חייבת תמיכה ועצהנמחק לי השם
אני מפה, לא מצליחה לשחזר סיסמא
פתחתי ניק חדש
כותבת בדמעות ועם בחילה מרוב פחד

בעלי סובל שנים מחרדות ודיכאון. מעל פני השטח מתפקד, עובד. אף אחד לא מנחש את הסבל. לאחרונה החרדות והדיכאון החמירו. התחיל לומר משפטים סופיים
אני מפחדת כל כך. יש לנו ילדים. אני רוצה לעזור לו ואין איך. אין אין אין
מטופל תרופתית. לא מוכן ללכת לשיחות או ייעוץ
אני מרגישה כל כך לבד בתוך זה. לא יכולה לשתף אף אחד אף אחד, אף אחד לא מדמיין עם מה אני מתמודדת
מרגישה אלמנה חיה, סליחה על הביטוי. כל כך לבד בהכל.

אני יודעת שהוא לא אשם והוא לא בחר בזה. אבל מרגישה חוסר תקווה. גם הילדים כמובן לא יודעים על מצבו הנפשי ואני מגבה אותו כאבא ואמא. רוצה ללכת ושמישהו אחר ייקח אותו ויטפל בו. אין לי כוחות בכלל
אל תציעו לשתף מישהו אין לי מי. זה הכבוד שלו ולא יכולה להוציא החוצה
אם רק הייתי יכולה לשבת עם מישהו שמכיר אותנו ולדבר. אקבע בעז"ה עם פסיכולוגית בשבילי כדי לא להישבר. אבל לא רואה תקווה לשינוי. מעל 10 שנים בהתמודדות הזאת
אין מילים. חיבוק גדול וכוחות.אורוש3
וואו יקרה שולחת חיבוק ותפילה שהשם יתן לך את הכוחותאמא די טרייה
לא להישבר וירפא אותו בע"ה.
וואו נוראי מאמי איזה קשהה!!המקורית
קודם כל מחבקת אותך ❤️❤️
ובפן הפרקטי-
האמת, הייתי נוקטת בגישה אחרת ופונה לעזרה בכל זאת.
תחשבי שחלילה הטיפול לא מתאים לו והוא לא יכול לעזור לעצמו
אני מכירה סיטואציה של אדם רווק אמנם שהיה סובל גם בלי משפטים סופניים והוא אושפז לאחר התערבות משםחתית והיום הוא משוקם ובמצב טוב ב"ה. הבושה עלולה להוביל לתוצאות טראגיות לכולכם חלילה
אני אלך להתייעץ עם פסיכולוגית בשבילי מה נכון לעשותנמחק לי השם
אבל לא רואה ששיתוף המשפחה יעזור. זה ישבור אותו כי הוא נחשב בעיני המשפחה שלי ושלו לבנאדם חזק, משפיע, מלא מתייעצים איתו

ללכת "מאחורי הגב" שלו ולשתף בכזה דבר אינטימי יגרום להפך נראה לי
לא אמרתי דווקא לשתף משפחההמקורית
אלא להתערב.
אם כי בכל זאת אני סוברת שאם מדובר באובדנות התערבות היא קריטית ובזמן. ודווקא מצד משפחה קרובה שתוכל לתמוך ולסייע.
לפעמים הציפיות המוגזמות האלו בחוץ והחזות החזקה מגבירה את החרדה. או אפילו תורמות לה.
את תעשי מה שנראה לך לנכון, ומעולה שאת הולכת להתייעץ. בשורות טובות יקירה ❤️
תודה לך. אתייעץ באמתנמחק לי השם
מרגישה ממש עובדת עצות מה לעשות, למי לפנות
פסיכולוגית זו התחלה טובה. וכמה שיותר מהרהמקורית
שאת יכולה
זה ברור שמלבד למצב שלו יש השפעה גדולה עלייך ותמיכה ומעטפת שגם את צריכה לקבל
זו מציאות לא פשוטה להתמודד איתה.
מחר אתקשר למרכז יהל וגם אנסה לקבוע פסיכולוגיתנמחק לי השם
כמה שיותר מהר
אני תוהה אם יש משהו עכשיו לעשות...
זה גדול עלי מידי

אמא שלו יודעת בכללי מהמצב הנפשי שלו שהוא לא משהו. הוא גם עובד בעבודה מאוד דורשת ומלחיצה אבל לא מכיר תחום אחר לעבוד בו

מתלבטת אם לשלוח לה הודעה. מה זה יעזור חוץ מלהלחיץ אותה? זה לא שיש לה כרגע איך לעזור. הוא גם לא ישתף אותה ולא אף אחד אחר במה שעובר. מניסיון העבר
לא חושבת שאמא שלך היא כתובת מתאימההמקורית
עכשיו. אם היא יודעת על עבודה מלחיצה היא תגיד לך שיעזוב את העבודה וזה יקל עליו, שזה אולי נכון אבל לא נותן לך מענה להתמודדות שלך ואוזן קשבת נייטרלית שזה מה שאת צריכה לדעתי.
את יכולה להתחיל מער"ן. הם כתובת לפרוק בצורה אנונימית כבר היום עד מחר שתוכלי לקבל מענה.
התכוונתי לאמא שלו...נמחק לי השם
אפנה מחר להתייעצות
תודה
אוי סליחה. לא קראתי נכון.המקורית
זה באמת תלוי בקשר ביניהם ובכמה היא יכולה לעזור
נראה לי שחלק מהדרך לריפוי עוברת ביכולתסופי123
שלו להודות שלא הכל בסדר, שיש בו צדדים חלשים והוא צריך תמיכה, ולכן לא הייתי שוללת ככ מהר לשתף את המשפחה. גם עבורו כאמור וגם עבורך, אי אפשר להחזיק סיטואציה כזאת לבד, אפשר לגרור את זה זמן מסוים ולשלם הרבה מחירים אבל בסוף גם הכוחות שלך יגמרו.
לא הייתי עושה כלום מאחורי הגב שלו אבל כן מתחילה בלשקף לו את הקושי שלך ושל הילדים והמחירים שכל המשפחה משלמת.
וואו, לא קלפאף
באמת התמודדות קשה!
יש מרכזים המיועדים בדיוק לזה, למשפחות של... מית"ל, יה''ל, מיל''ם, תלוי מאיפה את... זה מקומות שמיועדים לסייע ממש במצבים כאלה, לפני לאחד מהם, להקל עלייך מעט...
איזו מקסימה את!שוקולד פרה.
וכמה לא פשוט מה שאת עוברת!

אם זה היה בעלי,
אני הייתי חושבת לשיחה אתו אומרת לו כמה דברים:
1. כמה זה מפחיד אותי. כמה אני מודאגת מזה. (כן, הוא צריך לדעת שהוא לא לבד בהחלטה הזאת.)
כמה המשפטים האלה גורמים לי עצמי חוסר רצון לחיות.

2. מה הוא היה עושה לו הוא היה אני? מה הוא היה עושה אם את היית מבקשת לסיים את הכל, וגם לא היית מאפשרת לו תמיכה בכל החוסר וודאות והפחד הזה?

3. לא הייתי מנסה לשכנע אותו שהחיים יפים/ שיש בשביל מה לחיות.
הייתי אומרת לו שאני מבינה אותו (את הקושי שלו. לא את מעשה ההתאבדות) שכל כך קשה להתמודד עם משהו פנימי. שהכאב הפנימי הוא לעיתים ללא נשוא.

4. התאבדות היא מעשה שאין ממנו דרך חזרה. זה סופי.
ראיתי סרטון של מישהי שעברה מוות קליני, ובעולם האמת הראו לה כל מיני גלגולים של מי שהייתה פעם.
גלגול אחד שלה היה של נערה תמהונית שהתאבדה.
וכשהיא חוותה את הגלגול הזה שם למעלה, בשמיים, היא כאילו יכלה להרגיש מה אותה נערה מתאבדת חשה לאחר ההתאבדות.
כל מה שהיא הרגישה היה-
חרטה עצומה. עצומה.
תחושה של-מה עשיתי??? סליחה!!!
זה כל כך עוצמתי.
זה להבין שאי אפשר להתחרט ולחזור בך מלהתאבד.
זה.... לנצח.

5. ובכל אופן- הייתי "בוגדת" בו ולא ידיעתו פונה בדחיפות לרב/דמות מוערכת שיש לו קשר טוב אתו.
מספרת לו את המצב ומשביעה אותו בשם שמיים לא לגלות.
האיש שלך במצוקה איומה.
מוכרחים להציל אותו.
כן, גם אם זה אומר מאחורי הגב או לפגוע בכבוד שלו.
אין לך באמת ברירה.

6. מחפשת נשים שעברו דבר דומה. מה הציל אותו בסוף? מה הציל את הבית? מה הציל את הבעל?

7. מתפללת מתכונות הלב ונותנת צדקה לזכותו.
תודה על התשובה הארוכהנמחק לי השם
כרגע לא מצליחה לדבר איתו. ניסיתי
שאלתי מה אני יכולה לעזור לו
אמרתי לו שאני רואה שקשה לך, אני אוהבת אותך ורוצה לעזור לך

הוא רק אמר בכעס- את לא מבינה מה אני עובר, לא מוצא טעם בחיים

אז אם אומר לו איך אני מרגישה עם מה שאומר זה עוד יותר יחסום אותו, הוא גם ככה לא משתף מידי. אבל מרגישה בימים האחרונים שזה עבר איזה קו שלא היה לפני כן
ולצערי אין לו שום דמות של רב/חברנמחק לי השם
שיכולה לשתף בעניין.
קודם כל חיבוק גדולשירה לב
את גיבורה וזאת התמודדות קשה כל כך. שה' יתן לך ולכם כוחות.
במצב דומה אני לא יכלתי להשאר עם זה לבד וכן מצאתי מישהי מהמשפחה לדבר איתה, מישהי שסמכתי עליה שהיא לא תדבר על זה עם אף אחד. לי זה עזר שהיה לי עם מי לדבר. המון אנרגיות מושקעות בהסתרה וזה שואב כוחות שאין...
כמובן שזה בנוסף להתייעצות מקצועית ולא במקום! כמו שכתבת. זה מאוד חשוב
אהובה! ❤❤❤❤❤קמה ש.

בס''ד

 

לפני הכל, שולחת לך מיליון חיבוקים!!!!!

את נמצאת בתוך ניסיון מטורף, מהסוג שלא היינו מאחלים לאף אחד...

ואת כותבת שזה כבר מעל עשור... זה לא נתפס... 

 

את גיבורה אמיתית!!!

להחזיק ככה בית ומשפחה, לבד,

בלי תמיכה של הסביבה, מכיוון שאף אחד לא יודע

ועם בן זוג שבטח לא מסוגל לתפקד בצורה אופטימלית כאבא וכבעל...

ואני בטוחה שאת ניסית הכל כדי לעזור לו...

מתפילות ללתת לו ספייס, דרך לקחת על עצמך, להקשיב ולתמוך...

ואני רק יכולה *לדמיין* איך זה לחיות עם הכובד הזה, עם הדאגה הגדולה הזאת ועם הסוד הזה 

יום יום, שבוע שבוע... שנה שנה...

 

ועכשיו יש את האמירות האלה...

לא אמירה אחת... אלא משפטים, ברבים...

את רואה את ההדרדרות, היא מוחשית לך

עד כדי כך שאת כותבת עם דמעות ועד כדי כך שבחילה משתלטת עלייך...

כי זה באמת פחד אימים!!!!!!

 

זה באמת ניסיון ענק-ענק-ענק.

 

אני שולחת לך את החיבוק הכי גדול שיש!

את ההזדהות הכי גדולה שיש!

וכמיות-כמויות של אהבה ותמיכה!!!

ובלי נדר אתפלל עליו...

 

זה מעולה שאת מתכוונת לפנות לפסיכולוגית!

אני מחזקת את ידייך ב-10000%!

את ממש זקוקה למקום לפרוק את הדברים!!!

ואת גם זקוקה לעין מקצועית שתדע בע''ה להדריך אותך איך לפעול מול סיטואציה כזאת רגישה ומורכבת.

 

***

 

אני ממש מבינה את מה שאת אומרת לגבי זה שזה הכבוד שלו ושאת לא יכולה להוציא את זה החוצה.

אני מבינה מהמקום של מי שהתמודדה עם דברים דומים ושבאופן טבעי לא רצתה שאחרים ידעו.

