אבל לא מתעקשת על זה, כי גם אצלנו זה נדיר. אז כשזה גם עניין חברתי וגם יש תירוץ טוב, אני מעדיפה לשחרר.

אם יגיעו ל12, אני כן אעצור אותה שזה מוגזם ואני לא מרשה להמשיך.

היא הרבה פעמים מאחרת לישון לאחרונה, בין אם כי צריכה לסגור דברים חשובים בטלפון עם חברות, ובין אם כי היא רוצה לפטפט עם האחים הגדולים שלה, ובין אם סתם כי היא נמרחת...

ולאחרונה קשה לה לקום בבקרים (אחרי שבעבר הייתה מזנקת). עכשיו למשל היא עדיין במיטה😬

אצלי בת ה 9 הולכת לישון מאוחר, והיא עוד קטנה.

היום ב 22:15 היא התחילה לקרוא ספר על הספה.

באיזה שהוא שלב בעלי גירש אותה למיטה.

ב 23:00 היא עדיין קראה במיטה עם פנס.

לא יודעת מתי היא נרדמה.

(והלוואי שהיו רק נשארים במיטות)

ההבדל הוא שעליהם אני יודעת שאני צריכה להיות אחראית ולהכריח אותם לישון. בגיל 12 אני כבר מתלבטת כמה זו האחריות שלי וכמה אני אמורה להשאיר לה את האחריות...

שרפתי חצאית ככה. לקחו לי את האור וקראתי ספר עם מנורה שהוסתרה בחצאית.

1. זה עדיין גיל צעיר שכן נכון להגדיר שעת שינה קבועה (נראה לי 22:00-22:30 גג)

2. בלי קשר להגבלת שינה, יש עניין גם בללמד איזה תעסוקה עושים מתי... כשזה חריג אז אפשר להתגמש אבל קודם צריך להיות ברור שטלפונים עושים רק עד שעה איקס ולימודים עד שעה וואי וכו'.

אבל דברי איתי עוד שנה וחצי

אדבר איתך עוד שנה וחצי בלי נדר (אבל כמו שאני רואה מהניסיון שלי - לא כל המתבגרים אותו דבר...)

גם לי יש בת 12 ויש לה שעה שהיא צריכה להיות במיטה ואם צריך באיזשהו שלב שלב אנחנו מבקשים ממנה לסגור את העיסוקים שלה ולנסות להירדם. כמובן שהכל מתוך תקשורת מכבדת ולא בהנחתה ובקשיחות. נראה לי חשוב ללמד אותם מה שייך לעשות מתי, ואני באופן אישי לא חושבת שנכון ללמוד בשעות האלה בכיתה ז, ובטח שלא בטלפון. אני מרגישה שזה גיל שהוא ממש שלב מעבר, עדיין יש לנו הרבה מרחב להשפעה על ההרגלים והלו"ז שלהם וכדאי לנצל את זה ולעזור להם להגיע אל הכיוונים שנכונים בעינינו. כשהיא תגדל יותר מטבע הדברים יהיה לה יותר מרחב פעולה ולו"ז גמיש יותר ותהיה לה גם יותר מסוגלות לנהל את זמנה בצורה נכונה, אבל בגיל 12 זה עוד לא השלב בעיניי ויש יותר צורך בגבולות שלנו.

שבגלל שיש להם רצון גדול לעצמאות, אבל הרוב עדיין בשליטה שלנו, בתחום כזה כל עוד לא מפריע להתנהלות היומיומית שלה, כן מעדיפה לתת לה מרחב בחירה.

זה גם מה שאני מרגישה, רק לא הייתי בטוחה אם אני צודקת.

איך את אומרת לה את זה? בדרישה או בבקשה?

וישנו בזמן יחסית

מהמעבר לאולפנה השתנה פה הקצב והן ישנות מאוחר יותר.

כל עוד לא מפריע לתפקוד לא רואה בזה בעיה שיישארו ערים, אבל כן יכולה להגביל טלפון אם רואה שהשעה מאוחרת

היא מתקשה לקום בבוקר...

