בשום דבר ובכסף הזה אני לא מתערבת במה הם קונים.

מעבר לזה משתדלת שבבית יהיה שפע של אוכל וגם של שטויות אבל דברים ביתיים כמו עוגות עוגיות ממתקים ביתיים שלפחות יהיה אפשר לנשנש דברים פחות גרועים 

אהבתי את הרעיוןמתחדשת111
היא קונה מהכסף שלהרוני 1234
היא עושה הרבה בייביסיטר אז יש לה כסף ויש לה חשבון פייבוקס יאנג שדרכו היא קונה.
ולפני שהיה לה כסף משלה, נתת לה?מתחדשת111
לא כל כך…רוני 1234
רק לעתים רחוקות.


היא עושה בייביסיטר מגיל מאד צעיר וגם יש לה כסף ממתנות וחגים.

לפעמים קונה אם זה לא מוגזם, אבל יש דמי כיסאור123456
של 100 שקל לשטויות כאלה ואז היא חושבת פעמיים אם היא באמת רוצה 
וואו זה המון..מתחדשת111
לחודש? זה יפה, אבל לא ככ המוןפלספנית

בעזהי"ת

 

מספיק שהן יוצאות פעם בחודש לאוכל שהוא יותר מפיצה וזה כבר רוב התקציב. 

 

הבת שלי עוד לא לגמרי בגיל (הגדולה בכיתה ו'), נתנו להן עשרה שקלים לחודש מתחילת כיתה א' אבל מודה שאנחנו לא ממש עומדים בזה כי לא זוכרים וגם להן אין ממש צורך בזה אז דיי הפסקנו, כשהן מבקשות הן מקבלות וזה עוד סכומים מזעריים אז זה סבבה לנו (נניח שני שקלים לקנות ממתק במכולת אחת לחודש, נו שויין). 

עכשיו למשל יש חודש ארגון ויש קיוסק בסניף, נתנו לכל אחת מהגדולות (ד' וו') 20 שקלים לכל החודש בתחילת החודש ולבחירתן מה לעשות עם זה ואיך לחלק. 

 

אני כן רואה שחברות של הגדולה מתחילות לרצות וכשהיא תגיע, בטח נתחיל מ50 בכיתה ז' אבל יש לה חברות שמקבלות הרבה יותר.. 

וואי, מוזר לי השרשורעוד מעט פסח

אצלי אני לא מביאה להן שקל לשטויות.

הבנות שלי עובדות, מרוויחות יפה, ומוזמנות להשתמש בכסף כראות עיניהן. אחת באמת קונה איתו מדי פעם גומי וכאלה- אבל זה נדיר למדי.

ויש בבית יש אוכל בשפע, וגם פינוקים שאפשר לקחת לאולפנא (ונקנו בזול בסופר/ב'משנת', ולא במחירים של השמיני...). אז למה שאביא להן כסף נוסף?


כשהגדול שלי למד בישיבה ולא היה מסוגל לאכול את האוכל של חדר האוכל, כן הייתי מציידת אותו בסכום קבוע מראש כל יום, שהיה אמור להספיק לאוכל- והוא יכל לבחור מה לאכול ואיך להשתמש בכסף- כי הישיבה היתה צמודה למרכז מסחרי.

אבל שוב, זה היה כסף לארוחת צהריים. לא ל'שטויות'. 

הבת שלי עוד לא בגיל שיכולה לעבודמתחדשת111

ובאולפנה יש את השמיני- שמוכרות כל מיני מתוקים. וגם חנות קרובה ולפעמים היא רוצה להתפנק. לא רואה בזה בעיה כשזה במידה. כילדה אני זוכרת שלא היה לי כסף מהבית וההורים סמכו על מה שאקבל באולפנא, והייתי ממש מרגישה קושי לראות חברות נהנות לקנות דברים בין הארוחות גם אם זה נחשב שטויות ולי לא היתה היכולות.

ובכלל כמתבגרת זכורה לי תחושת הרעב הגדולה..


כנראה אנחנו חיות בחברה שונה מאודעוד מעט פסח
לבת ה-11 שלי כבר יש חסכון של מאות שקלים מעבודה כבייביסיטרית.
מעולהמתחדשת111

אני לא מסכימה לה להכנס לבתים בגיל הזה..

גרים בעיר.

מבינה שאתם בישוב ולכן השוני

לפעמיםתהילה 3>

דווקא בתיכון, כשהלימודים עמוסים יותר, ובטח אם יש פנימיה הדרכה וכו יש פחות זמן לעבוד מבכיתה ו'.

