בעזהי"ת
בין הבוץ למים. לפחות יש קרב, לפחות יש מים!פעם היה רק בוץ..'
סתם הזכיר לי ממש.
אז, [אולי כבר אמרו את זה אבל אינלי כח לקרוא הכל-]
אתה עוד לא ברמצווה.
זאת, לדעתי, השורה הכי חשובה שם.
אתה מבין מה זה אומר?! כלום, כל מה שהיה עד עכשיו- לא 'נחשב' לך בשמיים.
א-ב-ל.
מנסיון אישי, ה'להפסיק להכנס לאתרים כאלה'- זה קשה, אבל זה השלב הכי הכי הכי הכי הכי הכי קל של העניין.
בשבועות אח"כ, בשנים אח"כ, בכ"כ הרבה מצבים, יקפצו לך תמונות,מילים, כל מה שראית שם. של מה ששמעת שם.
לא, אנ'לא מנסה לייאש.
אני מספרת עובדות.
ומה החלק המשמח פה??
--שגם על הזכרונות אפשר להתגבר. גם על המחשבות שקופצות לך במוח, אפשר להתגבר.
אבל קודם כל מחליטים ש--מפסיקים.
אני נגד השיטה של 'תתרחק מהמחשב', אולי כי עלי זה פשוט לא עבד.
תמצא לך מקומות מעניינים ברשת, פה זה אחלה מקום- צור קשרים, תדבר, תכתוב, תשתף, תקרא אחרים- תכנס עמוק להווי של מקום כמו פה- תגיע למצב כזה שיאללה, עד שאתה במחשב- ברור שנכנסים לפה, ומרוב שמעניין פה אתה לא רוצה לעבור למקומות אחרים. כן, אפילו תתמכר לפה. זה כ"כ עדיף.
אם פה לא מספיק, תמצא עוד. תקרא את כל פסיפס. כנס לביכורים תקרא גם שם.
אבל רק אתרים כאלה.
אחרי חודש-חודשיים *לפחות*, כשאתה מרגיש מספיק חזק, יגיע שלב ה'חרטה'.
זה שלב שבו אתה אוכל ת'צמך, מתעצבן על עצמך ש'איך יכולתי', לפעמים אפילו מתחיל לשנוא את עצמך.
אתה יכול להלחם בזה, אבל זאת מלחמה אבודה. זה המסלול.
כשתתחיל להתעצבן על עצמך- תדע שהתקדמת, הגעת לשלב ה'חרטה'.
והנה משפט בשביל השלב הזה-
'ישראל, אף שחטא, ישראל הוא.'
נכון, זה בוץ מטורף כל הסיפור הזה- אבל בפנים אתה עדיין יהלום.
ושיהיה המון בהצלחה.
מי כמוני יודע כמה זה קשה.