באמת אצל הבכורה בסביבות גיל 14 הפסקתי לומר לה ללכת לישון, כי ראיתי שהיא מצליחה לקום בבוקר בכל מקרה, גם היא תלך לישון מאוחר.

אבל אצל השנייה כרגע אני רואה קשר ישיר בין שינה מאוחרת לבין קימה מאוחרת... (למעט הלילה האחרון, שאף שהלכה לישון מאוחר קמה מוקדם - יתרונות חד שנתיים של המעבר לשעון חורף)

אצלה זה מתבטא בעצבנות יתר כשהיא עייפה ולא באיחורים.

כשהיא מגזימה אני כן אומרת לה שאם לא תלך לישון תהיה עצבנית מחר, אבל זה לא שאעשה כיבוי אורות ואשלח אותה לישןן, אלא רק אתזכר מדי פעם, ובאופן כללי מכוונת אותה לסיים את כל הארגונים שלה מוקדם.

בת 11.5 ובן 13

הבת הולכת סביב 22:00-22:30

ובן ה13 משתדלים עד 23:00 לפעמים זה גם אחרי

אבל כמובן שמעירים להם ושולחים אותם לישון

א. כי אנחנו רוצים קצת שקט

ב. יותר חשוב - הם צריכים לישון והם עדיין קטנים. אם לא אשלח אותם לישון ימשכו בכיף עוד...

וגם אם קמים בבוקר בסדר זה עדיין לא בריא ולא טוב

יש לי גדולים בני 17.5 ו19 שלהם כבר לא אומרת

הם כמובן ה2בה פחות בבית

אבל גם בתקופות שהם בבית זה שלהם בדרכ

ובאשר לשקט - גם אני לגמרי זקוקה לו, אבל כבר הבנתי שאין לי הרבה סיכוי... כן לפעמים שולחת אותם מהסלון, אבל זה לא אומר שהם הולכים לישון...

אני במצב הזה עונה במין הלם מעןשה,מה? עכשיו? היא ישנה,אי אפשר לשאול אותה...

וקרו לי מקרים דומים לזה.

האחריות אצל המתבגרים לשינה היא נטו עליהם.

אבל הם הולכים לישון בשעות סבירות לחלוטין.

גם לקום בבוקר בזמן זה נטו עליהם...

בחופש הם יותר מרשים לעצמם,

אבל עם הקטנים זה סיפור אחר לגמרי....

קודם כל אני בלנית אז בקיץ אני חוזרת לקראת עשר וחצי לפעמים מאוחר יותר.בדרך כלל רק אז אני מתחילה השכבות🤦‍♀️ואז הבוקר הוא פרויקט בפני עצמו.

אבל אני בהחלט משקפת להם שאם יישנו מוקדם בבוקר יצליחו לקום מוקדם ויהיו עייפים פחות.

אני כן רואה שלקראת גיל 10 זה מאד מחלחל להם

והם לוקחים אחריות על זה.

אני הולכת לישון בזמן שלי,מתעלמת מהם.

אח הקטנים לא נרדמו קודם בגלל הגדולים אז הגדולים אחראים עליהם,לא קורה הרבה אבל קורה.

אבל אז חששתי שאולי אני גורמת לה לפדיחה מול החברות...

בכל אופן, אנסה לאמץ קצת את הגישה שתיארת.

(ואני רק מתפעלת מזה שהגדולים אחראיים על השכבת הקטנים - לא מובן מאליו! וכמובן, מתפעלת מעבודת השליחות שלך❤️)

אח זה סתם מצב רוח אין מה לעשות עם זה.

הרי להכריח אותו ללכת אפשר אבל ללמוד אי אפשר...

אבל אפשר לנסות למצוא מה כן ממלא אותו ויש לו בזה עניין.

אצל אצל הבנות יש השקעה מטורפת בתחום שמעניין אותה וזה שיפר פלאים את היחס שלה ללמודים...

