ה' שפתיי תפתח
אני מרגישה שאני כל-כך מבינה אותך!!!...
המצב שלכם הוא כל-כך מטורף וקיצוני מצד אחד,
וכל-כך עדין מצד שני...
וכמו שאת כותבת, בשלב הזה, קשה מאד להמשיך להחזיק תקווה למציאות אחרת...
כי לכאורה, אם זה לא קרה עד עכשיו, איך זה יקרה מחר?...
ולא כתבת מעבר לתחושת הסכנה המיידית והנוראית הזאת,
אבל אני מניחה שיש לך עוד מיליון תחושות ומחשובות לגבי כל החיים שעוד מחכים לך, גם בלי העניין הזה של האובדנות... מה יהיה ביניכם? ועם הילדים? ואיך תצליחי להמשיך ככה? והאם ריאלי עדיין שתזכו לחיים טובים בכלל?...
את כל השאלות האלה, סוג של 'שמעתי' במשפט האחרון שלך -
''אני האמת לא מאמינה לצערי הרב שיחול שינוי מהותי במצב שלו''
ואני מרגישה שאני כ''כ מבינה מאיפה הוא בא, המשפט הזה...
ויחד עם זאת, אני רוצה לנסות להחזיר לך קצת ממה שכל-כך חסר לשניכם עכשיו - קצת-קצת תקווה... את מרשה לי יקרה? (אם זה לא נכון לך, מוזמנת לדלג לחלק הבא).
זה נכון שמצב מתמשך כזה הוא מצב בעייתי ומדאיג מאד.
אבל קודם כל, עוד לא ניסיתם הכל...:
- בעלך עוד לא היה בטיפול פסיכולוגי, לדוגמה.
- ואת עד עכשיו לא קיבלת תמיכה משמעותית לעצמך. (ונתנו לך בשאר התגובות מידע יקר כ''כ לגבי האפשרויות שקיימות בהיבט הזה).
- אתם עד עכשיו לא באמת שיתפתם אף אחד (מכבדת ומבינה את זה כאמור! אבל אולי מחר תחליטו משהו אחר...).
- עד עכשיו בעלך במקום חסום מבחינה מקצועית, לכאורה מסוגל לעבוד רק בסוג העבודה הזה, אבל זאת עבודה שלא עושה לא טוב ומגבירה את הקושי שהוא חווה. אז עד היום זה היה ככה. אבל אולי מחר כן יווצר אופק חדש ברמה המקצועית?
- ועוד דברים שאני לא בטוחה שהוא כבר ניסה - האם הוא ניסה למשל דברים כמו ספורט? כמו התנדבות?
- וגם... הוא עד היום עוד לא הגיע למצב כזה חמור. אם אני מבינה נכון, כל האמירות האלה הן שלב חדש שמתפתח לאחרונה ממש. לכאורה, זה רק מראה על ירידה של המצב שלו, ורק מחזק את זה שאתם בדרך לעוד יותר גהינום ח''ו. אבל הניסיונות הקשים שחוויתי (על עצמי אבל לא רק) בתחום הזה בחיים הראו לי שלא פעם, דווקא הירידה הזאת היא המבואה לשינוי. זה כמו לרדת הכי עמוק, עד לקרקעית הים, ושם, כשנראה שזהו ואנחנו במצב של טביעה ח''ו, המגע הזה של הרגליים עם קרקעית הוא זה שבסופו של דבר מאפשר את התנועה ההופכית, שחיכינו לה כ''כ... כי בירידה האינסופית הזאת, נדמה שאין למה להיאחז. אבל כשכפות הרגליים מגיעות לקרקעית הים, סוף סוף נוצרת ה'קונטרה' שיכולה להציל אותנו. המגע עם הדבר הקשה הזה עשוי להעניק לנו את הדחיפה לה היינו זקוקים כל-כך כדי להתחיל להתרומם...
ומעבר לכל הנ''ל, יש אנשים שהיו שנים רבות במצב נפשי עגום והצליחו לצאת מזה. קייטי ביירון לדוגמה היא משהי מאד מפורסמת כזאת.