ואני מבינה גם ממקום נוסף (אשמח לכתוב לך בפרטי, אני מקווה שזה יעבוד למרות שזה ניק חדש).

 

אפשר לשאול אותך שלאה (תעני רק אם מתאים לך כמובן)? האם התחושה החזקה שאת לא יכולה לשתף אף אחד נובעת מזה שבעלך מבקש ממך לא לספר לאף אחד?או האם זאת מסקנה שהגעת אליה מעצם הכירותך העמוקה אותו? האם דיברתם על הנושא הזה, של הסודיות? האם הוא מבין איזה משקל יש על הכתפיים שלך? איזה כובד של בדידות ושאל אחריות? האם יצא לך אי פעם לבקש את רשותו ה*עקרונית* כן לשתף מישהו/י (אפילו בלי שהוא יידע את מי בדיוק את משתפת). אני מקווה שאני מצליחה להעביר בכתב את העדינות שאיתה אני שואלת את השאלות האלה. אין כאן מצידי שום שיפוטיות ח''ו, קטונתי כ''כ... אני שואלת רק כדי לנסות להבין כמה שיותר את מצבכם כפי שהוא.

 

***

 

את החלק הבא, אני רוצה לכתוב לך בהכי זהירות שיש כי הדברים האלה הם דיני נפשות ממש, פשוטו כמשמעו. וגם כי אם את כ''כ הרבה שנים בסיפור הזה, סביר שאת יודעת על התחום הזה לא מעט ואולי לא אחדש לך כלום. אבל כותבת לך בכל זאת למקרה שזה כן יהיה מועיל. יש כזה דבר שנקרא ''חובת דיווח''. בעיקרון, הפסיכולוגית תדע בע''ה להסביר לך הכי טוב מה גבולות הגזרה של הדבר הזה ומה נכון ובעיקר *חכם* לעשות במקרה המורכב והרגיש כ''כ שלכם. אבל באופן עקרוני, מול אמירות אובדניות ברורות יש חובה לערב אנשי מקצוע. כשאני באופן אישי הגעתי למצב כזה, הפסיכולוגית שלי הסבירה לי ולבעלי ושיש לי שתי אופציות. או שאני יכולה להתחייב בפניהם שאני לא אסכן את עצמי (ושאם אני אחוש דחף אובדני אני אפנה אליה באופן מיידי, בכל שעה). או שהם חייבים לאשפז אותי. והייתי צריכה לקבל החלטה ולעמוד בה... 

 

זה דבר סופר רגיש, ואני חוזרת על זה שחשוב מאד לקבל הדרכה נכונה איך לפעול. אני רק יכולה לשתף שבאופן אישי, העניין הזה של חובת דיווח הוא משהו שכן העניק לי יותר איפוס. ששם לי יותר גבולות (כי טבעו של הדיכאון שהוא עלול להביא למצב ששורפים את כל הגבולות כולם). וששמר עלי בסופו של דבר.

 

 

 

שה' ישלח לך את כל הכוחות להם את זקוקה,

שהוא ישלח לכם שליחים מצויינים,

ושתזכו לראות את הכל מתהפך מחושך לאור, ומסבל לטוב גלוי

בקרוב ממש!!!!!!!!!

 

❤❤❤

מסכימה עם כל מילההמקורית
וואייי בכיתי מכל מילה ומילה שכתבתנמחק לי השם
מקווה שתצליחי לכתוב לי בפרטי, אני מרגישה שאני ממש ממש אובדת עצות. לא יודעת מה נכון לעשות

אני גם לא יודעת כמה האמירות שלו "נחשבות" אובדניות. אבל הכיוון הוא שמאס בחיים האלה, שום דבר לא ישפר את זה והוא עול על כולנו

הוא באמת עול. לא אמרתי לו. לא שיתפתי אותו כמה פעמים לא ישנתי בלילה מרוב דאגה ובכי, שגם ככה אנע מתפקדת כמעט כמו אבא ואמא. אני ממש מנסה לתמוך ולהיות לצידו אבל מוצאת את עצמי מרוקנת לגמרי

לעניין השיתוף, הוא מאוד דיסקרטי בכל מיני היבטים בחיים. ואפילו על דברים הרבה יותר פשוטים שאשתף הוא לא יאהב את זה ויגיד למה סיפרת וכו
לא דיברנו מעולם על זה, רציתי ללכת לייעוץ זוגי אבל לא רצה. אמא שלו ניסתה כן לשכנע אותו כמה פעמים ללכת לטיפול אחר אולי לנסות עוד דברים. היא יודעת שהמצב הנפשי שלו לא משהו.

אני האמת לא מאמינה לצערי הרב שיחול שינוי מהותי במצב שלו
אויש מותק... ❤❤❤קמה ש.

ה' שפתיי תפתח

 

 

אני מרגישה שאני כל-כך מבינה אותך!!!...

המצב שלכם הוא כל-כך מטורף וקיצוני מצד אחד,

וכל-כך עדין מצד שני...

 

וכמו שאת כותבת, בשלב הזה, קשה מאד להמשיך להחזיק תקווה למציאות אחרת...

כי לכאורה, אם זה לא קרה עד עכשיו, איך זה יקרה מחר?...

 

ולא כתבת מעבר לתחושת הסכנה המיידית והנוראית הזאת,

אבל אני מניחה שיש לך עוד מיליון תחושות ומחשובות לגבי כל החיים שעוד מחכים לך, גם בלי העניין הזה של האובדנות... מה יהיה ביניכם? ועם הילדים? ואיך תצליחי להמשיך ככה? והאם ריאלי עדיין שתזכו לחיים טובים בכלל?...

 

את כל השאלות האלה, סוג של 'שמעתי' במשפט האחרון שלך -

''אני האמת לא מאמינה לצערי הרב שיחול שינוי מהותי במצב שלו''

ואני מרגישה שאני כ''כ מבינה מאיפה הוא בא, המשפט הזה...

 

ויחד עם זאת, אני רוצה לנסות להחזיר לך קצת ממה שכל-כך חסר לשניכם עכשיו - קצת-קצת תקווה... את מרשה לי יקרה? (אם זה לא נכון לך, מוזמנת לדלג לחלק הבא).

 

זה נכון שמצב מתמשך כזה הוא מצב בעייתי ומדאיג מאד.

אבל קודם כל, עוד לא ניסיתם הכל...:

 

- בעלך עוד לא היה בטיפול פסיכולוגי, לדוגמה.

- ואת עד עכשיו לא קיבלת תמיכה משמעותית לעצמך. (ונתנו לך בשאר התגובות מידע יקר כ''כ לגבי האפשרויות שקיימות בהיבט הזה).

- אתם עד עכשיו לא באמת שיתפתם אף אחד (מכבדת ומבינה את זה כאמור! אבל אולי מחר תחליטו משהו אחר...).

- עד עכשיו בעלך במקום חסום מבחינה מקצועית, לכאורה מסוגל לעבוד רק בסוג העבודה הזה, אבל זאת עבודה שלא עושה לא טוב ומגבירה את הקושי שהוא חווה. אז עד היום זה היה ככה. אבל אולי מחר כן יווצר אופק חדש ברמה המקצועית?

- ועוד דברים שאני לא בטוחה שהוא כבר ניסה - האם הוא ניסה למשל דברים כמו ספורט? כמו התנדבות?

 

- וגם... הוא עד היום עוד לא הגיע למצב כזה חמור. אם אני מבינה נכון, כל האמירות האלה הן שלב חדש שמתפתח לאחרונה ממש. לכאורה, זה רק מראה על ירידה של המצב שלו, ורק מחזק את זה שאתם בדרך לעוד יותר גהינום ח''ו. אבל הניסיונות הקשים שחוויתי (על עצמי אבל לא רק) בתחום הזה בחיים הראו לי שלא פעם, דווקא הירידה הזאת היא המבואה לשינוי. זה כמו לרדת הכי עמוק, עד לקרקעית הים, ושם, כשנראה שזהו ואנחנו במצב של טביעה ח''ו, המגע הזה של הרגליים עם קרקעית הוא זה שבסופו של דבר מאפשר את התנועה ההופכית, שחיכינו לה כ''כ... כי בירידה האינסופית הזאת, נדמה שאין למה להיאחז. אבל כשכפות הרגליים מגיעות לקרקעית הים, סוף סוף נוצרת ה'קונטרה' שיכולה להציל אותנו. המגע עם הדבר הקשה הזה עשוי להעניק לנו את הדחיפה לה היינו זקוקים כל-כך כדי להתחיל להתרומם...

 

 

ומעבר לכל הנ''ל, יש אנשים שהיו שנים רבות במצב נפשי עגום והצליחו לצאת מזה. קייטי ביירון לדוגמה היא משהי מאד מפורסמת כזאת. 

 

ועוד משהו, שאני מאמינה בו כל-כך... הדברים הנוראיים שהחיים מזמנים לנו הם הרבה פעמים המתנה שאנחנו מחר נוכל להעניק לעולם. העמותות המדהימות ביותר נוצרו על-ידי אנשים שסבלו. המלאכים הגדולים של העולם הזה הם לא פעם אנשים שעברו דברים קשים מנשוא. זה מה שמחזק אותי באופן אישי. אני רוצה להחזיק חזק באמונה שמחר או מחרתיים, בעלך היקר לא רק יחלים מכל הסבל האדיר הזה שהוא עבר - אלא שהוא גם יגלה כמה זה הכשיר אותו להיות מי שהוא הולך להיות. שמתוך ובזכות מה שהוא עבר, מה שעברתם, אתם תוכלו מחר להעניק לאחרים טוב ואור אינסופיים. שבסופו של דבר תמצאו מחר בע''ה את המשמעות שהייתה בכל הסבל הבלתי יתואר הזה שעברתם.

 

***

 

לגבי המשפטים שציטטת. בעיניי זה כן שייך לספקטרום של האובדנות. יש לאובדנות רמות שונות ולפי הפירוט שנתת יתכן שהוא עדיין במצב סביר יחסית (אם כי תמיד קיים העניין שקשה לדעת מה בדיוק הוא משתף אותך מכל מה שהוא חושב ומרגיש). אבל בעיניי, את צודקת לגמרי כשאת רואה במשפטים האלה סימן של הדירדרות וכשאת מפרשת אותם כנורות אזהרה - כי כשמישהו מתחיל לדבר ככה, סימן שהוא במצוקה מאד גדולה.

 

מצד שני, אפשר להגיד שהעובדה שהוא *כן* משתף אותך הוא דבר חיובי. זאת בעצם קריאה לעזרה. גם אם זה מלווה ממשפטים מלאי כעס ומאמירות ש'את לא יכולה להבין אותו ואת מה שהוא עובר'.

 

העובדה שהוא מוציא את המשפטים האלה החוצה היא בעיניי סימן כפול - (1) שהוא במצוקה משמעותית מאד ו(2) שיש בו חלק שעדיין מחובר לחיים, למרות הכל, ושקורא לך, שקורא לעזרה.

 

 

***

 

את כותבת שהוא באמת עול. 

בוודאי יקרה. בוודאי שהוא עול...

ואת מדהימה שהצלחת לשמור את זה בשבילך.

גם בעלי לעולם לא אמר לי את זה. אבל בוודאי שהיוויתי עול ענק בשבילו.

 

כן, 

* בן זוג שלא מתפקד בצורה 'תקינה' - זה עול.

* שיחות עידוד ותמיכה לאורך כל-כך הרבה שנים כשנראה שזה לא מוביל לשום דבר - זה עול.

* חלומות ותוכניות שנגנזים בגלל שזה המצב של הבעל - זה עול, עול כואב מאד.

* להיות אמונה על 'לשדר עניינים כרגיל' מול כל הסביבה - המשפחה, החברים והשכנים - זאת חתיכת עול.

* לעשות את הכל כדי לשמור על רווחת הילדים למרות כל מה שהם לא מבקלים / נחפשים אל / מתחילים לנחש בליבותיהם הרכים ש... - זה עול גדול מאד...

 

זה עול! את צודקת!

וטוב שאת כותבת את זה סוף סוף...!

כי עד עכשיו, עד השרשור הזה, היית לבד כדי לשאת את העול הזה!!!

אז טוב מאד שכתבת, שהוצאת, שחילקת איתנו קצת ממה שאת עוברת...