מכירה ילד שההורים הבינו שלמודים זה לא התוכניות שמתאימות לו כי הוא לא מצא את עצמו בזה. ושלחו אותו להמון קורסים שהיה לו עניין בהם,בסוף פתח עסק עצמאי.הלימודים לא בהכרח תרמו לו משהו....(הוא גם אאוטסיידר מטורף,אין משהו שהוא לא מבין בו)

זה מאתגר ממש,שולחת לך כוחות.

כל נער ודרכו שלו....

ובנוסף שילוב של יום חופשי שלי ביחד עם יום חופשי של המחנך...

מסתבר שזה כנראה משפיע גם על מתבגרים, אצל הקטנים ברור לי שזה משפיע, ברגע שהם מבינים שאמא בבית והמחנך לא בבית הספר, החשק ללכת נעלם...

ויש לו גם דוגמאות קרובות של כאלה שבמקום ללמוד הקימו עסק עצמאי, אז גם זה מוריד את החשק ללמוד.

לוותר על הלימודים.

היא ספציפית בת 15.5 אמרתי לה תדעי לך שכדאי לחשב מתי להעדר ומתי לא,ובקרוב יתחילו הבגרויות הפנמיות,אז שתעשה את השיקולים שלה.ובזה גמרתי את הנושא ושחררתי.

היא בחרה להישאר.....

אבל אני לא נגד יום חופש מידי פעם,אם הם מודעים להשכות ולוקחים אחריות.

אני הופכת את זה לפעמים לזמן איכות איתם.

תלוי בנסיבות ובסיטואציה.

יש איזה שלב שהם מבינים שקשה יותר להשלים ועדיף להם לבוא.

אולי חברים, אולי משהו מעניין בדרך ללימודים, אולי מורה מוערך ששווה לדבר איתו בהפסקה...

(אבל בעצם אין לי ממש ניסיון כזה, אף שיש לי מתבגרים וילדים שמסרבים ללכת ללימודים לפעמים...)

מצד אחד הם גדלים ואנחנו לא יכולים להגיד להם מה לעשות, מצד שני זקוקים לטונות של חום ואהבה והרבה עין טובה.

תנסו ליצור איתו קשר, שיהיה זמנים של חוויות משותפות. אני לא יודעת בן כמה הוא, אבל אם זה ממש תחילת גיל ההתבגרות אפשר להטיל וטו על מסך, כמובן אחרי שיחה טובה, קביעת עקרונות וזמנים, אבל יכול להיות שהוא נשאב למסך ולא נשאר לו שום מוטיבציה למשהו אחר. יש הרבה חומר ברשת איך לעשות את זה נכון, אבל זה בעיניי דבר ראשון.

לגוף שלי זה לא מתאים. כל טיול "רך" שמתאים לגוף שלי אחרי כמה וכמה לידות הוא מעדיף להישאר בבית.

להטיל וטו על מסך - ניסינו בעבר. לא היה גיבוי. הילד שהיה קטן יותר היה פותח בהתקפי זעם אלימים עד שנשברנו. כשהיה קטן יותר הייתי אומרת לו "די סרט" וזה היה פשוט התקף זעם. הוא היה מכה אותי פיזית ושובר חפצים בבית. כשהייתי מזעיקה את אבא שלו שיבוא לעזור הוא היה פשוט מחזיר לו את המסך רק כדי שיוכל לחזור לעבודה שלו ולעיסוקים שלו.

בשלב מסויים בעלי התחיל לחסום לו את האינטרנט. זה עבד קצת. עד שהילד למד ביוטיוב (הילד בכללי לא רואה שטויות, רואה סרטים של גאונים) איך מורידים סרטים לטלפון עצמו. ומאז הוא פשוט מוכן שהעונש הזה יגיע.

בשביל להתקין בקרת הורים על הטלפון צריך את הטלפון. והילד ישן עליו. בכללי היו לו התקפי זעם על עוד דברים אבל הנושא הזה רגיש לו ממש.

כשאין כלים באמת זה קשה לעשות שינוי כזה, הייתי מחפשת קודם כל הדרכת הורים מסודרת, עדיף כמובן בזוג, ובהמשך לשקול טיפול גם בשבילו.