ועוד משהו, שאני מאמינה בו כל-כך... הדברים הנוראיים שהחיים מזמנים לנו הם הרבה פעמים המתנה שאנחנו מחר נוכל להעניק לעולם. העמותות המדהימות ביותר נוצרו על-ידי אנשים שסבלו. המלאכים הגדולים של העולם הזה הם לא פעם אנשים שעברו דברים קשים מנשוא. זה מה שמחזק אותי באופן אישי. אני רוצה להחזיק חזק באמונה שמחר או מחרתיים, בעלך היקר לא רק יחלים מכל הסבל האדיר הזה שהוא עבר - אלא שהוא גם יגלה כמה זה הכשיר אותו להיות מי שהוא הולך להיות. שמתוך ובזכות מה שהוא עבר, מה שעברתם, אתם תוכלו מחר להעניק לאחרים טוב ואור אינסופיים. שבסופו של דבר תמצאו מחר בע''ה את המשמעות שהייתה בכל הסבל הבלתי יתואר הזה שעברתם.
***
לגבי המשפטים שציטטת. בעיניי זה כן שייך לספקטרום של האובדנות. יש לאובדנות רמות שונות ולפי הפירוט שנתת יתכן שהוא עדיין במצב סביר יחסית (אם כי תמיד קיים העניין שקשה לדעת מה בדיוק הוא משתף אותך מכל מה שהוא חושב ומרגיש). אבל בעיניי, את צודקת לגמרי כשאת רואה במשפטים האלה סימן של הדירדרות וכשאת מפרשת אותם כנורות אזהרה - כי כשמישהו מתחיל לדבר ככה, סימן שהוא במצוקה מאד גדולה.
מצד שני, אפשר להגיד שהעובדה שהוא *כן* משתף אותך הוא דבר חיובי. זאת בעצם קריאה לעזרה. גם אם זה מלווה ממשפטים מלאי כעס ומאמירות ש'את לא יכולה להבין אותו ואת מה שהוא עובר'.
העובדה שהוא מוציא את המשפטים האלה החוצה היא בעיניי סימן כפול - (1) שהוא במצוקה משמעותית מאד ו(2) שיש בו חלק שעדיין מחובר לחיים, למרות הכל, ושקורא לך, שקורא לעזרה.
***
את כותבת שהוא באמת עול.
בוודאי יקרה. בוודאי שהוא עול...
ואת מדהימה שהצלחת לשמור את זה בשבילך.
גם בעלי לעולם לא אמר לי את זה. אבל בוודאי שהיוויתי עול ענק בשבילו.
כן,
* בן זוג שלא מתפקד בצורה 'תקינה' - זה עול.
* שיחות עידוד ותמיכה לאורך כל-כך הרבה שנים כשנראה שזה לא מוביל לשום דבר - זה עול.
* חלומות ותוכניות שנגנזים בגלל שזה המצב של הבעל - זה עול, עול כואב מאד.
* להיות אמונה על 'לשדר עניינים כרגיל' מול כל הסביבה - המשפחה, החברים והשכנים - זאת חתיכת עול.
* לעשות את הכל כדי לשמור על רווחת הילדים למרות כל מה שהם לא מבקלים / נחפשים אל / מתחילים לנחש בליבותיהם הרכים ש... - זה עול גדול מאד...
זה עול! את צודקת!
וטוב שאת כותבת את זה סוף סוף...!
כי עד עכשיו, עד השרשור הזה, היית לבד כדי לשאת את העול הזה!!!
אז טוב מאד שכתבת, שהוצאת, שחילקת איתנו קצת ממה שאת עוברת...
בעצם-בעצם...
כמו שאת בטח יודעת בליבך...
זה לא ש*הוא*, בעלך היקר, עול.
זה נראה ככה וזה מרגיש ככה, אין ספק.
אבל בעצם, המחלה שלו - *היא* העול האדיר הזה.
והוא, בעלך היקר, נאלץ לשאת אותה. וגם את, יקרה, נאלצת לשאת אותה גם. כל אחד בדרך הכואבת, הבודדת והבלתי אפשרית שלו.
אבל בשורה התחתונה, בוודאי שיש כאן עול, והוא עצום-עצום-עצום!!!!
***
לגבי עניין השיתוף, התחברתי מאד למה ש@רק לרגע 1233 המדהימה כתבה. מתישהו, יש גם אותך שצריך לקחת בחשבון.
בשבילך.
בשביל הילדים שלכם, שזקוקים לאמא חזקה ובריאה.
(וגם בשבילו בסופו של דבר. כי ככל שתוכלי לקבל עזרה ותמיכה יותר, כך תוכלי גם להיות כאן בשבילו בעתיד).
את מתמודדת עם משהו אל-אנושי כבר שנים!
