יש דבר כזה חילול השם.
החילול הוא של שמו של הקב''ה, לא של הקב''ה עצמו.
לכן צריך לכתוב ''חילול השם'', לא ''חילול ה' ''.
ליקוט פסוקים מתוך ויקי:
”וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת-שֵׁם קָדְשִׁי, וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: אֲנִי ה', מְקַדִּשְׁכֶם.“ (ויקרא כ"ב, לב)
וחוזרת שלוש פעמים בהקשרים קונקרטיים שונים:
בהקשר של פולחן עבודה זרה שבה מוקרב הבן לאליל המולך של העמונים: ”וּמִזַּרְעֲךָ לֹא-תִתֵּן, לְהַעֲבִיר לַמֹּלֶךְ; וְלֹא תְחַלֵּל אֶת-שֵׁם אֱלֹקֶיךָ, אֲנִי ה'“ (ויקרא י"ח, כא)
בהקשר של שבועה לשקר בבית משפט בשם ה': ”וְלֹא-תִשָּׁבְעוּ בִשְׁמִי, לַשָּׁקֶר: וְחִלַּלְתָּ אֶת-שֵׁם אֱלֹקֶיךָ, אֲנִי ה'“ (ויקרא י"ט, יב).
באיסור על כהנים לאכול קורבנות, כאשר הם במצב של טומאת גוף ואינם ראויים לכך: ”דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו, וְיִנָּזְרוּ מִקָּדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא יְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי, אֲשֶׁר הֵם מַקְדִּשִׁים לִי, אֲנִי ה'“ (שם, כ"ב, ב).
חילול השם מופיע פעמים רבות בנביאים. במיוחד בספר יחזקאל, שם מתרעם יחזקאל כי ישראל מחללים את שם ה' בקורבנות שלהם, כאשר למעשה הם עובדים עבודה זרה: ”וְאַתֶּם בֵּית יִשְׂרָאֵל כֹּה אָמַר אֲדֹנָ-י ה' אִישׁ גִּלּוּלָיו לְכוּ עֲבֹדוּ וְאַחַר אִם אֵינְכֶם שֹׁמְעִים אֵלָי וְאֶת שֵׁם קָדְשִׁי לֹא תְחַלְּלוּ עוֹד בְּמַתְּנוֹתֵיכֶם וּבְגִלּוּלֵיכֶם“ (כ', לט).
במקום נוסף (פרק ל"ו) הוא מרחיב מאוד את המושג, ומדבר על חילול השם שעושים ישראל כלפי אומות העולם בעצם מציאותם בגלות: ”וַיְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי – בֶּאֱמֹר לָהֶם: עַם ה' אֵלֶּה, וּמֵאַרְצוֹ יָצָאוּ“, ולכן כדי לקדש את שמו המחולל הוא יגרום לגאולת ישראל, אף שישראל מצד מעשיהם אינם זכאים ואינם ראויים לכך.[1]
נביא אחר, עמוס, מציין מעשה של חילול השם כהליכתם המשותפת של אב ובנו אל נערה מאורסת (רש"י, מצודת דוד, מלבי"ם), או אל נערה העוסקת בזנות (אבן עזרא, רד"ק), שבו אדם איננו מתבייש מאביו, או כהערתו של מצודת דוד חילול השם הוא בעצם הליכתם ביחד, כי איזו הנאה הם יכולים להפיק מכך.[2]
שכוייח וכל טוב
החילול הוא של שמו של הקב''ה, לא של הקב''ה עצמו.
לכן צריך לכתוב ''חילול השם'', לא ''חילול ה' ''.
ליקוט פסוקים מתוך ויקי:
”וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת-שֵׁם קָדְשִׁי, וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: אֲנִי ה', מְקַדִּשְׁכֶם.“ (ויקרא כ"ב, לב)
וחוזרת שלוש פעמים בהקשרים קונקרטיים שונים:
בהקשר של פולחן עבודה זרה שבה מוקרב הבן לאליל המולך של העמונים: ”וּמִזַּרְעֲךָ לֹא-תִתֵּן, לְהַעֲבִיר לַמֹּלֶךְ; וְלֹא תְחַלֵּל אֶת-שֵׁם אֱלֹקֶיךָ, אֲנִי ה'“ (ויקרא י"ח, כא)
בהקשר של שבועה לשקר בבית משפט בשם ה': ”וְלֹא-תִשָּׁבְעוּ בִשְׁמִי, לַשָּׁקֶר: וְחִלַּלְתָּ אֶת-שֵׁם אֱלֹקֶיךָ, אֲנִי ה'“ (ויקרא י"ט, יב).
באיסור על כהנים לאכול קורבנות, כאשר הם במצב של טומאת גוף ואינם ראויים לכך: ”דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו, וְיִנָּזְרוּ מִקָּדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא יְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי, אֲשֶׁר הֵם מַקְדִּשִׁים לִי, אֲנִי ה'“ (שם, כ"ב, ב).
חילול השם מופיע פעמים רבות בנביאים. במיוחד בספר יחזקאל, שם מתרעם יחזקאל כי ישראל מחללים את שם ה' בקורבנות שלהם, כאשר למעשה הם עובדים עבודה זרה: ”וְאַתֶּם בֵּית יִשְׂרָאֵל כֹּה אָמַר אֲדֹנָ-י ה' אִישׁ גִּלּוּלָיו לְכוּ עֲבֹדוּ וְאַחַר אִם אֵינְכֶם שֹׁמְעִים אֵלָי וְאֶת שֵׁם קָדְשִׁי לֹא תְחַלְּלוּ עוֹד בְּמַתְּנוֹתֵיכֶם וּבְגִלּוּלֵיכֶם“ (כ', לט).
במקום נוסף (פרק ל"ו) הוא מרחיב מאוד את המושג, ומדבר על חילול השם שעושים ישראל כלפי אומות העולם בעצם מציאותם בגלות: ”וַיְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי – בֶּאֱמֹר לָהֶם: עַם ה' אֵלֶּה, וּמֵאַרְצוֹ יָצָאוּ“, ולכן כדי לקדש את שמו המחולל הוא יגרום לגאולת ישראל, אף שישראל מצד מעשיהם אינם זכאים ואינם ראויים לכך.[1]
נביא אחר, עמוס, מציין מעשה של חילול השם כהליכתם המשותפת של אב ובנו אל נערה מאורסת (רש"י, מצודת דוד, מלבי"ם), או אל נערה העוסקת בזנות (אבן עזרא, רד"ק), שבו אדם איננו מתבייש מאביו, או כהערתו של מצודת דוד חילול השם הוא בעצם הליכתם ביחד, כי איזו הנאה הם יכולים להפיק מכך.[2]
שכוייח וכל טוב
