התחתנו ב"ה לפני חודשיים. בת 28.
אני בתקופת אבטלה, מחפשת עבודה. נושא העבודה והתבררות די קשוח בשבילי, תהליך, שיניתי מקצוע ועברתי הרבה... קצת מתיש ומורכב ואני מטפלת בזה.
בעלי אברך, מבסוט נהנה עם החברים, רבנים, נמצא בסביבה המוכרת והאהובה עליו.
ואני בעיר ובסביבה חדשה. עזבתי את החברות הקרובות שלי, הסביבה המוכרת בה גרתי כמה וכמה שנים.
ובום.
מרגישה בדידות ממש!
מנסה ממש למצוא לי תעסוקה, מתחילה תכף עבודה של שבועיים. נפגשת עם חברות די הרבה לאחרונה כשהבנתי את הצורך.
אבל באיזשהו מקום מרגישה באמת לבד.
בחיים לא דמיינתי שארגיש ככה לבד בנישואין.
אני בטוחה שזה גם קשור לעבודה שאין לי..
אבל גם כשאני ממלא את היום שלי, אני מגיעה בערב הביתה לתחושה מוזרה כזאת כשהוא לא פה. תחושה בודדת וחסרה ממש.
לא זכור לי שהרגשתי את זה ככה בדירה בה גרתי לפני החתונה. כשהוא לא פה בערב כמו לחתונה/חברותא/אפילו תפילה אני לפעמים לא יודעת מה לעשות עם עצמי. מדליקה רדיו, שוכבת הספה, לא ככ מוצאת את עצמי. לא יודעת איך הבדידות הפכה להיות ככ קיצונית. אני ממש לא בנא שמפחד מהלבד ואפילו אדרבה.
וגם המעבר החד הזה בין הפגישות, שמאופינות בהרבה שיאים, וולט דיסני כזה (כולל המנגינה;), ומתח מיני גבוה. וציפיות מרגיעות שחקים, ופיתום נוחתים לחיים, זה קצת כאפה.
איפה השיאים? הריגושים? פיתום יש מין רגילות כזאת, חיים, יומיום, "שגרה משעממת". רגילות אחד לשני.
והמיניות? לא מה שדמיינתי. באתי עם כל כך הרבה ציפיות.
ופיתום התגובות שלו לפעמים בלי שהוא שם לב וממקום אוהב, יכולות לפגוע בי.
וחשבתי שזו תהיה חברה הכי טובה? זה אולי חבר הכי טוב, אבל השיח הנשי אליו אני רגילה ככ חסר לי. מוזר לי שאני צריכה ללמד את בעלי מה פותח את הלב שלי. רגילה לשיחת נשים שככ מבינות אחת את השניה, ויש את שלב האמפתיה קודם וההזדהות ומשם ממשיכים. ושחנשים שעות..
ואני מרגישה שבעלי קצת חסר אונים לפעמים כשאני בוכה או כאובה כמו על המצב התעסוקתי.
וזה קצת משגע אותי, תדבר, תן תמיכה, עידוד, חיזוק. המגע והחיבוק לא מספיק כאן, או רק הנסיון "לתת לי בראש". לוקח לו זמן להבין את זה וזה קשה לי.
הוא באמת רוצה בטובתי ואנחנו מאד אוהבים, אבל פיתאום קולטת כמה המציאות הזאת קשה לי.
גם אתם חטפתם כאפה אחרי הנישואין?
הרגשתם בדידות?
אפילו רק להבין שזה קורה והגיוני התחושות יתן לי רגיעה..
אני בתקופת אבטלה, מחפשת עבודה. נושא העבודה והתבררות די קשוח בשבילי, תהליך, שיניתי מקצוע ועברתי הרבה... קצת מתיש ומורכב ואני מטפלת בזה.
בעלי אברך, מבסוט נהנה עם החברים, רבנים, נמצא בסביבה המוכרת והאהובה עליו.
ואני בעיר ובסביבה חדשה. עזבתי את החברות הקרובות שלי, הסביבה המוכרת בה גרתי כמה וכמה שנים.
ובום.
מרגישה בדידות ממש!
מנסה ממש למצוא לי תעסוקה, מתחילה תכף עבודה של שבועיים. נפגשת עם חברות די הרבה לאחרונה כשהבנתי את הצורך.
אבל באיזשהו מקום מרגישה באמת לבד.
בחיים לא דמיינתי שארגיש ככה לבד בנישואין.
אני בטוחה שזה גם קשור לעבודה שאין לי..
אבל גם כשאני ממלא את היום שלי, אני מגיעה בערב הביתה לתחושה מוזרה כזאת כשהוא לא פה. תחושה בודדת וחסרה ממש.
לא זכור לי שהרגשתי את זה ככה בדירה בה גרתי לפני החתונה. כשהוא לא פה בערב כמו לחתונה/חברותא/אפילו תפילה אני לפעמים לא יודעת מה לעשות עם עצמי. מדליקה רדיו, שוכבת הספה, לא ככ מוצאת את עצמי. לא יודעת איך הבדידות הפכה להיות ככ קיצונית. אני ממש לא בנא שמפחד מהלבד ואפילו אדרבה.
וגם המעבר החד הזה בין הפגישות, שמאופינות בהרבה שיאים, וולט דיסני כזה (כולל המנגינה;), ומתח מיני גבוה. וציפיות מרגיעות שחקים, ופיתום נוחתים לחיים, זה קצת כאפה.
איפה השיאים? הריגושים? פיתום יש מין רגילות כזאת, חיים, יומיום, "שגרה משעממת". רגילות אחד לשני.
והמיניות? לא מה שדמיינתי. באתי עם כל כך הרבה ציפיות.
ופיתום התגובות שלו לפעמים בלי שהוא שם לב וממקום אוהב, יכולות לפגוע בי.
וחשבתי שזו תהיה חברה הכי טובה? זה אולי חבר הכי טוב, אבל השיח הנשי אליו אני רגילה ככ חסר לי. מוזר לי שאני צריכה ללמד את בעלי מה פותח את הלב שלי. רגילה לשיחת נשים שככ מבינות אחת את השניה, ויש את שלב האמפתיה קודם וההזדהות ומשם ממשיכים. ושחנשים שעות..
ואני מרגישה שבעלי קצת חסר אונים לפעמים כשאני בוכה או כאובה כמו על המצב התעסוקתי.
וזה קצת משגע אותי, תדבר, תן תמיכה, עידוד, חיזוק. המגע והחיבוק לא מספיק כאן, או רק הנסיון "לתת לי בראש". לוקח לו זמן להבין את זה וזה קשה לי.
הוא באמת רוצה בטובתי ואנחנו מאד אוהבים, אבל פיתאום קולטת כמה המציאות הזאת קשה לי.
גם אתם חטפתם כאפה אחרי הנישואין?
הרגשתם בדידות?
אפילו רק להבין שזה קורה והגיוני התחושות יתן לי רגיעה..
חח