 

בעצם-בעצם...

כמו שאת בטח יודעת בליבך...

 זה לא ש*הוא*, בעלך היקר, עול.

זה נראה ככה וזה מרגיש ככה, אין ספק.

אבל בעצם, המחלה שלו - *היא* העול האדיר הזה.

והוא, בעלך היקר, נאלץ לשאת אותה. וגם את, יקרה, נאלצת לשאת אותה גם. כל אחד בדרך הכואבת, הבודדת והבלתי אפשרית שלו.

 

אבל בשורה התחתונה, בוודאי שיש כאן עול, והוא עצום-עצום-עצום!!!!

 

***

 

לגבי עניין השיתוף, התחברתי מאד למה ש@רק לרגע 1233 המדהימה כתבה. מתישהו, יש גם אותך שצריך לקחת בחשבון.

 

בשבילך.

בשביל הילדים שלכם, שזקוקים לאמא חזקה ובריאה.

(וגם בשבילו בסופו של דבר. כי ככל שתוכלי לקבל עזרה ותמיכה יותר, כך תוכלי גם להיות כאן בשבילו בעתיד).

 

את מתמודדת עם משהו אל-אנושי כבר שנים!

את מתמודדת עם פחדים קיומיים ממש (כמו שכתבת שיש לילות שאת לא נרדמת מרוב בכי!)...

את חייבת כתובת / כתובות *כדי* להמשיך לחיות, כדי להמשיך במסע...

 

 

 

[אצלנו, סיכמנו את הדבר הבא לגבי כל העניין של השיתוף. סיכמנו שאנחנו נותנים רשות עקרונית לשני לשתף אנשים לגבי דברים אישיים - כי אנחנו מבינים שזה אנושי להצטרך לפרוק דברים מסוימים או להרגיש צורך לקבל תמיכה או להתייעץ. הוספנו למתן הרשות העקרונית הזאת שני פרמטרים: 

 

1. אנחנו לא מספרים על השיתופים האלה לשני. לא מה סיפרנו, לא מתי סיפרנו ולא למי סיפרנו. זה כלל שסיגלנו לעצמינו כדי למנוע תחושת מבוכה אם וכאשר נפגוש אנשים אחרים. כדי שלא נהיה עם מחשבות שאנחנו ''יודעים שהם יודעים''. עדיף לכל אחד מאיתנו לא לדעת כלום מהשיתופים האלה וזהו.

 

2. מי שבוחר לשתף צריך לעשות את זה בצורה מכבדת. שזה אומר לבחור נמענים שאנחנו יודעים/מנחשים שהם 'מקובלים' על השני. לדוגמה, אם היה לי קושי עם רב מסוים מהישיבה של בעלי, הציפייה הייתה שהוא לא יפנה אליו עם דברים שקשורים גם אלי. ולהיפך, אם הייתה לי חברה שידעתי שבעלי פחות הרגיש בנוח עם האופי שלה, הציפייה הייתה שלא אשתף דווקא אותה].

 

***

 

אני חשבתי לגעת בעוד משהו... מתפללת שזה יהיה לתועלת ולא להיפך חלילה.

 

באופן כללי, הרבה פעמים, מול קושי נפשי כל-כך גדול אצל השני, הנטייה תהיה לשמור לעצמינו את כל מה שאנחנו מתמודדות. כי אם בעלי גם ככה במצב כזה שברירי, איך אני אשתף אותו בצרכים שלי ובהתמודדויות שלי? כתוצאה מכך, אפשר פשוט לשתוק ולשתוק ולשתוק. להבליג. לקחת על עצמינו. 

 

בעלי היקר הגיב ככה בדיוק. הוא ראה עד כמה המצב שלי קיצוני, ושמר את כל הסבל שלו בבטן. *לי*, זה לא היה טוב. כי זה בעצם מחק עוד ועוד גבולות סביבי. בעלי לא הביע את הקשיים שלו. הוא לא הביע את הרצונות שלו. הוא בקושי ביקש דברים... ככה שהדיכאון שלי יכל להמשיך לגדול ולהתפשט בלי שום מעצורים! כמו אש שלא פוגשת שום קיר, ויכולה להתשפט בלי סוף ולשורף הכל בדרך...

 

בזמן של דיכאון, יש נטייה גדולה לראות רק את הסבל של עצמינו. וגם כשהעין כן קולטת את הסבל של בן הזוג (כמו בעלך שאמר לך שהוא עול על כולכם), זה הרבה פעמים עדיין לא מספיק כדי שזה ישנה בנו משהו. אני הרגשתי על עצמי שהלוואי ובעלי היה מעמיד לי גבולות ברורים יותר. הלוואי והוא היה מבקש דברים, משתף לגבי העומס שעליו. הלוואי והוא היה אומר ''אני לא יכול יותר''. ובאמת, מה שהחזיר אותי למקום שפוי ובריא בסופו של דבר היה כשבעלי הגיע לקצה. רק אז הצלחתי לראות מעבר לדכיאון שלי ולהתחיל סוף סוף להבריא.

 

אני שוב כותבת את הדברים בהכי זהירות שיש. את זאת ששם בסופו של דבר. את רואה ו'מרגישה' אותו. את בשטח. שיתפתי אותך לגבי הזווית הזאת מכיוון שאולי-אולי תמצאי בה איזשהו מפתח נוסף, שלכאורה בא נגד המחשבה הטבעית שלנו... 

 

 

***

 

לילה טוב אהובה יקרה שאת. 

חושבת עליכם ומתפללת עליכם ❤❤❤

ושולחת כוחות לרוב...!!!

(והצלחתי לשלוח לך מסר. מקווה שקיבלת)קמה ש.


תודה! שלחתי לךנמחק לי השם
את מדהימה. ממששלום עלינו
תודה אהובה! קראתי את מה שכתבת בהמשך השרשורקמה ש.
בס״ד

והתחברתי מאד.
גם את מדהימה! כל-כך!
כמה עברתם! כמה בניתם!

תודה שכתבת יקרה!
היה לי משמעותי לקרוא.

שיהיה לכם תמיד רק טוב!!!

❤️
את נכס ליקוםמק"ר
פשוט ככה
מוכיחה את מה שכתבת למעלה, שמי שהיה במקום הזה ויצא, יוצא יותר טוב ועוזר לעולם.

מדהימה, מוצאת את עצמי קוראת תגובות שלך גם בנושאים שלא נוגעים אלי.

השם ישלם שכרך

ולפותחת היקרה ולכל הנשים המדהימות ששיתפו כאן מניסיונם- אתן מדהימות! כמה על הכתפיים שלכם, וכמה אתם מתמודדות ובאיזה עוצמה וחוזק פנימי
מאחלת ומתפללת בשבילכן לכל כך הרבה טוב! הוא עוד יגיע בעזרת השם

כמה טוב עוד לפניכן, רק אל תעזבו ידיים!
וואי מקרוש, היה לי ככ מרגש לקבל...קמה ש.אחרונה
בס״ד

תודה אהובה!!!
מדהימה קמהאורוש3
⬆️לגמרי. אחת הנכסים של הפורום היאהשם בשימוש כבר
מסכימההמקורית
גם את, מקוריתוש, אחת הנכסים החשובים💗השם בשימוש כבר
תודה אהובתי ❤️המקורית
תודהקמה ש.
בס״ד

תודה אהובות על המילים. ריגשתן אותי.

וגם אתן מדהימות אחת-אחת. כל אחת בדרכה (מבוסס על מה שאתן משתפות כאן וגם על התגובות שלכן בפורום לכל מיני נשים). באמת.

@אורוש3
@השם בשימוש כבר
@המקורית

שהקב״ה יאיר לפותחת היקרה ולבעלה היקר, ולכל מי שמתמודדת עם דברים דומים 🙏🏻🙏🏻🙏🏻
אני ממליצה לך בחום ומניסיון רב לפנותרק לרגע 1233
למרכז למשפחות מתמודדים של עזר מציון, אפשר אפילו להתייעץ בשם בדוי, הם לא דורשים שום אבחנה או פרטים מזהים. יש להם יועץ רפואי מצוין שמכיר לפני ולפנים את המענים שיש של בריאות הנפש בארץ ולברר לך לפי המצב הספציפי שלכם מה יכול לעזור. חוץ מזה יש להם מערך תמיכה למשפחה עצמה, קבוצות תמיכה, ייעוץ אישי, ייעוץ למיצוי זכויות וכו. הכל בחינם, חלק גדול מהשירותים ניתנים ע"י בני משפחה בעלי ניסיון שקיבלו הכשרה מיוחדת. יש גם מרכזים דומים של עמותת אנוש ועמותות נוספות. תלוי מאיזה אזור את בארץ.
זה לא במקום טיפול אם את מתכננת בקרוב, זה מענה מסוג אחר.
אני חושבת שגם אם הוא מתבייש לקבל עזרה, את יכולה להזכיר לו שאת בן אדם נפרד, ואי אפשר למנוע ממך לקבל עזרה, גם את צריכה להרגיש טוב וחלילה לא לקרוס.
אם הוא במצב נפשי כ"כ קשה גם לגיטימי לגמרי בעיני לא להיכנס למריבה סביב זה, שלא יערער עוד יותר ולהיעזר בלי לשתף אותו כרגע, ולקבל הכוונה בהמשך איך לשתף אותו שאת נעזרת.
אני גם ממליצה לדבר עם הרופא שלו, לבקש לדבר איתן בטלפון ולעדכן לגבי הדיבורים האובדניים. שייתן לך רגע מענה מיידי, מה צריך לעשות עם זה. גם פה, אם את חוששת מהתנגדות אולי אפשר לדבר בלי להגיד לו ולהתייעץ בעניין עם איש מקצוע מאוחר יותר. (בעיקרון זה לא מקובל להתייעץ מאחורי הגב בלי אישור. אבל במצבים רעועים כמו שאת מתארת, זה אחרת)

חיבוק גדול גדול יקרה! אני כל כך מבינה אותך. בסירה דומה לצערי. ב"ה אנחנו לא במקום של הסתרה ולכן מקבלים המון תמיכה מהמשפחה והשכנים, וגם מאנשי מקצוע מסוגים שונים, בשבילי, בשביל בעלי וגם עבור הילדים.
אבל כיוון שאני לא מכירה את הסיפור על כל פרטיו קשה לי לתת לך עצות ספציפיןת, אבל המרכזים למשפחות מתמודדים באמת מדהימים ועזר מציון ויחזקאל רוזנטלר (היועץ הרפואי) ושאר היועצים שם כל כך עוזרים ומכוונים שאני ממש ממש ממליצה לפנות כבר מחר, כדי שיכוונו אותך וגם יתנו לך תמיכה, כי זה באמת בלתי אפשרי בלי תמיכה. פלא ונס בעיני שאת 10 שנים לצד בעל עם מחלה כרונית ומצליחה לבד, זה באמת מדהים ומראה כמה את מיוחדת, אבל שתדעי שיש כמוך אלפים בארץ ויש ניסיון רב שנצבר ושווה כל כך לקבל ממנו, ולזכות בחיים קצת יותר שפויים. מברכת אותך מכל הלב שתצמחי מזה ושבעלך ישתקם . זה באמת אפשרי וקורה. בע"ה. אתפלל עלייך.
וואודפני11
אפשר להוריד גם בפנייך את הכובע?

איזה נשים מדהימות אתן

כאלו שקופות ביומיום
אבל באמת שהעולם הוא שקוף לידכן....

כאלו מלכות שאין מילים בכלל לתאר אתכן
משאירות לנו אבק לצד ההתמודדות האצילית שלכן

תודה לך על המילים החמותרק לרגע 1233
שנזכה לצמוח רק מתוך טוב ונחת ולא מתוך חולי. זה באמת משמח ומפתיע כל פעם מחדש, היחס המכבד והמעריך של הסביבה. אם אנשים הייתי יודעת שככה יתייחסו אלי ושלרוב לא נראה כקטנים ועלובים אלא להיפך, ושההתמודדות תאפשר לסביבה אפילו להיעזר בנו בהמשך החיים, דווקא בגלל התחושה שאנחנו מבינים מורכבות ומכילים יותר, אולי הייתי נעזרת בסביבה בשלב מוקדם יותר.
אמן!!המקורית
אני מכל מקום רואה אותך כך ובטוחה שעוד הרבה נשים פה..
ממש. הערצה!! ש-ה' ייתן לכן כחאורוש3
מצרפת מספרים (יש גם בשאר הארץ. פשר לחפש באינטרנט)רק לרגע 1233
מרכזי משפחות עזר מציון: ירושלים: 073-3952205.בני ברק: 073-3956218.מודיעין עילית: 073-3956218.ביתר עילית: 073-3952205
יועץ רפואי בריאות הנפש: 0523962936

רק בבקשה אל תישארי עם זה לבד. תמצאי לך כמה שיותר מהר בעל מקצוע להתייעץ איתו. לגביו, כמובן וגם בשבילך. את גיבורה כל כך.

