כרגיל מרוב סקרנות ומרוב בדיקות שעושה כל הזמן מגלה את ההריון הכי מוקדם שאפשר בבדיקה ביתית חיובית ואז עושה בטא שיוצאת 29!!
נבהלת נורא כי כבר היה לי הריון כימי בעבר.. אבל יודעת בערך מתי הביוץ לכן מבינה שזה ממש מוקדם וכנראה שזה התחלה. בכל זאת מדברת עם האחות בקופה ושואלת והיא צועקת "זה לא הריון, זו הפלה את תקבלי מחזור" יוצאת כולי רועדת. למרות שב"ה יש ילדים בבית אבל בכל זאת, התגובה שלה כ"כ הלחיצה אותי. לכן נכנסת לאחות אחרת שיותר רגישה ומבינה ומספרת לה והיא אומרת בתגובה "קודם כל זה הריון. וכנראה שזה ממש התחלה וגילית מוקדם מדי, ממליצה לך לעשות בטא בעוד יומיים ולבדוק הכפלה"
הלכנו להתפלל בכותל, בקבר רחל וממש בכיתי שם שההריון הזה יתפתח טוב ויהיה עובר בריא ושלם.ב"ה אחרי יומיים הבטא הכפילה את עצמה.תודה לה'.
תקופת קורונה וחוזר גל מאוד גדול ובמיוחד של נשים בהריון שנכנסות לטיפול נמרץ ומסתבכות בגלל זה.
אמא מלחיצה מאוד להתחסן למרות שמאוד חששתי ובשבוע 20 הולכת להתחסן עם פחדים ודמיונות מטורפים. שבוע אחרי החיסון מתחילים לי התכווציות ואני ממש לא מכירה את זה בשבוע מוקדם כ"כ, אלא משבועות 30+ (וכן יש עבר של קיצורי צוואר וצירים מוקדמים אבל לא בשבוע כ"כ מוקדם).מנסה להתעלם מהצירים אבל מחליטה שהולכת להיבדק. שבוע 21!! אין במוניטור צירים, האחות בקושי מוצאת את העובר ברחם בשבוע כזה. נכנסת לרופא והרופא מתלבט אם יש קצת קיצור או לא ובסוף מחליט שזה ממש גבולי ולהיות במעקב בעוד מס' ימים אצל הרופאת נשים שלי.
מתחסנת חיסון שני..(לא בטוחה בכלל שהצירים הם מהחיסונים אבל יש מצב שכן למרות שגם עכשיו אני ממש לא מתנגדת חיסונים ובעדם)מפה התחילו שבועות של צירים מטורפים במשך שעות ומי שזוכרת אותי התייעצתי פה מלא בפורום על זה כי הייתי בשוק שזה בשבועות כ"כ מוקדמים.ביליתי כמעט כל שבוע במיון או אצל הרופאה וקיבלתי כל פעם נוזלים והחזירו הביתה עם אזהרות חמורות של לנוח אבל ב"ה הצוואר לא התקצר יותר.
