כיום את (ואני וכולנו כאן בפורום) חיים במציאות של "לבד", לפחות מהבחינה הכי עקרונית.

לאחר החתונה (בעז"ה) זה מתהפך - המציאות היא של "יחד" שבתוכה יהיו גם רגעים של לבד (וזה ממש לא חייב להיות דבר רע).

בהצלחה לכולנו. נמאס. נמאס כבר להיות לבד.

רוב הפעמים נובע באמת מתחושה הידועה שאנשים נשארים ובלי הרבה אנשים בחיים שלהם.

אבל יש פעמים שאנשים מרגישים לבד אפילו שהם במרכז הבמה והם מוקפים בהרבה אנשים אוהבים אותם. ונראלי שזה המצב שלך. זו תחושה שנובעת ממשו הרבה יותר עמוק ולעומת הלבד הראשון.

את התחושה הזאת יותר קשה לתקן. 

ממה שידוע לי אחת הדרכים לתקן את זה, זה להעריך את עצמך. בקטע כזה שפשוט תרגיש שלם לגמרי עם מי שאתה. ותשמח בזה שזה אתה. ז"א למלאות את החסר בעצמך מבלי להצתרך שמישהו אחר ימלא. בגלל זה מרגישים מעין ריקנות כי תכלס אתה מוקף באנשים שאוהבים אותך אבל אתה מרגיש שהם לא ממלאים משו מסוים. אז אני חושב שהדרך למלאות את זה תלוי בקשר לעצמיות. 

עד כאן להיום הפסיכולוגיה בשקל שלי 

המון בהצלחה

נראלי שכדאי לדייק מה זה מבחינתך 'לבד' 
באיזה רובד זה מפריע לך 

למשל 'לבד' פיזית אחרי החתונה ובטח כשמגיעים הילדים לרוב לא יהיה באותה התדירות כמו לפני החתונה. 

אז עוקבת בינתיים

אל תהיי מאלו ששוכחות. תזכרי טוב טוב את התחושה,התקופה ובכלל את המהות הזו.

תזכרי את זה כשאת רואה חברה רווקה, תהפכי עולמות בשבילה. 

תזכרי את זה כשתהיי טרודה בילדים בעז"ה והחברה הרווקה שלך מתקשרת רק לשאול "מה שלומך?".

גם אם לא תהיה לך הצעה בשבילה. תזכרי לתת מילה טובה, עידוד והבנה.

אל תשכחי אותה.

לדעת מה עזר לך לצאת מזה?

ושכחה.

משמח לראות איך אירוסין מחלץ מהכאב של חווית הלבד

אבל חושבת שכדי לרפא את זה באמת 

צריך עבודה פנימית עמוקה

לבד מול המעגל המשפחתי, חברתי וכו' - אכן צריך עבודה וכנ"ל.

לבד מול חוסר בן הזוג - נבראנו בזוג והופרדנו לפני שירדנו לעולם. ככל שהזמן עובר החוסר הזה מורגש ובולט יותר ויותר.

אפשר לעשות הרבה דברים כדי לגדול מזה, להתחזק ולצמוח אבל בסוף הדבר היחיד שממלא את המחנק הזה הוא מציאת הזוג.

זו לא מחלה\חסרון\חולשה, זו מציאות ויסוד הוויתנו.

זאת תחושה שמשקפת מציאות אבל גם דרך מסוימת לחוות את המציאות

אפשר לעבוד על זה ולשנות את המצב,

וכנראה כדאי - זה כנראה ישפר גם את המצב שלך בדייטים, כשאת באה ממקום שאת לא לבד.

בהנחה שלא תעבדי על זה - כן, גם נשואים יכולים להרגיש לבד. מצד שני, תוכלי להשתמש בחתונה כדי להוכיח לעצמך שאת ראויה ויש לך מישהו שלך ואת לא לבד.

אבל כדאי לעבוד על זה כבר עכשיו.