יש חוויות משותפות של טיולים האטרקציות, אבל זה לא משהו שאפשר לעשות ביומיום. תנסי ליצור הזדמנויות כאלה ביומיום, שעה ביום שיושבים לאכול יחד, לראות יחד משהו, להיות חלק מהעולם שלו.

נשמע שהפער בין התפיסה שלך לשלו ביחס אליו קשה לך. מציעה לדבר על זה. זה לגיטימי שהוא רואה את הדברים אחרת. זה לגיטימי גם שזה מבאס אותך כי מאד חשוב לך שיתפתח ויעשה דברים עם עצמו.

מציעה לשתף את בעלך בתחושות שלך, ומתוך כך לנסות למצוא מענה לך וגם לילד

מעבר לזה, ניתן למנוע מסך גם במכשיר אם זה חשוב לך. להגדיר שעות שאפשר מסך ושעות שלא. ובמקביל להציע דברים אחרים כמו ספרים, ערכות מדע, ובכללית למצוא דברים ותחביבים שיכולים להעסיק אותו.

ולגו.

קניתי לו רחפן. שיחק בו אולי 3 פעמים.

קניתי לו חוגים יקרים כמו השחיה הזה - צריך להתחנן שהוא ילך ולהכין לו את התיק כאילו שהוא ילד בן 5. אם התיק לא יהיה מושלם הוא לא ילך.

הוא מוכן לשחק בדברים שהם לא מסך אבל כשאני (או אבא שלו) איתו. לא כשהוא לבד. כשהטלפון שלו התקלקל חשבתי שאולי זה שהטלפון שלו מקולקל ירגיע אותו קצת. זה לא עזר. הוא פשוט נהנה מזה שאנחנו לא יכולים לתקשר איתו וחגג על זה (גם לא הלך לבי"ס בתקופה שלא היה לו טלפון, כן ערבנו קב"סית, זה לא עזר)

בסוף נשברנו ולקחנו לתיקון.

אין סיכוי לקנות לילד כזה טלפון מקשים. אפשר, הוא לא יסתובב איתו ואז לא השגנו שום דבר. התקופה שהוא היה בלי טלפון הייתה סיוט בשבילי יותר מאשר בשבילו.

לא יודעת כמה כסף השקעתי שיהיה עוד דברים חוץ מהמסכים. זה לא הועיל. הוא היה משחק בדבר החדש חמש דקות וחוזר למסך.

וגם להגביל את המסך לא היה אפשרי. בשנים שהילד הזה היה קטן יותר אני הייתי בדיכאון ועם כדורים ובמיטה ובעלי פשוט שם אותו מול המסך כל הזמן רק כדי שיוכל לעבוד ושיהיה לו שקט. כעסתי עליו על זה מאוד אבל זה לא עזר. הייתה תקופה נוראית.

הקורונה הייתה עוד יותר איומה והרגה את הכישורים החברתיים שעוד קצת היו לו לפני כן. פתחנו לו מחשב בשביל השיעורי זום הדפוקים. אז הוא היה נכנס לשיעור במחשב ורואה סרט במסך מפוצל.

עם ילדים אחרים בבית אני כן מצליחה להגביל שעות בהיה. איתו - לא.

מקווה שיש ךכם הדרכת הורים, גם כדי לאוורר את התחושות הקשות, לקבל הכוונה לגביו וגם הזדמנות לשיח זוגי על היחס כלםיו

אני מבינה נכון שהוא על הרצף האוטיסטי?

זה דורש עבודה אחרת מאשר עם מתבגר "רגיל", וזה באמת עלול לעורר קושי רגשי אצל ההורים וייאוש...

בהדרכת הורים טובה יוכלו לעזור לכם בזה.

❤️

אצלנו באזור יש חוג כדורגל לילדי צמי"ד אבל גם אם אין אצלכם… אולי הוא פשוט מעדיף תחום אחר?

יכול להיות גם נגינה, שחמט וכו'

(אם הוא לא יודע בכלל לשחות אז בעיני כן שווה להתעקש איתו כי זה יכול להציל חיים)

האם יש לכם הדרכת הורים המותאמת לנוער על הרצף? האם אתם בקשר עם הורים נוספים שיש להם בני נוער על הרצף? האם הוא במעקב רפואי?