בשבוע 25, קמה כרגיל בבוקר עם צירים ואומרת לעצמי די! לא מסוגלת! מה יש לי?שולחת את הילדים בנחת עד כמה שאפשר, שולחת את בעלי ומתקשרת אליו חצי שעה אחר כך שיבוא מיד לקחת אותי למוקד כי אני לא מבינה מה קורה איתי.מגיעה למוקד בוכה ומותשת. שבוע 25! מה קורה איתי?!?!לוקח שעה עד שמכניסים למוניטור ובינתיים מנסה טיפה לנוח, לשתות ולהירגע, שומעת את כל הסיפורי נשים שם במוקד העמוס!!!נכנסת למוניטור והאחות מגיעה ומודיעה (בואי, הבנתי את זה כבר) שיש לי צירים תכופים ואת מיד נכנסת לרופא. הרופא מסתכל על המוניטור ואומר יקירתי את נוסעת עכשיו למיון ואני רק בודק אותך לראות שאין משהו שהתקדם לו בינתיים. ב"ה הכל היה סגור ואני יוצאת ובוכה וסוערת עוד יותר ממה שנכנסתי נוסעת למיון ובעלי מגיע לשם. לחוצים ביותר....נכנסים למוניטור שלא מראה כלום!!!!נכנסת לרופא ובדיוק יש סטאז'רים שלומדים מהמקרה שלי. הרופא מתחיל לתאר את כל הסיפור שלי וההיסטוריה וכו', מחזיק את דף המוניטור ואומר בשחצנות וציניות "חבר'ה, צירים מוקדמים" בודק אותי ואומר שהכל סגור כאורך הגלות ואני מתחילה לבכות ולבכות ולבכות מולם. כ"כ נפגעתי ממנו. הרופא השני שאל למה הגעתי כי במוניטור אין כלום אז צעקתי עליו שרופא מבי"ח שלהם שלח אותי לכאן לפני שעה כי היו צירים תכופים ואז הראיתי לו את המוניטור משם והוא פתח עיניים גדולות ושתק. שיחררו אותי כמובן עם המשך מעקב...מפה והלאה היו עוד כמה וכמה אירועים כאלה של צירים ודימומים ואז מיון, נוזלים, מעקב וכו'...
שבוע 32 בהערכת משקל אומרים שהראש של העובר מאוד מאוד גדול ויש איזה הרחבה בחדר במוח, שולחים לבי"ח. שוב סיפור של לחץ ובבי"ח אומרים שאכן ראש מאוד גדול אבל ההרחבה קלה ביותר ועוד שבוע בדיקה חוזרת. ב"ה בבדיקה החוזרת הכל היה תקין ורק נשאר העניין עם הראש הגדול ועובר גדול (לא חדש לי בכלל, כולם אצלי גדולים ב"ה)רק הפעם מודיעים לי שבשבוע 38 כנראה מזרזים בגלל שאני גם ככה הריון בסיכון (בגלל משהו אחר) וגם עובר מאוד גדול וראש שפשוט מסוכן ללדת בשבוע 40.
שבוע 34.5 נתפס לי הגב בצורה הזויה ובקושי מצליחה לזוז ובמקביל צירים שאפילו טיפה חזקים ושורדת את זה כי כבר רגילה. שבוע 35 בערב אוכלים ארוחת ערב בכיף עם הילדים ופתאום מתחילה להרגיש צירים כואבים וצפופים ושונים מאוד ובעיקר בגב וברגליים. התייעצתי פה כהרגלי 
והחלטנו להתחיל לתזמן ואכן צירים כל 2 דקות כואבים וחזקים שמשתקים אותי .. לחוצה נורא .נוסעת למיון לבד במונית כי לא מצאנו אף אחד שיכול לשמור על הילדים... כל המונית ריח מסריח של ערק וסיגריות,פחד פחדים, כל הדרך התפללתי שרק אגיע לשלום.
מגיעה למיון, עושים מוניטור ויש צירים סדירים ביותר, המיילדת אומרת שחייבת לבדוק פתיחה, פתיחה 2.5 מחיקה 80 אחוז.. מחברים לנוזלים ולא נותנים לי לצאת מהחדר בדיקה עד שהרופאה קוראת לי.. עוברת חצי שעה שאני עם צירים מכניסים אותי לרופאה שמכריזה שהפתיחה התקדמה ל3! ומתחילות להסביר לי על לידה בשבוע הזה וכמובן אומרים שמאשפזים ונותנים צלסטון כי זו הוראה חדשה. ב"ה משתחררת הביתה יום אחרי.