אני אסביר כי זה באמת נשמע קצת מוזר.
מה שתיארת נשמע כמו דיסוציאציה נורמלית (זו מילה אמיתית, אל תבדקי בויקיפדיה מה שכתוב שם לא נכון) , שמתבטאת בחלימה בהקיץ, או בהתרחקות מההקשר החברתי לכמה רגעים, תחושה של בדידות זמנית וחוסר הבנה של המציאות.
לדעתי כל אדם חווה את זה לזמן מסוים בחיים ואני חושב שזה אפילו טוב ואמיתי, כי זה אומר שאכפת לו. זה אומר שהוא מודע לזה שיש חסרונות, שהעולם לא מושלם ואנחנו רחוקים מהאחד והיחיד שיכול להשלים אותנו לגמרי שזה ריבונו של עולם. 
בן/בת זוג בדרך כלל מחלישים את התחושה הזאת אבל גם יחד אתם אנחנו עדיין לא מושלמים, עדיין חסרים וגם הם לא יכולים להגיע עד קצה הנשמה שלנו. בסוף יש לנו חלקים בתוך הנשמה שיהיו בודדים תמיד כי הנשמה היא אינסופית והמציאות סופית.
לכן אני חושב שלחוש את זה מפעם לפעם זה כלל לא רע וזה אפילו טוב כי זה מראה לך שאת מודעת למציאות. צריך לנצל את זה לגדילה, לתקשור עם ריבונו של עולם ולגלות עוד על המקומות הבודדים האלה בנפש שלנו שאנחנו בדרך כלל לא מגיעים אליהם.
הרב קוק באורות הקודש כותב שתחושת הבדידות נוצרת מכך שאדם זוכה להיפגש עם מקומות עמוקים יותר שבתוכו.

לכן צריך לדעת שזה לא טוב ובריא לחוש את תחושת הבדידות והניתוק באופן קבוע אבל מידי פעם זה נורמלי לגמרי, בריא וזה יכול לעזור לנו להגיע למקומות גבוהים.
זה קשה ולא כיף אבל לא הבטיחו לנו חיים קלים.
שבת שלום 

מאפיין מאוד בולט של HSP
אבל לא בהכרח...

תורידו את הראש בבקשה, בנות חוזרות מפורקות מעלבון אחרי דייטים

קצת יותר רגישות

אבל גם בנים רגישים אני אחרי הדייטים חזרתי  מפורק  מזה שלא התקדם

התחיל איזה קשר והבחורה נעלמה כאילו בלעה אותה האדמה

אחרי חודש פתאום שלחה הודעה משום מקום. הגבתי לה ביובש שתבין שלא מעוניין. 

אזי צריך להודות לה' יתברך ששמר את נפשך.

היה כנראה צריך את הבירור בשביל שני הצדדים, אך ברוב חסדיו ה' חסך לך את כל הפגישות והסבל מהבחור.

ואני לא אומר את זה רק מהצד של הכל לטובה וכו', אלא פה באמת רואים את ההצלה עצמה ישר.

לדעתי החלק שקשה זה שבסיטואציה כזו אפשר לומר לעצמך למה אני שוב פעם בסרט של להתבאס מקשר שהיה רלוונטי והתברר שלא…

נפוצה הרבה יותר משנדמה לך. ולתחושתי נשים מעיזות להתנהג ככה יותר מאשר גברים. אבל זה בסדר לטעון גם הפוך.

בעולם הקלאסי זה היה הפוך.

מי שלא מסוגל להיות רציני ולעמוד מאחורי מה שבוחר לעשות, לכאורה גם בנישואין יתנהג כך (גם בנישואין יש הרבה דרכים לעשות גוסטינג וד"ל).

עצוב וכואב לשמוע

קצת מניסיון, יש אנשים שהעבודה הרוחנית שלהם זה להסתנכרן עם העולם וללמוד להתהלך בו. ואם זה מנחם, אחרי העבודה הזאת אתה מרגיש אחרת, טוב יותר ורגוע ושליו, ושלם עם עצמך.

שתרגיש טוב במהרה בעז"ה, ותמצא את מקומך ואת רעייתך

עוד לא הגיע זמנך להיעלם.