נשמע שאת עושה המון אבל אולי צריך לשנות כיוון

אבל הזמן שם מוקדש לבעיות יותר קשות שיש לנו איתו ולהתקדמות במקומות אחרים. יש מעקב פסיכיאטר. יש גם כדור שהוא מקבל אבל לא לוקח.

תודה !

אבל השאלה נשמעת מורכבת, וגם הנושא של הטיפול התרופתי, שנשמע לי כדאי לחשוב ביחד.

זה לא השאלה הקונקרטית של כן או לא בריכה אלא באופן כללי ההתנהלות הזוגית שלכם מולו

את נקרעת כי את סוחבת את זה לבד, וכל פעם שאת מבקשת עזרה זה חוזר אלייך בתור 'בעיה שלך'. זה מתיש. במקום להסביר לו שוב ושוב למה החוג חשוב, תנסי לשאול אותו שאלות: 'מה לדעתך יקרה לו אם הוא יהיה כל היום מול מסך?' 'מה כן היית מוכן לקחת על עצמך?' כשהוא מגיע לבד למסקנה, הוא הרבה יותר שותף. ואז תגידי לו בפשטות מה את צריכה: 'אני לא מבקשת שתרדוף אחריו. אני מבקשת שביום של החוג אתה זה שמוציא אותו.' בקשה אחת, ברורה, בלי נאום.

לגבי הילד: אם הוא לא רוצה ללכת לחוג, וזה לא משנה מה הסיטואציה שלו, גם אם הוא על הרצף, בסופו של דבר אם את רוצה להניע ילד לעשות משהו את צריכה להביא לו תמריץ. כרגע יש לו מסכים שהוא יכול לברוח אליהם ולעשות את מה שהוא רוצה.

בתור התחלה, אם את רוצה שהילד יזוז, תוציאי ממנו את הדברים שיוצרים לו סטטיות: מחשב ופלאפון. עכשיו, אל תוציאי את זה בכוח. מה שאת יכולה לעשות בפלאפון בתור התחלה זה לנתק לו את ה-SIM, את הטלפון מהאינטרנט. אפילו לא להוציא את זה פיזית, ולא להראות לו שעשית משהו.

את צריכה להסביר לו בצורה אלגנטית ונעימה, כי את רוצה לרכוש את האמון של הבן שלך, ושלא יהיה לו אנטגוניזם כלפייך. תסבירי לו שפשוט כרגע, בשביל שיהיה לו משהו מסוים, הוא חייב לתת משהו מסוים. זה גם יחנך אותו בצורה הרבה יותר בריאה לעתיד, והוא יהיה פחות מפונק.

ככה תהני משני עולמות: גם זה יקדם אותו מבחינה פסיכולוגית להתמודד עם הדברים שיגיעו בעתיד, וגם תגרמי לו להבין שאם הוא רוצה משהו כמו הנאה מיידית, כמו מסכים, הוא חייב לעשות משהו עבור זה — כמו ללכת לחוג, או כל דבר אחר שתבחרי לנכון.

אם יש עוד שאלות, אני פה

הפורום הזה מיועד לאימהות (נשים) בלבד, אז נשמח שגברים לא יגיבו בו.

אם היית קורא את התגובות היית רואה שכבר סגרנו לו את האינטרנט והוא למד לאגור סרטים ותוכן בטלפון בידיעה שהעונש הזה יגיע. הוא לא טיפש.

בעבר כשסגרנו לו את הרשת הוא הלך לדודים שגרים קרוב. אפילו לא נכנס אליהם הביתה. ישב מתחת לחלון שלהם בשביל wifi...

אני עובדת עם AI ביום יום והתשובות שלו נראות אחרת לגמרי. את התגובה כתבתי במקלדת שלי אני בעצמי לבד. עכשיו המורה מאשרת לי את שיעורי הבית?

הגבתי למשה.ב

שימי לב לניסוח התגובה שלו

(ואם תיכנסי לכרטיס שלו תראי שכל התגובות שלו בסגנון הזה)

אין דבר יותר מסגיר מהמשפט הזה....