לילה אחרי מתעוררת עם הרגשה שהתינוק ממש למטה ולחץ מטורףףףף
מתארגנים בזריזות ונוסעים לבי"ח ואני רצה למיון כמו מטורפת ונכנסת בלי בושה לחדר וצועקת שאני יולדת האחיות נלחצות ושואלות איזו לידה ומעלות אותי למיטה , האחות בודקת. ומסתכלת עליי קצת בהלם ואני בטוחה שהיא אומרת פתיחה 8 ואז היא אומרת פתיחה 3 מחיקה 80 אחוז.. מסתבר שזה היה המשך של הצירים אבל מרוב חרדה שאלד מוקדם נכנסתי לדמיונות שהתינוק ממש בין הרגליים בקיצור משתחררת וממש מתביישת מבעלי ומכולם על הבושות שעשיתי, היינו שם עד 6 בבוקר אז קונה לי קפה טעים ומנחם ונוסעים הביתה לשלוח את הילדים וללכת לישון.
מכאן עד הלידה הצירים נרגעים לחלוטין ואני משחררת.
שבוע 37 מעקב הריון בסיכון- ואני באה בכיף שמחה ורגועה, נכנסת לרופאה שמודיעה לי שהיום אני יולדת.
אני בהריון בסיכון בגלל משהו מסויים ודי נדיר ועובר גדול (הערכה של 3,500 שבוע 37 ויום) אני בהלם ושואלת למה כ"כ מוקדם והם מסבירים לי כמו לילדה ואני מחליטה להגיע בבוקר אחרי שינה טובה (ממש) וכדי כמובן לארגן את הבית, בייביסיטר לילדים וכו'...
מגיעים בבוקר ויש צירים גם שהתחילו אולי מהלחץ, נכנסים אחרי 6 שעות אולי במיון לחדר לידה!! מותשת לגמרי לא הסכמתי שיגעו בי לא סטריפינג ולא כלום בלי אפידורל ובגלל שכבר הייתי עם פתיחה גדולה ומחיקה גדולה מכניסים ישר לחדר לידה לאפידורל ולפיטוצין.
מכירים לי את המיילדת שלי ומסתבר שזו מיילדת שלפני כל לידה אני מתפללת שרק היא לא תהיה המיילדת שלי כי זכורה לי מהלידה הראשונה שלי שילדתי בלי אפידורל שהתעצבנה עליי ואמרה "למה את צועקת" ויצאה מהחדר. מאז לא מסוגלת לראות אותה. אבל משום מה כשהיא נכנסת היא נראית לי נחמדה יותר ולא נעים לי להגיד לה שלא רוצה אותה אז מחליטה שפה תהיה סגירת מעגל. היא מנסה ממש להיות סופר נחמדה, כנראה שזה לא באופי שלה כ"כ אבל היא בסדר. פה התחיל סיפור הזוי עם האפידורל. המרדים נחמד מאוד אבל לא מצליח לשים את האפידורל טוב, מכניס מוציא ומרגישה שמשחק לי בעמוד שדרה ורועדת כולי...בסוף מצליח אבל כל הזמן זה מצפצף ומעצבן את כל המחלקה.
בנתיים מכניסים פיטוצין לאט לאט ואומרים שאני מיובשת אז נותנים מלא נוזלים ואני מנסה לנוח.
בעלי בין לבין מדבר בטלפון, מתפלל, אמא שלי מגיעה, הם אוכלים לי ממתקים וכריכים טעימים מול הפנים ועוברת עוד שעה ועוד ויש התקדמות קטנה של פתיחה 4 וחצי כזה והמיילדת אומרת שעכשיו זה נקרא לידה פעילה.
מפה לשם אני מדי פעם חושבת שהתינוק לוחץ וקוראת לה כל הזמן לבדוק כי כבר הייתה לידה שממש התינוק היה כמעט בחוץ והמיילדת פטפטה ולא רצתה לבוא...והיא מתחילה להתעצבן שאני כל הזמן קוראת לה ושלא הגיוני שאני יולדת עכשיו כי בדקה אותי לפני כמה דקות.