תיאורטית אפשר גם לנסוע למיון פסיכיאטרי, להתייעץ במקום, 24/7 עם רופא ופסיכולוג, יש כזה עומס בבתי החולים, שאם המצב לא ממש גרוע, הם יפנו לטיפול רגיל או בחלופת אשפוז (אשפוז יום/ביקורי בית/בית מאזן..)
היועץ הרפואי יכול להמליץ לכם לאן לפנות, איזה בי"ח ידידותי יחסית, או רופאים מסוימים.
תודה ענקיתנמחק לי השם
שאלה, איך מתקשרים מחסום?
בעלי מוכר יחסית במגזר שלנו. לא רוצה שיידעו מי התקשר בשום צורה
לא זוכרת בדיוק איך, יש איזה קידומת שמוסיפים...רק לרגע 1233
בכל אופן, יש גם אנשים חשובים מאוד, וגם רבנים שמגיעים למצבים כאלה ונעזרים. זה לא שונה ממחלות אחרות...
אפשר גם לשנות בהגדרותפה לקצת
אני נכנסת ללוח מקשים
ואז ב3 נקודות לוחצת על הגדרות
שירותים נוספים
הצג את מזהה המתקשר
ושם משנה ל'אף פעם'

אחכ צריך לזכור להחזיר את זה חזרה למספר מזוהה.

תנסי לחפש אצלך בהגדרות 'הגדרות שיחה' ושם אמורה להיול אופציה כזאת להסתיר את המספר
זאת אני מניק אחר. הבהרה חשובה:רק לרגע 123

פתאום קלטתי שערבבתי כמה דברים. @נמחק לי השם (תתייגו אם זה לא עבד...)

דברים שאני ממליצה מניסיון שלי ושל חברות- מרכזי המשפחות והייעוץ שלהם (וגם כאן יש הכללה, כי אני מכירה רק חלק מהם..)

אבל דברים אחרים שהמלצתי כאן ובפרטי כמו מיון פסיכיאטרי, האמת היא אני לא יודעת מניסיון איך הם עובדים, רק מה שקראתי באינטרנט או שמעתי, ולא ממישהו באופן אישי...  (כי נפגשתי יותר עם האפשרויות של חלופות אשפוז, והטיפול בקהילה מאשר עם בתי חולים)

אז, 

הנה תזכורת: צריך בשירותי בריאות בכלל ובריאות הנפש בפרט -

תמיד לברר עם מישהו שמכיר ומעודכן, דברים משתנים כל הזמן, ולא לסמוך רק על המלצות אנונימיות ברשת....

 

(הסיבה שנלחצתי פתאום היא כי ראיתי היום שנעשו כמה תחקירים איומים ונוראים לאחרונה על כמה מחלקות סגורות בארץ, וקלטתי שיש שונות עצומה בין מוסדות ואפילו בין מחלקות באותו המוסד, וזה חסר אחריות להמליץ בצורה גורפת...)

 

זהו. 

סוגרת את הניק וחוזרת לעיסוקיי, לילה טוב, בריאות לכל עמ"י וגאולה שלמה. אמן!

וואי אהובה חיבוק ענק ענקדפני11
טןב שאת כותבת פה

בטוחה שעוד יבואו חכמות ממני.

אבל לדעתי האישית. לא להשאר עם זה לבד.
זה יותר מידי אחריות וסכנה בשביל להשאר עם זה לבד על הכתפיים שלך.

לא ממש יודעת את מי כדאי לשתף.
צריך לחשוב רגע מי מהסביבה שלכם הוא איש שאפשר לסמוך עליו במאה אחוז שישאר סודי ומצד שני שיכוון אותך לכתובת נכונה.

כי חייבים עוד מישהו מקצועי בסיפור הזה, זה בטוח.

ואולי גם אישפוז.

מתפללת עבורך שבע"ה ה' יוציא את כולכם לאור הטוב בבריאות שלמה🙏
וחיבוק ענק לך, מלכת העולם שאת. איזה אישה את, פשוט וואו..
די איזה קשה!!!! את חזקה וגיבורה!!!!!פרצוף כרית
איזה קשה! אי אפשר להאמין שאת מתמודדת
ועוד בלי לשתף זה ממש לא פשוט
כואבת את כאבך וקבלי חיבוק ענק ענק ממני....

דבר שני לנרמל, נשים פה סובלות מדברים שונים מהבעלים שלהן, אז קצת לנרמל..... יש נשים שמרגישות אלמנות חיות במובנים אחרים וזוגיות זה ממש לא איה משהו נוצץ ומושלם, יש המון קשיים ולא קל.... יש רגעים יפים ובסך הכל שווה- אבל בסך הכללי לא שנוצץ או מי יודע מה....

דבר שלישי, אולי תני לעצמך להרגע להנות לכי למסעדה טובה משהו מפנק, קצת להרגע מהחיים הקשים האלה.... פנקי את עצמך במשהו לפחות פעם ביום-ממש מומלץ
רק לגבי הפסקה האמצעיתנמחק לי השם
לא באתי לומר שאני הכי מסכנה וכולן מאושרות
יש בבעלי הרבה דברים טובים שלבעלים אחרים אין.

הרבה פעמים שהיו קשיים זוגיים התלבטתי האם זה קושי זוגי "רגיל" או משהו שקשור למורכבות הנפשית שלו

לא הבנתי מה רצית לנרמל במה שכתבת... אבל בסדר ברור לי שלא לכולם החיים דבש ואני רק סובלת. רק שבנכות נפשית הבדידות כל כך מועצמת... הקושי בהסתרה ככ עצום...
לנרמלפרצוף כרית
בכך שלפעמים כששומעים שאצל כולם כל כך מתוק ומושלם ורק אצלי קשה, זה צורם
ולכן לנרמל

ובאמת שזה קשה, לא באתי להקטין את הקושי, את חזקה ממש.....
כלהכבודמותר לך לבכות ולהרגיש את הכאב ולהבין שבאמת את מתמודדת וקשה לך, הרגשות שלך לגיטימיים ואת הכי מלכה ומהממת!
רק שתדעי גם נשים עם בעל בריא, מי שישמע לא מקבלות פול תמיכה מהבעל, כולן מתמודדות.... תמיכה פה ושם בדברים מסוימים נחמד, אבל לא בצורה ממש מלאה -איןכזה דבר
זה הבדל שמיים וארץהמקורית
בין בעל 'נורמטיבי' כביכול שלא עוזר בהכל בבית לבין בעל שלא מסוגל נפשית לתפקד בכלום כמעט.
לא יודעת מה להגיד לךפרצוף כרית
...
זה שונה מאוד כי פה יש בידיים שלך כלים לשינויהמקורית
שהם אפקטיביים ותלויים גם בך
עם אדם חולה זה שונה לגמרי. ותלוי בהרבה ברצןן שלו לעזור לעצמו. והרבה פעמים זה לוקח זמן למרות הרצון.. הזוגיות הרבה פעמים נדחקת הצידה בשל החולי ולבן הזוג השני אין הרבה מה לעשות חוץ מלהתפלל ולהיות שם בשבילו ובשביל הילדים
לא רוצה לנצלש לפותחתאורוש3
אבל המציאות שאת מתארת אולי שכיחה אבל לא נורמה. לא חושבת שהייתי משלימה איתה. שווה לנסות לטפל. בהצלחה רבה!
את מקסימה ומדברת מתוך הכאב שלך. אבל נראה לי שזה פחות דיבור שתורם לפותחת שבעלה על סף תהום.
מסכימה איתךהמקורית
מי אמר? אולי תורם?פרצוף כרית
אולי כן, אולי לא.... לא ניתן לדעת בוודאות איך היא מרגישה
לפעמים אדם רוצה שיתנו לגיטימציה לרגשותיו ויעצימו את הכאב
ולפעמים רוצה שיקטינו ויגידו שזה נורמלי
משתנה מאדם לאדם ומתקופה לתקופה
כי מדובר בדוגמאות שונות. לצורך הענייןהמקורית
ולשם ההשוואה - זה כמו שמישהי תרשום שהם בחובות מול הוצאה לפועל לא עלינו וקשה לה מאוד ומישהי אחרת תנרמל לה ותגיד שגם אחרי לידה יש קושי ושזה עובר כמו שהכל עובר בחיים..
ההשוואה לא תואמת סיטואציה. לדעתי זה מה ש@אורוש3 התכוונה אחליו. תקני אותי אם אני טועה
זה מאוד תלוי בהרגשה של הבנאדםפרצוף כרית

לפעמים כשבנאדם מתלונן על משהו וכל הזמן רק עושים מזה כאילו נורא ואיום רק מייאשים אותו יותר

מעצימים את הקושי יותר ממה שהוא 

תלוי באמת

ולפעמים בנאדם רוצה שיעצימו את הקושי ויתנו לו לגיטימציה להרגיש רע וללהתלונן כי זה באמת קשה 

אז בבקשה אל תעשו ממני קציצות, כוונתי לטובה 

 

ולפותחת - אם כתבתי משהו שגרם לך להרגיש לא טוב - סליחה, כוונתי היתה לטובה וזכותך להתעלם ולקחת את הדברים שמקדמים אותם ועוזרים לך , ולכל מטבע יש אלף צדדים  

שולחת לך חיבוקים ואהבה ומאחלת שהכל יהיה הכי טוב שיש ויסתדר על הצד הטוב ביותר במהרה ממש! 

תודה רבה לך. כל חיבוק מתקבל בברכה נמחק לי השם
מתנצלת אם הבנת לא נכוןהמקורית
אבל הכוונה בנאמר לא הייתה לעשות קציצות מאף אחת. לגיטימי לך לכתוב כל מה שתרצי כל עוד זה נעשה בצורה מכבדת (כמו שאת תמיד עושה, יש לציין), ולגיטימי לחלוק על מה שכתבת או על הקונטקסט (ההקשר).
לא חייב להסכים על הכל והכל בסדר
אוהבת אותך כריתוש ❤️
תודה מאמי (ביטוי שאת משתמשת הרבה כמדומני )פרצוף כרית

אוהבת אותך גם מקוריתוש  

גם אם נורמלי בעיניך לחיותאורוש3
לצד בן זוג ללא זוגיות טובה, בעיני זה פחות קשור לזה שבעלה מראה נטיות אובדניות והיא מבקשת הכוונה ותמיכה.
אבל מותר לנו לחשוב אחרת, ככה זה פורום.
הלוואי שישתפר גם אצלך ❤️🤗
הכל טוב, גם אצליפרצוף כרית

ויש לי זוגיות טובה מאוד, ולא אהבתי את הנימה המתנשאת שלך כלפיי, אני סולחת אבל בבקשה תפסיקי

 

לכולם יש תקופות טובות יותר או פחות 

אני בטוחה שגם אצלך

 

ברור שגם אצלי. אין שאלהאורוש3
ממש לא התכוונתי להתנשא. שמחה שקבלתי רושם מוטעה. סליחה שנפגעת.
בסדר גמורפרצוף כרית
כי כשמשדרים שהכל דבש אצל אחרים, ברור שזה קשה לפותחת
ברור שאולי אין השוואה בין סוגי הקשיים
אבל עדיין, זה קצת ממתיק את הקושי כשמבינים שלא אצל כולם דבש, יותר נכון אצל אף אחד לא מלקקים דבש
יש רגעים יפים ומשמחים ויש רגעים כואבים או עמוסים וכדו'
אני מבינה למה את מתכוונתנמחק לי השם
אבל האמת שאני מאוד מודעת שאצל אחרים לא הכל דבש. יש לי אחיות/גיסות/הורים
רק שבמקרה כמו אצלי קשה להבין האם הקושי הוא זוגי או בגלל העניין הנפשי. ולא תמיד יש "פרטנר" לזוגיות

תודה לך בכל אופן על התגובות
תודה על ההסבראורוש3
גם בתוך התמודדויות נפשיות יש ספקטרוםרק לרגע 1233
יש קשות יותר ויש יותר קלות וההתמודדות מאוד שונה בין משפחות שונות.
אבל אני יודעת איך בעלי כשהוא בריא/בתקופה טובה, כשהוא הוא. וגם אם הוא לא מושלם, הוא הוא. ויש עם מי לדבר ועם מי לעבוד.
כשמישהו עובר את הגבול של משבר נפשי וזה הופך למשהו מתמשך, "מחלתי" כזה, כשהאפשרות שיש לאדם בדכ לבחור בין טוב לרע מצטמצמת, אז זה נכון שזה מוריד ציפיות (שזה גם לא נכון, המון פעמים אני מאכזבת ומתוסכלת למרות שאני יודעת שזה המצב כרגע ושאני לא אמורה לצפות) אבל גם אין לאדם אפשרות לעבוד על זוגיות, להתקדם במידות, או בהורות. אין מספיק משאבים כדי לחשוב בכלל על אנשים אחרים. הכל מחכה...