אם הוא יזרום על זה אפשר לתת לו תפקיד קבוע של אפיית עוגות או חלות או דברים קבועים שהןא מבשל, ואז זה גם עזרה בשבילך, גם תעסוקה/ תחביב בשבילו וגם שותפות בבית במשהו שנהנים ממנו ומחמיאים עליו

ואולי שייך למצוא עבודה של פעם בשבוע, גם תעסוקה וגם שיחסוך לעצמו כסף לדברים שמעניינים אותו

אחת קמה מאוחר אבל אח''כ במרץ משלימה את כל המשימות שלה.

השניה קמה מאוחר ודי נמרחת, אני כן התחלתי להבין שהם צריכים את הזמן הזה גם לא לעשות כלום, לא לקום מוקדם ולא יגידו להם מה לעשות. מודה שלא פשוט, כי לפעמים אני בעצמי עובדת אז עזרה בהחלט נצרכת..

ואז הגדולים שבבית שומרים על הקטן התורן שאין לו משפחתון ביום שישי...

אבל מבינה שאצלכם אין את זה.

בכל אופן, הבת שלי קמה מוקדם יחסית ועוזרת לי בהכנת האוכל (או מכינה במקומי🙈).

הבנים באמת קמים מאוחר לצערי, אבל עוזרים בבית כשצריך (לזרוק שקיות זבל למשל. עכשיו אחד מהם הצטרף לבעלי לקניות).

אולי הוא יכול ללכת לטייל עם חברים מהכיתה?

אף שנשמע לי שהכי טוב ללמד אותו לעזור בבית...

אולי לעודד אותו למצוא עבודה כדי להוציא רשיון בהמשך (או כל דבר אחר שמדבר אליו).

זה רעיון שיכין משהו לשבת-אבל קשה לי כשאני במטבח שיהיו עוד, צריכה לשחרר...

הלוואי והיה עובד קצת אבל במה אפשר לעבוד בגיל 13?

אני באמת לא רוצה שיהפוך להיות זה שמנצלים לארגן שבת רק כי הוא בבית, אלא רוצה שיפיק מזה משהו...

ואולי בכלל אני צריכה להפסיק לנסות לשלוט לו בזמן ולאפשר לו לעשות מה שבא לו...

תנסי להכניס לה לסדר יום 40+ דק' פעילות גופנית רצינית (רכיבה על אופניים, התעמלות, שחיה וכו') שעתיים לפני שהיא אמורה ללכת לישון

להחשיך את הבית חצי שעה לפני שהולכים לישון (ושלא תתעסק במסך בזמן הזה, אם ממש דחוף, לשים את המסך על מצב לילה)

להשתמש בשמיכת כובד, ובמיטה לעשות 30 נשימות עמוקות ומלאות.

בקשר להרטבה ממליצה ללכת לטפל בזה אצל אורולוגית

ולגבי ההרטבה, היינו בהכל...

מקווה שתמצאו פתרון, כי הירדמות מהירה ושינה איכותית לא בהכרח יפתרו את זה

יש לי שיטה שיכולה לעזור וגם אם לא עוזרת מאד מקלה על התקופה הזאת:

תעירו אותה כל לילה בשעה קבועה (נניח אחת בלילה- שימו שעון מעורר) וכל שלושה ימים תאחרו את זה ברבע שעה. ככה עד שתגיעו לבוקר.

אמנם מבאס לשים שעון מעורר לשעות כאלה אבל לפחות היא קמה יבשה.

האם היא מטופלת תרופתית בקשב?

אם כן- אולי צריך להחליף כדור/ מינון.

באופן כללי יש קשר בין הרטבת לילה לקשב וריכוז…

• יש ביוטיוב מלא הרפיות ומדיטציות לפני השינה.

• כתבו לך פה ספורט- זה יכול לעזור משמעותית

• אמבטיות

• מלטונין עוזר להרדם. זה לא טבעי וצריך מרשם אבל מאד אופייני לילדי קשב וריכוז.