את מתמודדת עם פחדים קיומיים ממש (כמו שכתבת שיש לילות שאת לא נרדמת מרוב בכי!)...
את חייבת כתובת / כתובות *כדי* להמשיך לחיות, כדי להמשיך במסע...
[אצלנו, סיכמנו את הדבר הבא לגבי כל העניין של השיתוף. סיכמנו שאנחנו נותנים רשות עקרונית לשני לשתף אנשים לגבי דברים אישיים - כי אנחנו מבינים שזה אנושי להצטרך לפרוק דברים מסוימים או להרגיש צורך לקבל תמיכה או להתייעץ. הוספנו למתן הרשות העקרונית הזאת שני פרמטרים:
1. אנחנו לא מספרים על השיתופים האלה לשני. לא מה סיפרנו, לא מתי סיפרנו ולא למי סיפרנו. זה כלל שסיגלנו לעצמינו כדי למנוע תחושת מבוכה אם וכאשר נפגוש אנשים אחרים. כדי שלא נהיה עם מחשבות שאנחנו ''יודעים שהם יודעים''. עדיף לכל אחד מאיתנו לא לדעת כלום מהשיתופים האלה וזהו.
2. מי שבוחר לשתף צריך לעשות את זה בצורה מכבדת. שזה אומר לבחור נמענים שאנחנו יודעים/מנחשים שהם 'מקובלים' על השני. לדוגמה, אם היה לי קושי עם רב מסוים מהישיבה של בעלי, הציפייה הייתה שהוא לא יפנה אליו עם דברים שקשורים גם אלי. ולהיפך, אם הייתה לי חברה שידעתי שבעלי פחות הרגיש בנוח עם האופי שלה, הציפייה הייתה שלא אשתף דווקא אותה].
***
אני חשבתי לגעת בעוד משהו... מתפללת שזה יהיה לתועלת ולא להיפך חלילה.
באופן כללי, הרבה פעמים, מול קושי נפשי כל-כך גדול אצל השני, הנטייה תהיה לשמור לעצמינו את כל מה שאנחנו מתמודדות. כי אם בעלי גם ככה במצב כזה שברירי, איך אני אשתף אותו בצרכים שלי ובהתמודדויות שלי? כתוצאה מכך, אפשר פשוט לשתוק ולשתוק ולשתוק. להבליג. לקחת על עצמינו.
בעלי היקר הגיב ככה בדיוק. הוא ראה עד כמה המצב שלי קיצוני, ושמר את כל הסבל שלו בבטן. *לי*, זה לא היה טוב. כי זה בעצם מחק עוד ועוד גבולות סביבי. בעלי לא הביע את הקשיים שלו. הוא לא הביע את הרצונות שלו. הוא בקושי ביקש דברים... ככה שהדיכאון שלי יכל להמשיך לגדול ולהתפשט בלי שום מעצורים! כמו אש שלא פוגשת שום קיר, ויכולה להתשפט בלי סוף ולשורף הכל בדרך...
בזמן של דיכאון, יש נטייה גדולה לראות רק את הסבל של עצמינו. וגם כשהעין כן קולטת את הסבל של בן הזוג (כמו בעלך שאמר לך שהוא עול על כולכם), זה הרבה פעמים עדיין לא מספיק כדי שזה ישנה בנו משהו. אני הרגשתי על עצמי שהלוואי ובעלי היה מעמיד לי גבולות ברורים יותר. הלוואי והוא היה מבקש דברים, משתף לגבי העומס שעליו. הלוואי והוא היה אומר ''אני לא יכול יותר''. ובאמת, מה שהחזיר אותי למקום שפוי ובריא בסופו של דבר היה כשבעלי הגיע לקצה. רק אז הצלחתי לראות מעבר לדכיאון שלי ולהתחיל סוף סוף להבריא.
אני שוב כותבת את הדברים בהכי זהירות שיש. את זאת ששם בסופו של דבר. את רואה ו'מרגישה' אותו. את בשטח. שיתפתי אותך לגבי הזווית הזאת מכיוון שאולי-אולי תמצאי בה איזשהו מפתח נוסף, שלכאורה בא נגד המחשבה הטבעית שלנו...
***
לילה טוב אהובה יקרה שאת.
חושבת עליכם ומתפללת עליכם ❤❤❤
ושולחת כוחות לרוב...!!!
ברור לי שלא לכולם החיים דבש ואני רק סובלת. רק שבנכות נפשית הבדידות כל כך מועצמת... הקושי בהסתרה ככ עצום... 