אני מציעה כמה שזה מפתה (וזה סופר מפתה) לא לחשוב על אחרים, ואם קשה, לחפש טיפול זוגי או אישי, לעבוד על התקשורת הזוגית, וכמו שאמרת, לפנק את עצמי, ללמוד לעשות טוב לעצמי בלב רחב.

ולגבי הפותחת, אני חושבת שתמיד אנשים שמחים להזדהות, אמפתיה, ואכפתיות וזה יפה מצידך. אבל בכל אופן, כשאדם בדיכאון, ומתחילות מחשבות אובדניות, זה בטח לא הזמן להקטין את הסיטואציה. רק לחזק, לשבח ולעודד למעשה. זה פיקוח נפש כפשוטו. מעבר להתמודדות העצומה של בן הזוג...
חיבוק גדול גדול! הוא במעקב פסיכיאטרי?יעל מהדרום
לק"י

לפעמים צריך לשנות או להוסיף תרופות.

בריאות שלמה!
את מדהימה.אמא יקרה לי*

ככה לשרוד מעל עשור?? נשמע שאת כ"כ אכפתית כלפיו, למרות הכל.

 

כתבת כאן בשרשור שהוא לא מוכן ללכת לייעוץ ומצד שני שהוא מטופל תרופתית.

אם הוא כבר מטופל שווה לחזור לאיש המקצוע ולקבל התאמה למצבו כיום...

היה לא מזמן בייעוץ פרטי אצל פסיכיאטר מומחהנמחק לי השם
ניסו להחליף לו טיפול תרופתי ועשה לו ממש רע. אולי בגלל זה לא מוכן לנסות שוב.
אני מאוד מאמינה בשיחות, בייעוץ. הוא ממש לא, גם לגבי יעוץ על הילדים הדרכת הורים וכאלה

אין לו רופא אישי אלא רופא משפחה שמחדש לו את המרשמים.
אז המעקב אצל הפסיכיאטר חשוביעל מהדרום
לק"י

לפעמים צריך לדייק מינונים. אם המינון החדש לא טוב, שידבר עם הפסיכיאטר. זה הפלוס בפרטי שהוא זמין יותר מאשר בקופה, ואפשר להתייעץ איתו במיידי.

אולי כשירגיש מאוזן יותר, יהיה לו רצון לנסות טיפול נוסף בשיחות וכדומה.
מבינה אותך..שלום עלינו
יקרה. לא כותבת כאן בדרך כלל.
אבל בשבילך היתי חייבת.
הייתי במצב דומה עד לא מזמן.
עד שהחלטתי שאני לא יכולה יותר...
והלכתי לטיפול בעצמי.
וזה עזר לי!! עזר לי קודם כל בזה שיש לי מקום. עזר לשחרר מעט מהעול של הסודיות..
והאמת שעזר גם בהתנהלות מולו.
הזוגיות השתפרה. וגם המצב שלו השתפר..
יש עוד עליות וירידות לא פשוטות. אבל כן אין מה להשוות!
אחש הדברים הכי קשים זה שאת לא יכולה להרפות..
את לא יכולה להראות חולשה (ככה לפחות נתפס בעניינו..)
ולפעמים דוקא מתוך זה שהרפתי והרשתי לעצמי להיות חלשה. ולהגיד לו- אני לא יכולה יותר. בשבילי תלך לטיפול..
זה עוזר.
טוב. קשה לי ככה על גבי הפורום..
שולחת לך מלא חיזוק. קשה מאוד.
וואו הזדהתי ממשנמחק לי השם
באמת ככה מרגישה שלא יכולה להתפנק או להיות חלשה כי צריכה "להחזיק" אותו. למרות שזה לא כל הזמן, אבל בכללי...
היו אמורים לחזור אליי מאחת העמותות שמסייעות בעניין כי ממש רוצה טיפול לעצמי גם
מה עושים עם זה שאני נטרפת מהבן שלי?אונמר

הוא בן 5 וחכם ומקסים.

אבל יש לו קטע שהוא מציק לטונה בת 3 בלי סיבה, סתם כי היא באופציות שלו. וזה מטריף לי את המח.

מתעורר בוקר לוקח לה מוצץ וגרב. היא בוכה, אני קמה, ובלאגן.

אני ממש מרגישה את עצמי כל פעם נכנסת לטירוף. אני משתגעת.

אני יכולה לצרוח עליו או לתפוס לו את היד חזק מידי או לתת סטירה אפילו

ואני כל-כך ממוצפנת אחרי וכל כך שונאת את זה חושבת שזה לא אמור להיות.

אבל הבנתי שאני לא מצליחה שזה לא יפעיל אותי.

בזמנים אחרים אני מרעיפה עליו אהבה וחיבוקים חצילים טובות וביחד, אבל לא מצליחה שלא יקרה בכלל ההתפוצצות הזו שלי על ההתנהגות שלו.

מה אני אמורה כן לעשות?

מרגישה שאם אני אצליח לחשוב אחרת כשאני עוד שומעת שככה הוא מתנהג כרגע אני אצליח להגיע אליו כבר רגועה יותר ולא בכעס כזה גדול, אבל לא מצליחה לחשוב שום דבר חוץ מאיזה ילד בלתי 😔

והוא לא ככה תמיד וזה לא מה שאני חושבת עליו באופן כללי, אבל כשזה כן קורה אני באמת מאבדת את זה.

אני מבינה גם שזה קשור לזה שאני מרגישה חסרת אונים קצת מולו בנושא הזה כאילו אין לי דרך לעצור אותו. או אין לי דרך לשלוט באירוע. לא יודעת למה שזה מרגיש לי ככה כי הוא כן יפסיק כמובן כשאגיע.

אולי עצם זה שהוא עושה את זה רק כדי שאבוא זה מחרפן אותי.

באמת לא יודעת וזה עצוב לי להיות ככה לילד שלי.

ועצוב לי גם להיות ככה לעצמי.

בקיצור עצות יתקבלו ממש בברכה

מבינה אותך מאוד❤️מתואמת

העצה העיקרית שלי היא הדרכת הורים.

העצה השנייה שלי היא לנסות להבין שזה כנראה משהו לא בשליטתו, אף שהוא גדול יחסית. והצעד הבא הוא לנסות להבין ממה זה נובע. אבל זה קשה מאוד מאוד...

תודה.אונמר

מה הכוונה לא בשליטתו?

הוא לא מציק כי הוא רוצה להיות רעמתואמת

הוא מציק כי משהו מציק לו...

אכתוב לך כמה שאלות שאת יכולה לשאול אותו בזמן אמת (ששמעתי מקלינאית תקשורת):

  1. היא עשתה משהו שהפריע לך ולכן אתה מציק לה?

  2. אתה רוצה לשחק איתה, אבל לא יודע איך, ולכן זה יצא בצורת הצקה?

  3. אתה מאוד אוהב אותה, אבל לא יודע איך להביע את האהבה ולכן זה יצא בצורת הצקה?

    כמובן, תתאימי את השאלות לרמה שלו. ועצם זה שתחזיקי בראש את שלוש האפשרויות האלה כבר יוריד לך קצת את רמת הכעס עליו...

אנסה. תודה.אונמר

למרות שקצת מרגיש לי שזה בכלל לא קשור אליה. זה קשור לזה שהוא רוצה שאני יבוא ולא יודע לקרוא לי יפה. יש מצב?

כן, בהחלט!מתואמת

שכחתי עוד שאלה שאפשר לשאול אותו:

משעמם לך? וכשאחותך בוכה נהיה "אקשן"?

אבל נשמע שעלית בעצמך על הסיבה שנכונה אצלו. ועכשיו צריך לחשוב מה אפשר לעשות עם זה...

אולי ליזום פניות אליו לפני שהוא מנסה להסב את תשומת לבך? כמה שיותר פעמים ביום.

אולי זמן אישי רק איתו פעם אחת ביום ימלא את הצורך שלו?

זה הרבה ניסוי וטעייה והרבה עבודה, טכנית ורגשית, ואני מתפללת איתך שתעמדי בזה❤️

ואם בעלך נמצא בחלק מהיום, אז שגם הוא יתגייס למשימה הזו...

אז זהו שבאמת באופן כללי אנחנו עושים את זהאונמראחרונה

נותנים לו יחס אישי ובמשך היום זה כמעט לא קורה,

אבל בבוקר הוא מתעורר ואנחנו עוד ישנים. אז אין לנו איך להיות שם יותר...

נשמע לי מוגזם שמקום כל יום עוד שעה מוקדם כדי למנוע את זה. אני רוצה לתת לו כלים להתמודד עם החיים ולא רק למנוע היתקלויות.

בעז''ה.

חיבוק♥️המקורית

לדעתי חוסר השליטה הוא זה שמוציא אותך מפרופורציות כמו שכתבת, ואולי גם הבכי של הקטנה מטרגר

אני ממליצה להתעכב על זה

מה עובר לך בגוף כשהילדה בוכה? את ככה מול כל הפגנת בכי? ממהרת "לכבות" אותה? קשה לך עם תחושת חוסר אונים?

אם תקראי לו כשהיא בוכה ותגידי לו שאת אוהבת אותו ותתני לו חיבוק ושיחזיר לה ?

אם לא תגיבי דקה ורק תגידי - אני באה ותאספי את עצמך ותוך כדי תחשבי על תגובה?

אני לא מסכימה עם זה שזה לא בשליטתו האמת, אני חושבת שילדים מנסים להשיג כל מיני דברים באמצעות התנהגויות. אולי הוא באמת רוצה להעיר אותה כדי לשחק למשל ולא יודע איך. אולי הוא רוצה להעיר אותך ונעזר בבכי שלה. . גם הבן שלי היה מציק לאחותו כדי להעיר אותה והסברתי לו שזה לא נעים ושיקרא לה בעדינות עד שתקום. והוא יודע לבוא להעחר אותי אם הוא קם מוקדם. גם כשהיה בגיל 5. הוא מתעורר הרבה פעמים לפני כולם?

לדעתי בגלל שזה מגיע למצב של צרחות ואפילו סטירה שזה דבר שהוא מאוד משפיל בעיניי, ובאמת מעיד על סוג של אבדן שליטה טוטאלי בסיטואציה (דווקא כי את מבינה כמה זה באמת לא בסדר), אני רואה צורך בהדרכת הורים/ טיפול סביב התחושות האלה.

עוד חיבוק גיבורה♥️ בטוח לא פשוט לכתוב ככה בפתיחות. שהשם יסייע בידך 🙏

זה בדיוק מה שהתכוונתי ב"לא בשליטתו"מתואמת

שההצקה נובעת ממקום אחר, לא מתוך רצון להציק. אלא שפשוט בלי שליטה זה יוצא בצורת הצקה...

אז לא הבנתי אותך סליחה🙏המקורית

הכול בסדר❤️מתואמת

תודה.אונמר

ממש ללכת להדרכת הורים? נשמע לי רחוק ממני.

אבל באמת אני רוצה.

אברר עם מישהי שאני מכירה בעז''ה שיהיה לי אומץ.

מבינה אותךהמקורית

היתרון בזה הוא שמדריכה טובה משקפת מעיניים של ילד את הסיטואציה ותעזור לך גם עם תיאום ציפיות מולו.