• באיזה שעה היא הולכת לישון? זה נורמלי לילדי קשב ללכת לישון מאוחר יותר. היא יכולה פשוט לקרוא במיטה בנתיים, זה גם מרגיע ומעייף.

רק אור צהוב

אצלנו בת 9 מכורה... )אולי יותר מדי..( ומאוד אוהבת להירדם ככה!!

ולמה את חושבת שהקשב והפספוסים קשורים..?

ילדי קשב עם נטיה גדולה יותר להרטבה מאוחרת

בכל מקרה אני לא יודעת בוודאות מה אצלה, רק שאני אוהבת לטפל בדברים מהשורש...

רופא משפחה עצר אותי לפני שרצתי לתת מלטונין לילד קשב שלי , הציע לבדוק חסר בb12 , וצדק ברוך ה' !! מאז שנתתי לילד הוא נרדם הרבה יותר מהר ! ובשעות סבירות

אשמח לשמוע מתי בערך היה נכנס לישון ומתי בפועל נרדם פלוס מינוס

אני ממליצה להתחיל משגרת שינה רגועה ומדיטציה מודרכת לילדים עם קשב וריכוז ❤️ לגבי תוספי תזונה, כדאי להתייעץ קודם עם רופא ילדים, במיוחד בגיל 11.

משנה אם את יכולה להשאיר אותם כמה דקות לבד.

אפשר לשבת לבד לקפה ונשנוש.

או לתת גם לילדים משהו לאכול/ לשתות.

ללכת לבד לכמה דקות לחדר עם דלת נעולה, ולעשות שם משהו שאת אוהבת. לקרוא משהו, לצייר וכד'.

כשבעלך חוזר את יכולה לקבוע משהו מחוץ לבית. אפשר משהו קבוע בתדירות שתחליטי.

זה יכול להיות לצאת להליכה/ חדר כושר/ שיעור/ חוג/ להיפגש עם חברה וכד'.

באמת צריך לראות איך יש לי אפשרות להכניס בערב...

יקחו את הקטנים לגן שעשועים, או משהו כזה?

זה גם יכול לתת לך זמן התאווררות.

לקחת יום בשבוע שאת לא חוזרת ישר לבית ויוצאת להתאוורר

לקחת הפסקה קבועה כשהוא מגיע

למצוא הפסקות קטנות בין לבין גם בעבודה וגם בבית

הפסקה זה בעיקר לנשום רגע לעצור

לא חייבים לעשות משהו

אולי שיעשו להם קייטנה, ואז להיכנס לחדר לחצי שעה (בלי הטלפון, או לפחות בלי לגעת בו) ולעשות משהו שאת אוהבת- לקרוא, לצייר לנגן, סתם לשכב ולנוח...

אם זה לא אפשרי, אז לדעתי חצי שעה של סרט זו לא מילה גסה... גם אם את צריכה להישאר לידם, את יכולה להרכיב אוזניות (כדי לא לשמוע את הסרט) ולנוח מעט.

זה באמת קשוח נורא, שאין זמן למנוחה במהלך היום...

בזכות שהתחלתי לחשוב על זה לעומק, דיברנו בעלי ואני וזה באמת יקבל מענה יותר רציני... תודה!

אם אפשרי ואת לא הולכת ישר לאיסופים.

לשבת חמש דקות בשקט שלך לפני שאת נכנסת הביתה.

להקל על עצמך במה שאפשר בשגרה השוטפת בבית ולהרשות לעצמך לנוח קצת תוך כדי, בהנחה שהם לא מחריבים את הבית אם את יושבת רגע.

להנמיך סטנדרטים כי ככה זה בית עם ילדים.

לזכור שמותר לנוח גם אם הבית מבולגן...

ומדי פעם גם לצאת להתאוורר, לחוג או משהו כיפי אחר.

אם יש לך אפילו 10 דק כמו שכתבו לשבת הלי הטלפון וגם איתו לפני שאת אוספת זה נראלי ממש מדהים..

והכי טוב שבאמת אתם חושבים על זה מסודר.. זה קריטי.. ובזוג פתאום אפשר להגיע לתובנות מדהימות הרבה יותר מלבד...