הלב שבע אכזבות אבל יום אחד יהיה טוב יותר ותמצא את מקומך.

הסימן הכי טוב בעיניי לטוב ולכנות - הוא אנחנו עצמנו.

האם אתה מרגיש טוב ואהבה כלפי אחרים?

אם כן, בוודאי שיש עוד כמוך שאינם רק נצלנים.

כל אחד מאיתנו מסתובב בעולם הזה עם שריטות וקשיחם משל עצמו, החיים מורכבים ללא ספק.

אבל יש ויהיו רגעי אור.

אנחנו נוטים להבליט את החושך כי הטוב הוא המובן מאליו, כי אנחנו בנויים להתגונן מהרע.

אבל מה שזה אומר בתכלס, גם אם לא תמיד מרגישים ככה, שהטוב הוא הרוב. מקיף אותנו בלי שנרגיש.

מותר ליפול לתהומות, זה בסדר להרגיש, אבל לזכור שיש אור בקצה, שהנפילה הזו לא תהיה לנצח.

אחלה כתיבה

הצורך לשים גבולות הוא צרך הכרחי.

לאחרונה באמת עלתה התובה שזה גם נותן קרקע פוריה לדברים שיצמחו ויפרחו.

יש שני צדדים יראה ואהבה.

היראה שמתבטאת בשימת גבולות והיא נותנת בסיס יציב. 

על גבי הבסיס היציב אפשר לפתח ולהצמיח כל פעם את האהבה.

אז בהחלט - די! שמים גבולות! מתוך כך בעזרת ה' הרבה שפע ברכה והצלחה!!

אז מוזמנים לפנות ואני אנסה לעזור

יש להם גם קהילה פיזית?

כמה שדכנים ומיזמים.

כדאי להסתכל לדעתי גם על האתר SAYS.

בהצלחה

זה באמת מקום לרחף בו.

מה שבטוח.

ושאף אחד לא שם לב אלייך, ולכן את חותכת מעוד אחד ועוד אחד למרות שהייתם יכולים להיות מאוד מתאימים.

תאמיני לי תלמדי הרבה יותר על הבחור אם תחליטי להגיד שקר לך ולבחון את התגובה שלו, מאשר להחליט לבחון אם הוא שם לב שקר לך בכלל מלחתכילה.

בכלל הגישה הזאת היא פוטינציאל להיות כדור שלג מתגלגל לחיי זוגיות מתסכלים.

הוא נדרש לעבוד על עצמו לשים לב יותר לדברים שמפריעים לה בדיוק באותה מידה שהיא נדרשת לעבוד על עצמה להרחיב את תחומי הביטוי וההבעה שלה מולו.

אבל אם היא לא יודעת לומר שקר לה זה גם בעיה.

ולגבי עצם המקרה, אולי גם לה היה מעניין ממש שהיא לא שמה לב לקור.

אני צוחקת כי עכשיו שעה אני אומרת לחברה די קר לי בואי לאוטוו כבר

פתאום דוכן של תכשיטים סייל כל הדוכן

מה לא ניקח????

והיא כולה עלק קר לך

הורידה לי את החשק לא לקחתי .

סתם פשוט היה יש ים אנשים

קיצר יש משהו שמעניין לך פחות קר

אבל בדייטים לי ספציפית קפוא

ואני חופרת לבחור שקר לי!

הוא לא יכול לפספס את זה

שהתסכול הכי גדול שלי בדייט היה שנכנסו למסעדה ואז גילנו שאנחנו בטעות בחלק החיצוני שלה אומנם מקורה אבל חיצוני היה שם קור בלתי נסבל.

שזה קטע זה יחסי  כי עם גברים קפוא לי רצח

ועם חברות שלי חם לי כל הזמן המזגן על חום דולק 

זו לא בושה לומר לבחור שקר לך ותשמחי לעבור.

בסוף המטרה שלו שיהיה לך הכי נוח בעולם כדי שתוכלי להביא את כל כולך לפגישה( וגם להיפך כמובן).

