כל עניין המקדש הוא עניין שמבטא את התפילה והקשר החי בינינו לבין ריבונו של עולם. לכן עיקר עניינו הוא החיבור השלם והאהבה בין כנסת ישראל לקב"ה, לא רק כקשר חיצוני. ולכן גם החורבן היה כי "לא בירכו בתורה תחילה", לא היה קשר חי ועמוק ואהבת תורה ורצון להתקשר לה'.
לכן בשביל לבנות את בית המקדש צריך שתהיה השלימות באותו עניין. ולכן דווקא התפילה והכיסופים, וגם בלימוד התורה, שלימוד התורה הוא חי ומבטא את הקשר שלנו לה', זה מה שיבנה את בית המקדש ויקרב את הגאולה. וכמו שאומר ריה"ל בכוזרי מאמר חמישי סעיף כ"ז: "...כמו שנאמר: אתה תקום תרחם ציון כי עת לחננה כי בא מועד, כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו, - רוצה לומר כי ירושלים אמנם תבנה כשיכספו בני ישראל לה תכלית הכוסף עד שיחוננו אבניה ועפרה."
מכיוון שכל זה קשור מאוד לתפילה, בתפילה יש עניין מאוד קשה. כתוב שתפילה זה דבר שעומד ברומו של עולם ובני אדם מזלזלים בו. אך באמת תפילה זו רוממות ומדרגה מאוד גדולה. והקושי הכי גדול הוא שקשה לאדם לכוון, להעניק את הנשמה והחיות שבתפילה, לעשות תפילתו תחנונים לפני המקום ולא לעשות תפילתו קבע, קשה להתפלל מכל הלב, כי התפילה היא משהו שבשגרה מצד אחד, אך מצד שני אין בה חידוש כמו נגיד בעיסוק בתורה, אותם מילים כל הזמן, וזה יכול חלילה לשחוק את האדם. אך העניין הוא שלמרות שקרבן התמיד שכנגדו נתקנה התפילה, תפילות כנגד קרבנות תיקנום, הוא תמיד, כל יום, צריך למצוא בו את נקודת החידוש. התפילה גם נתקנה גם כנגד האבות. האבות כנראה לא אמרו נוסח מדוייק, אלא פשוט שפכו ליבם לפני ה'. זאת אומרת, למרות שהתפילה היא כנגד הקרבנות, צריך למצוא את הלב, רחמנא ליבא בעי. יש עניין הלכתי בתפילה שאדם שרוצה להתפלל תפילת נדבה, צריך קודם למצוא חידוש בתפילתו. לא ניכנס לסוגייה ההלכתית ולפרטיה, אבל בעקרון רואים שבשביל שתפילת האדם תהיה תפילת נדבה, הבאה מן לב האדם ומתקבלת ורצויה לפני המקום, צריך הוא שיהיה בתפילתו חידוש. חלק מהחידוש יכול להיות כמו בסוגייה ההלכתית. האדם צריך למצוא איזו ברכה ולחדש בה איזה עניין שלא חשב עליו קודם ולא היה מודע אליו, מילים שלא התעמק בפירושיהן ובמשמעותן, ולהבין אותן ולכוון בהן. וכך האדם יכול למצוא חידוש בתפילתו ושתהיה תפילתו תחנונים, ותהיה עם נשמה וכוונה, ותהיה מקובלת עוד יותר לפני ה'.
זה ממש בגדול, יש ממש להאריך בכל עניין המקדש על כל ענייניו, אך לא כאן המקום להאריך. ("מכאן שיש במקום אחר להאריך"....
)
וקישור של שרשור דומה שפתחו.... תכלית הכוסף | ערוץ ７
ועוד עניין יפה מאוד שראיתי (לא זוכר כרגע בשם מי לצערי....), שכתוב: "להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות". לכאורה הפסוק מדבר על עם ישראל, אך היה אמור להיות כתוב: "ואמונתינו בלילות", האמונה שלנו בלילות בה' יתברך. אלא הכוונה היא שה' מאמין בנו, שאפילו כשיהיה בחינת "לילה", צרות, ייסורים, רע וכו'....עדיין לא נתייאש ונתפלל אליו ונתקשר אליו ונשליך יהבינו על ה'. לפעמים אמנם אנחנו מתייאשים בעצמינו מעצמינו ומכל תקווה, אך צריכים לזכור דבר אחד תמיד: ה' מאמין בנו שאנחנו יכולים, ולא סתם זימן לנו את הנסיונות האלו, ובסוף הכל לטובה, וכל המשברים יתהפכו לטובה כפל כפליים. ומלבד שבמציאות יתהפכו, הקושי עצמו הוא זה שבנה אותנו והצמיח לנו וגילה בנו כוחות גדולים שלא ידענו שהיו קיימים קודם.
באמת כשנשתוקק בתכלית הכוסף ונעריך ונדע את מתנת ה', אז באמת נהיה ראויים, כי נהיה אנשים חדשים, אנשים שייקחו את אותם כוחות ומתנות מאת ה', וידעו מי הנותן של אותן מתנות, וניקח את הכל בשביל עבודת ה' ועשיית רצונו, וזה חלק מהתהליך, להפוך מאדם פרטי שמבקש את רצונו והשלמתו הפרטית, שגם לזה יש מקום, לאדם שמבקש את התיקון השלם, שהוא חלק מאותו תיקון, של עשיית רצונו יתברך בעולם וקידוש שם ה', וזו מדרגה הרבה יותר נעלה, וכך תפילתו של האדם הרבה יותר רצויה, כי הוא בא בשם הכלל, ותפילת הציבור אף פעם לא שבה ריקם, והרבה יותר משפיעה ומתקבלת לפני ה'.
מחכה לשמוע בשורות טובות בעזרת ה' יתברך