תחשבי על זה

את יכולה גם לבנות לך תכנית התקדמות מסוימת שעד זמן x אם לא חווים שיפור אפשר ללכת.

וככל שהם יגדלו זה ישתפר, מבטיחה♥️

אני חושבתoo

שמוקד ההפעלה הוא בציפייה

את מצפה שילד בן 5 לא יציק בלי סיבה

אבל ילדים

גם יותר גדולים

לא צריכים סיבה להציק

(ויש גם לא מעט מבוגרים כאלה

שמציקים בדרך שמבוגרים מציקים)

אם יוצאים מנקודת הנחה

שילד רשאי להציק

כי הוא צריך לעבור דרך

כדי לראות את העולם במבט רחב

יותר מנקודת המבט שלו

אז ההצקה הרבה פחות מציקה להורה

וכל הצקה יכולה להיות הזדמנות

לדבר איתו אחכ

לשמוע אותו

את נקודת המבט שלו

להסביר לו למה זה מציק

להציע דרכים אחרות לפעולה

אבל להשאר איתו

בצד שלו

להיות ההורה התומך והמנווט

לא השוטר

תודה ♥️♥️אונמר

היתי צריכה לשמוע את זה.

זה באמת הגיוני. בטח כשהוא איתה לבד ואני עוד לא קמתי.

אני צריכה להיות יותר בהבנה שככה זה ילד.

תודה.

מה שמפריע לך שהוא מנהל פה את המצבל666

אין לך אפשרות לא לבוא כי הקטנה היא גם ילדה קטנה וגם לה יש צרכים . אז מה שמעצבן אותך שהוא מפעיל אותך בצורה כזאת. גם אותי דברים כאלו מעצבנים.

אז צריך לקחת ילד ולהסביר לו שאם הוא רוצה שאת תבואי, הוא קורא לך. ובאיזה צורה הוא קורא לך . אבל אם הוא מציק לאחות קטנה , אז תהיה תוצאה לא נעימה. לא יקבל הפתעה , לא ילך לחבר, לא יהיה סרט. ולעמוד בזה.

בזמן הרגוע לדבר כמה זה לא נעים כשמציקים לך

וואי תודה על הדיוק. נכון.אונמר

באמת זה מה שמפריע לי.

שהוא יודע שהוא שהוא בטוח יקבל אותי.

ניסיתי להסביר לו פעם שיבוא להעיר אותי ואני יקום ואני באמת קמה, אבל התפספס. אולי ננסה שוב לחדד את זה עם איזה מבצע.

מזדהה ממששיפור

לא ברמה של סטירה. אבל כן זה מטריף ברמות. גם בין בן 5 ובת 3, הצקות סתם, לא כי כועס. והוא לא עוצר כשאני באה, רק אם אני תופסת אותו או מסיחה את דעתו. אולי זה קשר נורמלי בין אחים בגילאים האלו?

הגיוני שזה תקין.אונמר

אני כן הבנתי מיזה שאני צריכה להיות יותר זמינה באופן מלא

מזמן הבנתי את זה ולכל זה נשאר רק בשעות הבוקר שהם קמים לפני.

ילדים צריכים נוכחות הורית.

היתה תקופהריבוזום

לפני כמה שנים שהבן שלי גם היה מציק ומרביץ לאחותו (הגדולה דווקא), בלי שום פרובוקציה מצדה. וזה באמת היה משגע! אז אני יכולה להזדהות. מצד אחד יש את החינוך שלו, ושם אפשר לומר שנגיד שוב ושוב ואפשר להיות סבלניים אתו וזה יחלחל וכו' - אבל מצד שני יש את האחות, שכאמא שלה יש לי אחריות להגן עליה ולא לתת לה לסבול ממנו. אני חושבת שממש חשוב להבהיר לילד שלא מקובל עלייך שהיא תסבול בגללו ואת חייבת להגן עליה. אבל לא לעשות את זה בכעס עליו או הרחקה שלו - אלה שני דברים נפרדים.

זה דבר ראשון.

דבר שני, באותה תקופה הרגשתי די אבודה מה גורם לו להרביץ לה סתם כך. נרשמתי לקורס קצר של הבית להורות מקרבת "למה הילד שלי מתנהג כך" (או משהו דומה). בגדול הרעיון שהם מביאים הוא שכל התנהגות מגיעה מצורך כלשהוא שמחפש מענה. ולפעמים קשה למצוא בדיוק מה הצורך הזה, אבל חשוב לנסות לחקור: מתי ההתנהגות התחילה? (וזה יכול להיות: מאז שהאחות נולדה, כן?), מתי היא קורית? כשמי נוכח? ועוד ועוד שאלות שיעזרו לנו אולי בסוף להתחקות אחרי הסיבה (אפשר לחפש רשימה של צרכים באינטרנט, יש דברים שאולי אנחנו לא חושבים עליהם). ברגע שנבין מה עומד מאחורי ההתנהגות נוכל לחשוב על דרכים לספק את הצורך שמניע אותה וממילא ההתנהגות השלילית תדעך. ספציפית עם הבן שלי אני חושבת שהיה לו צורך גדול בשליטה כי זו היתה שנה עם המון שינויים: התחלת גן עירייה, הולדת אחות קטנה והמון שינויים שלא בשליטתנו בצוות של הגן (שכולו היה מקסים, אבל הרבה חופשות לידה ועוד). לא יכולה להגיד שהצלחתי מאוד עם לספק את הצורך בדרכים אחרות, כי הרבה מהרגשת הערעור הגיעה מחוץ לבית אבל זה כן עזר שהיה לי קצה חוט מאיפה ההתנהגות הזו מגיעה. ועם הזמן וההתייצבות של הגן גם ההתנהגות שלו נרגעה מאוד.

אולי יוכל לעזור לך. זה באמת מאתגר.

בהצלחה, והרבה נחת מהם!

(חידוד של משהוריבוזום

כתבתי "בלי כעס עליו". אני לא מתכוונת שלא לגעור בו. אני חושבת שכן טוב להיות תקיפים במקרים של אלימות. אבל יש הבדל ענק בין גערה ללא כעס, שמגיעה באופן נקי רק למען חינוך, ובין כעס אמיתי. גם ההורה וגם הילד מרגישים היטב את ההבדל... כאן זו רק דעתי)

נכון. משתדלת ולרוב מצליחהאונמר

אבל לפעמים לא וכן יוצא הכעס...

תודה.

תודה!! אמן.אונמר

מזדהה, אבל אצלי שמתי לב שזה קשור לויסותיום שני

חושי.

לחלק מההצקות כמו לקחת מוצץ - יש תוצאה שתופסים איתו, לוקחים ממנו את המוצץ... מה שנותן מענה לתחושה.

אז אם יש לי יכולת לתת לו אמבטיית קצף או משהו אחר שנותן מענה לתחושה ומרגיע אותו, רמת ההצקות יורדת פלאים

מפה בניק אחר..ברכה כפולה:)

אבל לרגל ההפתעה פתחתי ניק חדש

אז שבוע 7 ראינו דופק והכל,

והיום שבוע 10 הגענו לרופא (בנס שבעלי הגיע גם) והפתעה! יש 2 עוברים. פשוט הלם!!

אז קודם כל הייתי חייבת לפרוק פה

ודבר שני ממש אשמח לשמוע מבעלות נסיון, הרופא אמר שזה הריון מונו בי (אותה שליה) וקצת הרחיב על סיכונים, אז ממש אשמח לשמוע הרגעות שהריון כזה גם יכול להמשיך בטוב.. ובכלל על שבוע לידה, אם צריך שמירה וכו' (אני עובדת בעבודה פיזית)

וגם, עובר אחד התאים לשלב והעובר השני היה קטן בשבוע, קרה למשהי? יש לי ממש פחד שהוא לא יתפתח טוב..

ובכלל כל הרגעות על תאומים יתקבלו בברכה, יש לנו מלא פצפונים בבית תודה לה'!!

וואו מזל טוב! איזה מרגשקנקן שבור

אין לי ניסיון (רק חלום ;))

מקפיצה לך

תודהברכה כפולה:)

האמת שזה ממש לא החלום שלי, אבל ברגע שהרופא אמר את זה שנינו אמרנו מזמור לתחושה בכזאת שמחה😅

זה מופלא.מוריה

לא התנסתי בהריון כמו שלך. אצלנו זה ביבי.

אם ראו מחיצה, המצב יותר טוב.

יש כמובן יותר סיכונים כמו אנמיה, סכרת ורעלת הריון.

סביר להניח שתצאי לשמירת הריון.

ויש בדיקות שלא עושים בהריון כפול.

אישית ילדתי רגע לפני שבוע 37. אבל זה היה הריון תאומים קצת שונה.

היא עוד לא ראה מחיצהברכה כפולה:)אחרונה

רק מהמנח שלהם הוא אמר שזה נראה שהם לא באותו שק ממש.

שמירת הריון כי זה יותר כבד או כי יותר סיכון ללדת מוקדם?

ואם כבר, מתי יוצאת הבטן בהריון הזה? רגילה שעד שבוע 18 בערך אף אחד לא מנחש..

אני מרגישה בגיהנוםמטפחת:)

הפה שלי מלא פצעים-

כבר שבוע. הרופא טוען אפטות. יש לי בערך חמש עשרה חלק על הלשון חלק בחיך.-

כואב לי לדבר, לשתות. לאכול בכלל לא באופציה. הביא משחה זה לא עוזר. פשוט רוצה שירדימו אותי הפה שלי בוער

יאייי. זה נורא!!! 🫂אחת כמוני

אוי ואבוירקאני

תנסי חלב עיזים

וואי. איזה סיוט. מסכנה.רק טוב!

אם אני זוכרת נכון טחינה גולמית על בפצעים גם עוזרת.

ותשאלי את הצאט אולי יהיה לו רעיונות נוספים.

לרופא יש הסבר ממה זה וכמה זמן לוקח לזה לעבור?

וואי, חיבוק!מתואמת

לפני כמה שנים כשהייתה לי קורונה היו לי אפטות נוראיות-נוראיות, ברמה כמו שאת מתארת... (סובלת מדי פעם מאפטות, אבל לא ברמה הזו) ב"ה הן עבאו אחרי כמה ימים (נדמה לי עוד לפני שהחלמתי לגמרי מהקורונה)

יכול להיות שיש לך וירוס? עשית בדיקות דם?

תנסי לקנות עוד תכשירים שאמורים לעזור...

הלוואי שיעבור לך מהר!!❤️

לי אמרו זיהום ובסוף זה היה פטריה.מרימוש!

כשהגיעו לאבחנה הנכונה טיפות ניסטדין וכדו' פלוקנול או משהו כזה פתרו את הבעיה.

לקחו לך משטח? תחזרי לרופאהמקורית

רפואה שלמה♥️

יאא ♥️אונמר

אולי תנסי רופא אחר? איזה כואב זהה

תקחי משככי כאבים, כדי שתוכלי לשתות ולאכולרוח הרים

כמו שצריך. תרגישי טוב!

יש ארטיק מיוחד בשם לימזוררינת 24

שאמור לעזור לפצעים בפה…

החלמה מהירה!!

תודה רבה לכל העונות!מטפחת:)

אני באמת רוצה לחזור הבעיה שיש תור רק בשלישי והרופא תורן יש לי חוויה נוראית ממנו

תרופת סבתא מטורפתתתתותית11

חלב עיזים ישר מהעז, ממש לחלוב ולשתות או לגרגר ישר

היה לי ממש כזה אמנם בגיל יותר צעיר

ברמה שלא יכולתי לדבר

באותו יום הכל נעלם

ממה ששמעתי גם מהסופר זה סבבה.מוריהאחרונה

הבעיה עם חלב עיזים יישר מהעז זה חלילה העברת מחלות.

ירקות/פירות- שמירת טריות בקירורפינק ליידי

איך אתן שומרות על טריות של פירות/ירקות במקרר

מלפפונים. מה ר מאוד נרקבים, מנסה לשים במקרר עטוף בשקית ואז יש אדי מים שמרככים את המלפפונים , בלע שקית הם גם מהר מאוד כבר לא טריים

אני מדברת על טריות של מס ימים לא שבועות....