אני אישית הייתי שמח אם מישהו תאמר לי מה יגרום לה להרגיש טוב יותר. 

יש כאלו שמתפדחות לומר וסתם סובלות. 

והיא עדיין התפדחה להגיד

אני מקווה שבהמשך היא תגיד שקר לה

זה נושא מספיק חשוב כדי שלפחות תהיה לכם ראיה משותפת לגבי איך נכון להשקיע.

המצב שבו צד אחד משקיע כראות עיניו בכל מיני השקעות וצד שני כלל לא מעורב זה המצב הנפוץ אבל הוא מאוד לא בריא בעיקר בעיתות משבר שבו צד אחד יקבל תרעומת על ההשקעות הגרועות שלו.

וגם איך בן אדם משקיע אומר הרבה מאוד על הנפש של בן האדם ועל איך הוא רואה את העתיד שלו ושל משפחתו.

אם מישהו אחד אחראי על שטיפת כלים, זריקת זבל או ספונג'ה זה לא נורא כל כך אם הפרטנר לא יהיה לו מושג בנושא.

אבל בנושאים כמו ניהול ההון המשפחתי וחינוך הילדים זה מאוד קריטי ששני ההורים יהיו אחראים ביחד.

וזאת כי שני בני הזוג מוציאים ומכניסים (בדרך כלל) ואם לשניהם יש מטרה לחסוך להון עצמי לבית או לחתונות ובר מצוות לצורך העניין לא הגיוני שאחד מבני הזוג על דעת עצמו יחליט להוציא יום אחד הכל על ביטקוין כי הוא ראה טיקטוק ששכנע אותו זה הדבר הנכון.

השקיעו שם בכל מיני שטויות כל מיני אנשים שעבדו בגזברות. חלק קטן הצליח והתעשר (ואז הקיבוץ לא התלונן...) וחלק גדול פשטו את הרגל.

רואים עין בעין ביחס להוצאות וחסכונות, גם אם אחד הצדדים לא מתעסק באופן ההשקעה?

מה דעתך על זה?

בשאלות הגדולות של החיים, עם מי להתחתן, כמה ילדים להביא, איפה לגור, איך לחנך את הילדים, במה לעסוק, צריכה להיות החלטה משותפת או לפחות מעורבות אחראית לדרך, גם בבניית ההון המשפחתי זו החלטה מספיק קריטית בחיים כדי לפנות לזה זמן איכות לדבר על העתיד הפיננסי שלכם.

תוכל להשוות את זה לזוג שצד אחד מעורב בחינוך ילדים עד לשד עצמותיו והצד השני לא יודע איפה הילדים לומדים, לא מה הם לומדים, לא איזה כיתה, לא אם מישהו מציק להם בהית הספר, הוא בקושי יודע כמה ילדים יש לו ואם בכלל ומה השמות שלהם, מתי בר מצווה, לא מעניין אותו כלום בחינוך ילדים.

אז בפיננסים זה המצב הנפוץ.

אבל זו התבוננות חיצונית  צריך לשבור את הסטיגמות

גם בהתחלה זה עלה לי, אבל אולי זה רק עניין של ניסוח.

אם מדברים על שורש העניין אפשר למצוא בדילמה הזו עקרון שהוא אמיתי ולא חיצוני.

למה שיהיה הבדל אם לשניהם המסקנה השווה היא- "אני מיואש/ת וכבר בקושי מנסה" ?

הוא מגדיר את עצמו כנורמלי חוץ מהעובדה שהוא לא מצליח במערכות יחסים, לכן הוא יכול לבודד את חוסר ההצלחה בתחום הזוגי ולהבין שזה לא צובע את כל האישיות שלו. ככה הבטחון העצמי עולה וכך גם המסוגלות שלו לפתור את הבעיה עולה.

בסוג השני יש בעיה בהגדרת הזהות האישית והערך העצמי. הטיפול הוא בהכרח שורשי. 

לבין כמה שהוא באמת