דברים שעוזרים לי:

לצאת החוצה, ואז זה גם אויר נעים, גם חברה לפעמים, גם לילדים שי מרחב וזה מאוורר באופן כללי.

אפשר לשלב אותם בדברים שאת גם ככה עושה

להתחיל בזמן שאת איתם ממש, נניח יושבת, משוחחת איתם, אפשר אפילו לעשות טקס של שתיה ועוגיה או משהו כזה.

ואחרי שהם "שבעים ממך" אפשר לעשות זמן של משחק עצמאי, ואז את נגישה על הספה, אבל בעניינייך- קוראת, או מה שאת רוצה לעשות.

בנוסף מציעה שכשבעלך חוזר, תלכי לחדר לזמן מנוחה שבו הוא מתקדם איתם ולך יש שקט. בעיני קריטי. אפשר שהוא יסיים את ההשכבה או שאת תצטרפי לסוף רק אם את רוצה.

בהצלחה

קצת פחות משעה לירושלים

יש את קהילת נצרים בעיר אריאל, 50 דקות מירושלים, סניפי בני עקיבא נפרדים, ת"ת נפרדים לבנים ולבנות

גם ביישוב עלי (בערך 40 דקות מירושלים)- ממה שאני מכירה יש הרבה סגנונות וביניהם יש הרבה מהסגנון שלכם- סניף אריאל, ת"ת נפרדים וכו

לא מכירה את שניהם אישית אבל ממה שאני יודעת מאנשים שגרים שם יש שם קהילות מקסימות נחשבות מאד איכותיות, מיקום פצצה (שעה מירושלים שעה מהמרכז)..

לשומריה

זה אולי 45 דקות נסיעה בשיא הפקקים (תלוי גם איפה בירושלים) אבל יכול להיות גם חצי שעה אם יוצאים מוקדם יותר.

אבל יש שם סניף בני עקיבא נפרד וגם סניף אריאל ששייך לישיבת שעלבים. יש שם גם בתי ספר נפרדים, וגם אולפנה וישיבה.

כדאי לבבר לעומק אם זו רמת התורניות שמתאימה לכם.

בכל אופן, המרחק הוא חצי שעה נסיעה מירושלים.

לק"י

נתן לי בפרטי קישור לשרשור אחר שיכול לעזור:

מחפשים מקום מגורים - הריון ולידה

מגרון ישוב צעיר יותר, קטן יותר, תורני, הרבה משפחות בסגנון הר המור, יש תנועת אריאל בישוב, הילדים לומדים בביה"ס פסגות - בי"ס עם כיתות נפרדות, צוות תורני, הילדים יותר מגוונים מבחינת רמת דוסיות (כי יש שם גם את ילדי פסגות). חלק מהמשפחות שולחות את הבנים לת"ת מכמש. אין יכולת או קופ"ח בישוב אבל שער בנימין במרחק נסיעה קצרצר. אין אוטובוסים לתוך הישוב אבל זה ממש מרחק הליכה מתחנת הדלק ששם עוברים כמעט כל האוטובוסים של בנימין.

יחסית קרוב לירושלים, בלי פקקים זה בערך 10 דקות לפסגת זאב (אולי טיפה יותר). בתקופה האחרונה לדעתי אין המון פקקים, ולרוב הדרכים די זורמות.

פסגות גדול יותר (גם לא ענק ביחס לישובים הגדולים, אבל גדול ביחס למגרון). יש יותר גיוון מבחינת הרמה התורנית, אבל יש גם לא מעט משפחות תורניות. יש בישוב סניף בני עקיבא נפרד (אבל זה לא נפרד הרמטי כמו אריאל). יש מכולת, קופ"ח (לפעמים צריך ללכת גם לישובים קרובים כי הקופה קטנה ולא תמיד יש מה שצריך, לפעמים סגור וכדו'). יש אוטובוסים אבל בתדירות די רחוקה (כ-12 ביום).

גם די קרוב לירושלים. בלי פקקים זה כ-20 דקות לפסגת זאב.