בפתיחה 6 היא אומרת לי שהיא רוצה לראות איך אני לוחצת ואז מתעצבנת ואומרת "את לא לוחצת טוב" ופה זה שבר אותי. אחרי שעות ועייפות והריון ארוך של צירים ולחצים ופחדים את באה ומורידה אותי וכועסת שאני לא לוחצת טוב? למה? מה זה המילים המחלישות האלה? היא יוצאת מהחדר "מיואשת ממני" ואני מתפללת מכל הלב שהכל ילך טוב ושהלידה תהיה קלה ומהירה. במקביל האפידורל כל הזמן מצפצף ונכנסת אחות שבדיעבד הסתבר שניתקה אותי מהאפידורל ובעצם גרמה לכך שהרעש לא הפריע אבל כמובן שהתחילו לי כאבים נוראייםם בינתיים מתחלפת המשמרת ומגיעה מישהי נחמדה וקצת יותר רעננה אבל מאוד עניינית. ואני מכריחה אותה לקרוא למרדים מיד כי אני מרגישה הכלללל
המרדים הנחמד בחדר ניתוח ואני מתחילה להרגיש צירי תופת!!!!!!!!!!! וצועקת שיביאו אותו מיד לפהה
היא נכנסת ו"מנסה" להרגיע אותי אבל בעצם לא אומרת מילים כ"כ מרגיעות אלא, "אין מה לעשות, לידה זה דבר כואב" "בסוף זה קורה" ולא נוגעת בי ולא מתקרבת או מנסה להקל וכמובן שבעלי גם לא יודע מה לעשות ואז אני אומרת לו שיצא מחדר הלידה כמו שאנחנו רגילים תמיד ואמא נשארת איתי ואני מתחילה לצרוח שאני עומדת למות זהו. מרגישה כבר בעולם אחר לגמרי
נכנס המרדים סוף סוף ואומר לי אני חושב שאת בלידה עכשיו. צרחתי עליו לסדר את האפידורל תודה רבה באמת. הוא סידר את האפידורל אבל תכלס כמה דקות אחר כך אני צורחת למיילדת שתבוא ואני עם עיניים עצומות, עובדת עם עצמי ומרגיעה את עצמי כי הרגשתי שאף אחד בסביבה לא מצליח לעשות את זה.
מזכירה לעצמי שכל ציר מקדם אלי את התינוק המתוק ואומרת בלי סוףףף "מזמור לתודה" עוצמת עיניים וממש נכנסת לכל ציר. מרגישה מן רוגע מוזר בגוף והמיילדת מתקרבת ממש מול העיניים שלי (חח יש מצב שחשבה שאיבדתי הכרה) ואז היא אומרת "את בלידה" , מורידה את הרגליים של המיטה ואני נשארת בישיבה ותופסת בשני הצדדים של המיטה ומשהו כמו 2 לחיצות והוא בחוץ!!!! מתוק וקטני ,3,470, כמעט דייקו! תודה לבורא עולם על כל הניסים והנפלאות האלו!!!
כמובן שהתנצלתי בפני כולם שצעקתי והשתוללתי ... קיבלו בהבנה ואמרו שדווקא יחסית לאחרות הייתי בין הרגועות. 
ומה שיצאתי איתו מכל תהליך ההריון והלידה הזו, שאמנם זו לא הייתה לידה ראשונה אבל הסביבה נורא הצליחה להחליש אותי ולבלבל אותי בקבלת החלטות במיוחד הצוות רפואי יכולים מאוד להחליש ולהוריד ואנחנו צריכות לדעת להיות חזקות ולבוא פייטריות מול כל העולם
ובנוסף תודה לכל נשות הפורום המדהים הזה. אמנם עברו כמעט 8 חודשים אבל אתן בהחלט הייתן חלק נכבד ולא שוכחת את זה!
הכי מצחיק שכשישבנו בחדר התאוששות הגיעה יולדת בלידה צורחת צרחות אימים ובוכה שהולכת למות ובעלי אומר "ואוווווווווווווווווווו, ככה יולדים?" ואמרתי לו שברור הוא לא יודע כי לא היה תכלס באף לידה שלי בזמן הזה