לפחות אצלנו זה ככה

זה גילתהילה 3>

שכבר אפשר לעבוד בו, ומצד שני באמת ההוצאות גדולות.

בעיני 2 כיוונים:

1. מדי פעם לפנק באיזה שטר באהבה אבל לא כל יום..

2. לתת דמי כיס שמבחינתכם כוללים גם אופציה לקניות האלה, וככה היא תחשב בעצמה מה איך וכמה.

אישית כן מתחברת לאופציה א' שמאפשרת ככה לפנק בכיף כשמתאים, מצד שני יש צדדים לכאן ולכאן..

מוסיפהתהילה 3>
נזכרת שיש מצבים שבהם זה ממש האוכל בהגדרה ולכן נותנת סכום קבוע כל בקר לקנות אוכל לא מדי תעשייתי ודי מוגדר פלוס פינוק. אבל זה מצב קצה יחסית, וגם גיל צעיר יותר. 
כתבת מאוד יפהמתחדשת111
תודה יקרה❤️תהילה 3>אחרונה
מחפשת שדכן או שדכנית טוביםמתחדשת111

עבור אחותי.

לא דתיה

אבל מחוברת ועושה דברים חלקית.

אשמח להצעות

טיפול ב"טיק" לילדהפלפלונת

לבת שלי בגיל 6 יש "טיק" ואני מנסה להוציא אותה מזה.

הטיק זה שנוגעת באף וזה לא נעים וכבר איזה שנתיים לא עבר.


חשבתי אולי לק או מדבקת לק יעזרו, אבל זה קצת יקר ולא ידעתי אם לא מזיק לציפורניים (לא מבינה בזה בכלל) ואם יועיל בכלל. או איזה משחק לאצבע. אשמח לעיצות.


עד כמה שאני מבינה, הערות לא עוזרותיעל מהדרום
לק"י


אולי הפוך....

אכן ראיתי שזה לא מועיל. מה כן יכול לעזור?פלפלונת
נראה לי שנוירולוג הוא הכתובתיעל מהדרום
אני לא ממש מבינה בזההשם שלי

נראה לי מה שאפשר לעשות,

זה לנסות להחליף את הטריק, למשהו אחר שפחות מפריע.

לא יודעת איך עושים את זה.

אפשר לפנות לנוירולוג.

ננסה נוירולוג בע"ה. אם יש עוד עיצות, אשמח.פלפלונת
את יכולה לפרט מה הטיק? כי לא בדיוק הבנתיקופצת רגע

איך מדבקות על הציפורניים יעזרו לנגיעות באף?


נראה לי שיש הבדל בין הרגלים לא טובים (כמו חיטוט באף, כסיסת ציפורניים, גרוד גלדים וכדו') ובין טיקים ממש שהם הרבה פעמים נראים כתנועות לא נשלטות כל כך כמו מצמוצים בעיניים, העוויות מוזרות בפרצוף, תנועות חוזרות.


למה את מתכוונת?

כי אני חושבת שהטיפול שונה.

בהרגלים לא טובים ( כמו חיטוט באף), אפשר להסביר לילד את החסרונות של ההרגל( עושה פצעים בתוך האף ואז עוד יומיים מגרד, לא נעים להסתכל על זה וכו') ולהציע התנהגות חלופית או מקובלת חברתית( ללכת לכיור לקנח ולשטוף, להעסיק את האצבעות במשהו אחר כששמים לב).

אבל לגבי טיקים זה לא יעבוד, יש לי ילד שהיו לו תקופות של טיקים מתחלפים, לדעתי אצלו קשור לחרדה, אחר כך גם אובחן על הרצף אולי קשור. כאן שיחה ישירה לא תעזור והכי טוב להתעלם, ולנסות  להפחית חרדה ולעזור להרגע באופן כללי בלי קשר ישיר לטיק. ואולי באמת ללכת לנוירולוג להתייעץ...

אצלי הבן הנ"ל הצליח להפסיק או להפחית מאוד הרגלים לא טובים כשהבין את החסרונות שלהם והייתה לו מוטיבציה עצמית להפסיק. אבל טיקים לרוב עוברים מעצמם אצלנו אחרי תקופה... 

תודה על ההסבר והפירוט. אז אצלה זה הרגל.פלפלונת
הזמנתי כמה משחקים לידיים, מקווה שיעזור.
קודם כל - להתעלםחוזרתאחרונה

ככל שמתייחסים לזה יותר - זה יחמיר

אח''כ - בירור נוירולוגי

אם לא עוזר - פסיכולוגי / פסיכיאטרי

אולי יעניין אותך