גם פלפלים קשים מאוד , מהר מאוד לא נראים טוב

הקטע גם שאצחינו אוהבים שהםירות והירקות לא רכים

אשמח לרעיונות איך לשמור את הירקות והפירות במצב מעוחה במקרר

יש חשיבות למיקום בתוך המקרר - במגירות יעודיותאלישבע999

לפירות וירקות.

הירקות בשקיות הניילון מהסופר, כאשר השקיות פתוחות ומאווררות.

המגירות עצמן מיועדות לפירות וירקות (כתוב באנגלית, vegetable and fruit. מקרר סמסונג ישן). אלו שתי המגירות התחתונות במקרר. אין זרימת קור ישירה על הדברים. וגם לכל מגירה, כשהיא סגורה, יש מעין תקרת פלסטיק מחוררת, חציצה ממשבי הקירור שיש במקרר.

זה מקרר עםפינק ליידי

מגירה תחתונה לפירות/ירקות -לא מהדגמים החדשים.

האם נכון, לשים נייר מגבת סביב הפירות ירקות?

כן, זה מה שרציתי להגיד לךאביול

לשים את הטלפונים בשקית עם נייר סופג..זה עוזר, אבל אם יש כמות של מלפפונים אז כדאי לפצל לשתי שקיות.

כמו כן, יש בסטוקים ואושר עד משטחים ירוקים כאלה לפירות וירקות...

מכירה מאוד את מה שאת מתארת

כל ירק צריך אחסון שונהDoughnutאחרונה

ויש סוגי ירקות ופירות שלא כדאי לשים יחד כי סוג אחד משחרר חומרים שמקריבים את השני, יש סרטונים ביוטיוב עם הסברים איך כדאי לאחסן.

ספציפית למלפפונים ששאלת כדאי לשים עטופים בשקית עם נייר סופג, כך הם נשמרים כמה ימים פריכים וטריים.

התלבטות תאורטית על הכנת הגוף ללידההרמה

יש אמצעים והמלצות שונות לקראת הסוף כמו: עלי פטל, עיסוי פרנאום, אמבטיית רוזמרין, נטילת שמן נר הלילה לריכוך הצוואר.

כמה שווה להשקיע בזה ולקחת ריסק שאולי הדברים לא הכי בטיחותיים שיש (בעיקר שמן נר הלילה)

וכמה לשחרר ולהאחז בזה שגוף יודע ללדת כשמגיע הזמן.

אני שומעת דעות לכאן ולכאן וקשה לי לקבל החלטה, אשמח לדעות

אני לא עשיתי כלום מזה האמתהמקורית

כנ"ליעל מהדרום

לק"י

אולי בהריון הראשון ניסיתי קצת לעשות עיסוי.

וטוב שלא התאמצתי לשוא, כי בסוף ילדתי בקיסרי.

ובהמשך גם קראתי שזה לא מומלץ.

ילדתי 4 ילדים בלידות רגילות בשכיבה על הגב, וב"ה רק באחת נקרעתי קצת.

2 לידות עם אפידוראל- באחת מהן נקרעתי קצת.

בשלוש לידות שפכו שמן שקדים בלידה עצמה.

ברביעית נראה לי שלא. או שלא שמתי לב....

(בדיעבד אחרי הלידה נזכרתי שלא הוצאנו את השמן מהתיק. אבל אולי השתמשו בשלהם. לא בטוחה. אבל זה משהו שכן הייתי עושה- זה לא מזיק, ונראה לי עשוי רק להועיל).

תלוי בעיני כמה קריטי לך המטרה (נניח לא להיקרע)ירושלמית במקור

עשיתי קצת עיסוי עם מכשיר פרימאם, וגם את האמבט רוזמרין קצת (בטעות קטפתי ממשהו מרוסס חחח שלא בריא, אבל לא נרשם נזק), והיתה לי לידה מדהימה כמו שרציתי בלי קרע או תפר אבל אין לדעת אם בגלל זה... אז השאלה בעיני כמה קריטי לך המטרה הסופית

נזכרתי שגם פטל לקחתיירושלמית במקור

מהניסיון שלי..חזקה בעורף

בלידה הראשונה ממש הקפדתי לעשות לפני הלידה עיסוי פרנאום, הבאתי ללידה הרבה שמן (שקדים נראלי🤔)

וזו הלידה היחידה שנקרעתי ובגדול🙈

בלידות הבאות, והיו הרבה ב"ה, לא עשיתי כלום ולא היו לי בכלל קרעים🥳 והיו גם תינוקות במשקלים גבוהים יותר💪🏻

קיצר, לא תופסת מזהה בכלל😅

וואי מעניין ממש . השאלה מה היה קורה אם לא הייתהרמה

והאם ילדת עם אפידורל/בלי? אולי היתה יותר הקשה למיילדת? היו תנוחות שונות? שווה קצת להעמיק בזה. זה כל כך מפחיד נשים בליגה הסיפור של הקרעים

לדעתי הפחד מהתפרים יותר גרוע ממה שזה באמתירדנית

והיה לי חתך בלידה ראשונה ובלידות אחרות לא.

כאב במשך שבועיים אבל לא משהו שמפריע לתפקוד, אם זה כואב מדי צריך לבדוק שאין תפר הדוק מדי.

לדעתי להשתגע אחרי כל מיני תכשירים ועיסויים שאולי בפני עצמם לא נעימים, ואז אולי להתאכזב אם בכל זאת יש תפרים זה גם מבאס.

אז תעשי רק מה שטוב ובע"ה יהיה טוב

תראי לי היה סיוטטטטטהרמה

ההחלמה היתה קשה קשה קשה

מתוך 4 לידות 2 היו מאוד קשות מהבחינה הזאת.

השאלה מה אפשר לעשות להמנע במידה ויש נטיה וכמה להשקיע בזה או להשלים עם זה

ובדקו את התפרים כשזה כאב כל כך?ירדנית

מה היה ב2 הלידות האחרות?

יש גם קרעים מאד רציניים..כל הישועות

יש בזה דרגות ומאחלת לכן לא להכיר את הרציניים.

הפחד לא תמיד יותר ממה שזה באמת

ברור שיש קרעים בדרגה גבוההירדנית

שלהם עוד יותר ברור לי שעוד שמן או עיסוי לא יעזרו, אלא עניין גנטי וגודל התינוק..

קרע דרגה 2 לא אמור להיות כזה נורא

לא אמור להיות אבל יכול להיותשמ"פ

מה שכן, מניסיון אם אחרי שבועיים זה לא משתפר ללכת להבדק

במיוחד אם זה מחמיר

ולפותחת - לידה ראשונה עשיתי עיסויים גם עם מכשיר היה לי 3 תפרים בדרגה 2

לידה שנייה עשיתי הרבה פחות נקרעתי פחות למרות שהתינוק היה יותר גדול

בשניהם שפכו לי שמן בכמויות מה שכן בשני לא הפסקתי לחפור להם שממש יעזרו לי עם זה כי בלידה הראשונה תפר אחד הזדהם ותפר אחד לא תפרט טוב והייתי צריכה ניתוח ו

לא צריך לחכות שבועיים, לפני שחרורירדנית

לבקש שיסתכלו אם אפשר לפתוח תפר זה מאוד מקל

אוי היה לי יותר כואב מהצירים והכלנעומית

כאב בסדר הזה

תפרים

הנקה

צירים ולידה

בלידה הזו הייתה בלי אפידורלחזקה בעורף

בכל הלידות אני יולדת על הגב.

חלק עם אפידורל חלק בלי….

הסיבה היחידה שעולה לי, זה אולי בגלל שהעובר היה עדיין מאוד מאוד גבוה, למרות שהייתי בפתיחה מלאה והייתי בלחיצות הרבה מאוד זמן ובשלב מסוים המיילדת עזרה קצת לתינוק, כדי למנוע מצוקה ומשכה אותו. אז הגיוני שזה גרם לקרעים.

מסכימה איתך שהתפרים זה סיוט, בלידה השניה הייתי בהלם מההבדל עם תפרים או בלי תפרים.

לי אישית היה ממש סיוט ומגעיל לעשות עיסוי כל פעם, ואז בזמן אמת ראיתי שזה לא עזר לי בכלל אז לא חשתי שום צורך לעשות בלידות הבאות.

חושבת שאם לא מפריע לך, תעשי, מה תפסידי?

לא הייתי משקיעה בטירוף ובטח לא עושה דברים לא בטיחותיים.

שיהיה בהצלחה ובידיים מלאות, הכי חשוב❤️

אני ממש מאמינה שתה עלי פטל ושמן נר הלילההתייעצות הריון

שהלכתי בכמוסות עזרו משמעותית. אין לי למה להשוות כי בכל הלידות (והיו כמה וכמה) הקפדתי על זה, אבל ב"ה בכולן הצוואר היה רך והלידה התקדמה במהירות

אני אישית לא עשיתי שום דברהשם שלי

והיו לי לידות טובות.

הראשונה היו תפרים, ובאחרות לא.

כל מה שכתבת בטיחותי אם עושים אותו נכוןאמא לאוצר❤

ולא יכול לעשות שום נזק... הוא אולי לא יועיל אבל גם לא יזיק. הכל תלוי כמה זה חשוב לך וכמה השתדלות את רוצה לעשות.... זה דברים שיכולים לעזור ויכולים גם לא❤️ לא ממליצה להשתגע, כן להשתדל בגדר האפשר

לגבי עיסוייעל מהדרום

לק"י

יצא לי לקרוא בפורום שיש מי שאומר שזה לא מומלץ, שזה יכול לגרום לעור להיות פריך יותר ולהיקרע. ושמה שמשפיע זה סוג העור ולא העיסוי שעושים.

לזכרוני כשזה עיסוי ידני.במכשיר (פרימאם למשל) זה לאירושלמית במקור

אה וזוכרת גם שמה שמסוכן קצת זה הבלון (מכשיר אחר)ירושלמית במקור

לא יודעת. במה ששקראתי דובר על עיסוי בכללייעל מהדרוםאחרונה

לק"י

לא פירטו איזה בדיוק.

אני לידה ראשונה עשיתי מלא עיסוייםובסוף ילדתי קיסרידיאן ד.

לידה שניה לא התאמצתי בכלל, היו לי מספיק חששות ופחדים בלידה

ונקרעתי חבל על הזמן (דרגה 2) וההתאוששות היתה די קשה.

אני אישית לא כזה מאמינה שזה עוזר כל הדברים,

בעיניי לנסות ככה בכייף, מה שמרגיש בנח ובסבבה

בלי להיות היסטריים.

שוב לגבי כיתה א'אובדת חצות

אני עדיין מרגישה מעורבבת מהם מאד

יש להם המון חוויות שצריך לשתף ולהכיל , סיפורים לשמוע, עניינים לטפל בהם, שיעורים לעשות.

אנחנו מתמזמזים יחד עם כל המטלות והמאבקים איתם בסדר ערב (לנו יש אידיאל לעשות שיעורים לפני טלויזיה או להתקלח מוקדם ולסיים עם זה- להם יש תוכניות אחרות רוצים זמן מחשב ומסך וכו) ואיכשהו אנחנו גם משקיעים בהם בקריאת ספרון או להביא חבר או לעבוד על קריאה או אנגלית וכל זה מאד לוקח זמן ומגיעים ל11 ועוד לא עשינו כלום ויש כלים בכיור.

פתאום אין לי זמן לספורט אפילו ולדברים שבעבר היה לי זמן.

ושוב אני סביבם מאד ואין לי רגע לעצמי.

אפשר לו"ז ערב עם ילדי כיתה א (מאמהות לילדי בית ספר) בלי להתמזמז אבל גם לא להיות מדי נוקשים? כלומר להביא בחשבון שילד שחזר עייף ורעב מיום שלם וצהרון לא ירצה לעשות שיעורים מייד? אשמח ללו"ז של שעות והצעות מה לעשות בכל זמן מה אתם מאפשרים ומה לא.

סליחה על החפירה ותודה על ההכלה

תודה!!!

מה קשור אנגלית בכיתה א?רינת 24

למה להעמיס סתם?

אצלנו אין כמעט שיעורי בית. רק בשבת יש דף קריאה ובמהלך השבוע 2-3 דפים בחשבון. הילדה עכשיו בכיתה ב' והיא קוראת מצוין אז כנראה שזה עבד…

מציעה לך לדבר עם המורה ולברר איתה מה קריטי בשיעורי בית ומה אפשר לוותר.

הלוז אצלנו:

16- חוזרים מהצהרון

עד 18- חבר/חוג/מסכים/פארק

18- ארוחת ערב

19- שיעורי בית (אם יש, בדרך כלל אין)+ מקלחת

20- זמן התמרחות לצערי…

21- לישון

אצלנו יש המון שיעורי בית ואין חיה כזאת לא לעשות.ואז את תראי

בגלל זה אמרתי לתאם עם המורהרינת 24

לדעתי האישית ומניסיוני עם שני ילדים אין צורך בכל כך הרבה שיעורי בית בכיתה א… זה ממש צער בעלי חיים… חחח

(בניגוד לגילאים גדולים יותר שלדעתי צריך הרבה יותר לתרגל מתמ' למשל ממה שנותנים אצלנו)

הייתי מורידה עומסנעמי28

מילא הייתם שמחים ומאושרים עם ההעשרה הזאת.

אבל נשמע שזה לא עובד לכל הצדדים.

גם ככה עמוס, גם ככה המעבר בין גן לכיתה קשוח, גם ככה תאומים, גם ככה יש אתגרים שלא קשורים, למה להעמיס?

זאת לא שאלה רטורית, תשאלי את עצמך בכנות מה מניע אותך לדחוף אותם לעוד ועוד?

זה דומה לדרך שאת גדלת? זה תנאי בעינייך להצלחה עתידית? זה גורם לך להרגיש אמא משקיעה וטובה יותר (וללוא זה, מזניחה)? , העתיד שלהם מלחיץ אותך?

אולי את דורשת מעצמך הרבה ומצפה דרישה דומה גם מהם?

ולמה?

באמת תשאלי את עצמך מה גורם לך למרדף הזה, כדי שאם העומס קורה שוב, תזהי על מה זה יושב.

אם זה היה בשמחה ובטוב, אז הכל בסדר, אבל זה לא.

הרבה יותר משמעותי בהתפתחות ילדים בגיל הזה זה סביבה רגועה, בית שאפשר להתפרק בו, אמא רגועה, זה נותן ביטחון רגשי שהוא יכתיב את ההצלחה העתידית שלהם יותר מכל תחום העשרה בכיתה א'

רגעים משפחתיים וחוויות חברתיות מעשירות הרבה יותר מכל עוד תוספת לימודית.

היה להם יום ממש עמוס ורווי לימודים, די הגיוני שירצו לפרוק לחץ.

כשאת חוזרת מהעבודה לא מתחשק לך רגע שקט וקפה?

לילדים פי כמה.

אם השיעורים לא ליום שלמחרת, אין צורך כל יום, גם לא נורא אם לא הכל יעשה בשלמות, וכל שאר התוספות להוריד כרגע.

אצלנו היה בערך ככה:טארקו

חוזר ב16 מהצהרון

זמן חופשי, משחקים, מחשב, לצאת החוצה לגן שעשועים וכאלה.. מה שזורם

חמש וחצי בערך אפילו לכיוון שש עשינו ש"ב, לא היו הרבה ולא נמרחנו עם זה אבל גם אם בחר שלא השארנו את המאבק למול המורה ולא מולנו. היה בעיקר בקריאה.

18-18:30 ארוחת ערב(קלה. לרוב משהו מבוסס על פיתות) לוקחת בערך חצי שעה ולפעמים פחות מזה

מקלחות מהירות, יוצאים עד 19 ורבע מקסימום

ולמיטה עם סיפור/פודקאסט/מוזיקה.

פעם בשבוע(לרוב מוצש כדי להתחיל את השבוע בטוב) עוברים על הקלמר והילקוט לראות שהוא מסודר

מערכת לא ממש היה בכיתה א כי פשוט היה צריך להביא חשבון ועברית כל יום והשאר נשאר בכיתה.

אוכל ארגנו אחרי שהוא הלך לישון אבל הוא באמת היה במיטה עד 20 במקסימום.

אני דווקא לא מרגישה שנכון לעשות שיעורי בית מיד כשחוזרים מבית הספר. נכון שככה זה "קל יותר" מצד לזכור ושזה לא ייבלע ביום

אבל ממש רואה אצלנו, וגם זוכרת עלי כילדה ועל אחים שלי, שחוזרים מאוד מוצפים מיום שלם מחוץ לבית שהוא מאמץ מנטלי גדול מאוד

וצריך זמן רגיעה והפסקה לפני מאמץ מנטלי נוסף... יש ילדים שזה בסדר להם אבל לדעתי לרוב הילדים זה נכון ולכן העדפנו שזמן ש"ב יהיה לקראת א.ערב ולא מיד כשחוזרים.

הבת שלי בכיתה א בבית ב2, יש לה ש.ב כל יוםרקלתשוהנ

אבל המורה לא נותנת משהו שלוקח יותר מ10 דקות. אם שתי מורות נותנות, זה רבע שעה מקסימום.

אני לא מבינה את התיאור שלך אז נראה לי שמשהו בתנאי הפתיחה שלכם שונה בהרבה.

מאיפה הגיע האנגלית? הם לומדים אנגלית בכיתה א??

מניחה שאם היתה חוזרת ב4, גמורה מותשת ומוצפת בהרבה, היה לה קשה הרבה יותר לתת מהזמן שנותר לה לשבת שוב ללמוד

לא הייתי עושה שום לוז עם ילדות הכיתה שלה אם היא מגיעה ב4, אין לה שום צורך לראות שוב חברות אלא רק להירגע בבית ולנשום.

יש מקומות שלומדים אנגלית בכיתה א'יעל מהדרום

לק"י

אבל אצל הילדים שלי זה היה קליל. בטח לא כולל חזרות וש.ב.

לוזהמקורית

חוזרים ב16

מסספרים איך היה, מנשנשים משו

משחקים

לפני ארוחת ערב אם יש שיעורים - עוברים על זה (לא יותר מ10 דק רבע שעה בדרכ)

ארוחת ערב+ מקלחות

זמן פטפוטים

20 לישון וביי

אחרי השעה 16 מבחינתי זה הזמן להיות בבית.

לפני שנתיים היה חוג לכל אחד אבל זה היה עמוס מדי

הבת שלי התחילה לבקש להיפגש עם חברות. אני אאפשר לה פעם אחת השבוע, אבל במקביל אבהיר לה שהחברה נמצאת איתה בכיתה כל היום וזה מספיק בעיניי וזה ממש לא הולך לקרות על בסיס שבועי

בעלי דואג להפגיש את הילד למשחק כדורגל עם חברים פעם ב3 שבועות

זהו

אצלנו השב יכולים לקחת 20 דקות, ילד1מנגואיתאחרונה

המורה אמרה שאם לוקח יותר מ20 דקות ,להפסיק ואם קורה כמה פעמים לדבר איתה והיא יכולה להוריד לילדים באופן ספציפי

אנחנו עושים בדרכ שב אחרי ארוחת ערב כי אז גם אני וגם בעלי בבית ונוח שאחד יושב איתו וההורה השני עם השאר/מקלחות וכו

אמהות לצמודים?עיונית

אז מסתבר שאני בהריון.

לא רציתי את זה, מבחינתי מינימוםם עוד שנה...

והתינוק שלי עדיין תינוק! הרגע חגגנו לו שנה, הוא לגמרי יונק ועוד ישן איתי..

השנה הזאת הייתה לי ממש אינטנסיבית עם התינוק. איך עושים את זה כשיש גם פעוט בן עוד לא שנתיים?

אני אשמח לעצות, טיפים, ועידודים שזה שווה את זה 🥲

תזכרי שעוד 9 חודשיםהשקט הזה

התינוקי כבר יהיה ממש פעוט. ירוץ, ידבר במידה מסויימת.. 9 חודשים של הריון זה המון זמן בהתפתחות של תינוק/ פעוט

גם לי קרה, כשהקטן שלפניו היה בן שנה נכנסתיהתייעצות הריון

להריון עם התקן והרגיש לי שהוא ממש תינוקי. היה קשוח באמת, יכולה לעודד אותך שגיל שנה ותשעה חודשים שונה מאוד מאוד מגיל שנה! אמנם עדיין הרגיש לי שהוא תינוק שלי, אבל הוא כבר הלך, דיבר קצת, הבין המון וקיבל את התינוק בשמחה ואהבה.. התינוק שנולד מתוק מדבש, אבל ברור שזה דורש ויחסית צמוד.. תני לעצמך זמן לעכל את האירוע.. מקווה שתתחזקי ותצליחי להכיל את זה בטוב. מוזמנת לפרטי אם תרצי

יש לי צמודים ואחכ לא צמודיםכורסא ירוקה.

ההתחלה עם צמודים קשה, זה ברור, אבל קודם כל את עדיין בתוך הלופ, זה לא להתחיל מאפס עם תינוק (בניגוד ללא צמודים שהיה לי יותר קשה מהבחינה הזאת), ושתיים זה משתלם ממששששששש.

בהתחלה כשאמרו לי שזה משתפר לא האמנתי בכלל, אבל וואו! איזו קרבה ואיזה כיף זה כהורים לראות את הכנופיה הקטנה 🤣 והם ממש חברים ואכפת להם אחד מהשני וחווים חוויות דומות וזה מהמם.

הטיפ הכי טוב הוא לקחת עזרה בהתחלה בלי להתחשבן, לדאוג גם לזמן אישי עם הגדול ולשמוח בעצמך בשבילו על המתנה המופלאה שהוא מקבל שהיא האח החדש (זה ממש לא נאמר כביקורת והגיוני שאת בהלם ומאוכזבת. הכי נורמלי וטבעי. הכוונה היא לא לשמוח שקרתה לך "תקלה", אבל גם אם בשבילך זה קושי בשבילו זה דבר מופלא אז לנסות לראות את הפן הזה ובו להשתדל לשמוח)

אצלי הרווח בדיוק ככהרקאני

וההבדל בין גיל שנה לשנה ו9 הוא ענק

כשילדתי היא כבר ממש הייתה פעוטה

כן זה לא קל

גם הריון עם תינוקת זה לא קל

ובסוף הם כן דורשים שניהם

אבל זה ממש בסדר

הרבה פחות קשה ממה שחשבתי שיהיה

לי יש צמודים במרווח של שנהקל"ת

ההתחלה קשוחה, אבל ב"ה הם גדלים והם החברים הכי טובים😊

לי יש מרווח של שנה וחודשייםהמקורית

זה באמת יהיה קל יותר ככל שיגדלו. עד אז תחעזרי במי שניתן ובמה שניתן

בשעה טובה♥️

שנתיים הפרש זה צמוד?שושנושי

בהתחלה כמובן שהיה מאתגר, בהריון לא היה לי קל בכלל.

אחרי הלידה הייתי חייבת שבעלי יהיה נוכח כי לא הסתדרתי לבד.

היום?

הגדות בן 4, הקטן בן שנתיים - ואני פשוט מודה על הילד הזה שהצטרף אלינו בתזמון הזה.

המון כוחות!

עוד לא מניסיון אבל כמוךאנונימיות

עד עכשיו פערים של שנתיים וחצי ושלוש וחצי.

ופתאום הריון מפתיע .. יהיה ביניהם שנה ו10

אני רק יכולה להגיד שההבדל בין גיל שנה לשנה וחצי ועוד יותר שנה ו9/10 הוא עצום.

ממש פחדתי בתחילת ההריון גם שלי היה הכי תינוק יונק ומשם איתי והוא גדל.

אני כבר מתחילה שישי ומצלילה לראות איך זה קורה.

לפני שלושה שבועות נגמל מהנקה...

ובכללי הרבה יותר עצמאי תקשורתי הוא כבר מבין הכל!

ליooאחרונה

צמודים היה קשוח מדי

על סף הבלתי אפשרי

והעצות שלי

לדעת שזה קשה מדי

לא לצפות להסתדר לבד

לחפש כמה שיותר עזרה וחלוקת עבודה הגיונית

אפשר סקר הריוניות? 😍 איזה שבוע ואיך מרגישות?הרמה

וואי ממש מתסכלשמ"פ

זה אפילו מכעיס, אני התלוננתי גם על כאבי גב בגלים והרופא ממש צחק עלי שאם זה היה צירים הייתי כבר יולדת ושאני היסטרית וזה הרחם שגדלה וכו'... כמה שבועות אחר כך הייתי עם שמירה התמיכה ....

וב"ה שימשיך כך! בע"ה תזכי ללדת בזמן !