יכול להיות שהייתי יכול לעצור את הפיגוע ביום חמישי בערב, אבל משטרת ישראל מנעה את זה ממני.
ביום חמישי קבענו החבר׳ה מהצוות בסדיר לשבת בתל-אביב, לא רחוק מהבר שבו התרחש הפיגוע.
לא יוצא הרבה לפגוש את החבר׳ה מהיחידה, וזה תמיד כיף.
ואז התחיל הפיגוע.
והאינסטינקט הראשון שלי, כלוחם במילואים, היה לשלוף את האקדח שאני נושא עלי בקביעות ולהסתער על המחבלים.
זה מה שהוכשרנו לעשות.
ברפלקס, שלחתי יד לכיוון האקדח.
שכחתי לרגע שהוא לא נמצא שם.
כי אמנם רציתי באותו הרגע לחתור למגע ולעצור את הפיגוע,
אבל משטרת-ישראל החליטה שזה לא רעיון טוב.
משטרת-ישראל כנראה מעדיפה יהודים מתים,
ולא אוהבת שיהודים מתגוננים.
איך אני יודע את זה?
כי לפני חודש נסענו אשתי ואני בדרך לשבת נעימה אצל אחי בשומרון.
ביציאה מירושלים נכנס בנו רכב מאחור בעוצמה.
ירדתי לראות מה קרה.
כשניגשתי לבקש פרטים מהנהג הוא ואדם נוסף שישב לידו התחילו לצעוק עלי בערבית.
הבחור שליד הנהג יצא מהרכב ובא לכיווני בצורה מאיימת, הסתובבתי אליו והנהג ירד מהרכב והתנפל עלי מאחור.
אחד מהם חנק אותי מאחור והבחור השני הצטרף אליו והכניס לי אגרופים לפנים.
תדמיינו את עצמכם רגע בסיטואציה הזאת, טוב?
אתם באמצע כביש מהיר, מישהו מתנגש בכם מאחורה, ורגע אחרי ערבי אחד חונק אתכם מאחורה והשני מכניס לכם אגרופים לפנים ולצלעות. כל זה מול עיני האישה שלכם, שצורחת להם שיפסיקו.
החשש הגדול שלי היה שיגיעו לאקדח שלי שהיה מתחת למעיל וישתמשו בו נגדנו.
המחשבה שלי הייתה שמכאן אני לא יוצא בחיים.
כשאני מתחיל כבר לאבד אוויר מהחניקה, חשבתי על מה יקרה לאשתי כשהם יגמרו אותי.
משם באו לי הכוחות.
הצלחתי לדרוך את האקדח ביד אחת על החגורה, כשאני כפוף כלפי מטה ושניהם רוכנים מעליי.
יריתי כדור אחד לרצפה כדי להרתיע אותם,
ונתז של הכדור פגע ברגל של הערבי שנתן לי אגורפים לפנים.
זה שחנק אותי הידק את האחיזה,
ויריתי לו ברגל כדי להשתחרר.
הצלחתי להשתחרר מהמחבלים לקול צרחות האיימה של אשתי.
התרחקתי מהמחבלים ונכנסתי לרכב, ונסענו משם במהירות.
מיד התקשרנו ל 100 ודיווחנו על התקיפה.
נסענו ישר לתחנת המשטרה הכי קרובה כדי להגיש תלונה, ושייתפסו את החלאות האלה.
כי אני הטוב בסיפור.
כי אני לוחם ומפקד ואזרח טוב שהרגע תקפו אותו שני חלאות, כמעט למוות, ומה שהציל את חיי ואת חיי אשתי היה האקדח שמדינת-ישראל נתנה לי רישיון לשאת כי היא סומכת עלי בדיוק בשביל רגעים כאלה.
כדי לשמור על החיים של המשפחה שלי, ושל עם ישראל.
אילו תמימים היינו.
מתברר שמשטרת-ישראל העדיפה אותי ואת אשתי מתים.
כי מהרגע הזה התחלנו מסע מביש של רשלנות ועוינות מצד משטרת ישראל.
מהרגע שנכנסתי לתחנה להגיש תלונה (מיוזמתי, כשאני מקור המידע היחיד לכל האירוע, כן?), התייחסו אלי כאל אחרון הפושעים.
לקחו לי את האקדח, שמו עלי אזיקים, והכניסו אותי לחקירה, ולאחר מכן לתא מעצר.
עוד לא עיכלתי את מה שקורה, והגיעה בשורה חדשה מממלכת החלם של משטרת ישראל:
מתברר שהאירוע התרחש 10 מטר לתוך שטח שיפוט של תחנה אחרת, ולכן צריך להעביר אותי תחנה (בחיי).
הועברתי עם אזיקים בידיים וברגליים, לתוך ניידת, שלקחה אותי בנסיעה של כמה ק״מ עד למקום מפגש עם ניידת אחרת, כדי להעביר אותי תחנה.
רק כמה שעות אחרי שניסו להרוג אותי,
כשעוד לא עיכלתי את האירוע הטראומתי שעברתי,
אחרי שאני עצמי הלכתי להגיש תלונה במשטרה;
הוציאו אותי, מול כל האנשים שהיו שם במקרה, אזוק בידיים וברגליים כמו אחרון הפושעים, והכניסו אותי לניידת אחרת.
בחיים שלי לא הושפלתי ככה.
נלקחתי לתחנה לעוד כמה שעות של חקירה, שבסופה החוקר הצדיק את הירי שלי ושיחרר אותי.
חבר לקח אותי משם ישירות למיון, לבדוק את המכות מהאגרופים שחטפתי בפנים ובצלעות.
חודש עבר מאז האירוע הזה.
ובמשטרת ישראל לא מוכנים להחזיר לי את האקדח.
האבסורד שקרה לגיבור שחיסל את המחבל בבאר-שבע אינו חדש. כל נושא נשק יודע שבאירוע אמת גם אם ברור שפעל לצורך הגנה עצמית, הוא יצטרך עו״ד טוב כדי לצאת מהאירוע.
ביום חמישי האחרון, יכולתי אולי להציל חיים.
יכולתי אולי לאתר את המחבל מוקדם יותר ולסיים את האירוע.
יכולתי אולי להציל חיים!
אבל נראה שמשטרת ישראל חיה בשלום עם כמויות הנשק המטורפות שמסתובבות ברחוב הערבי,
אבל לא אוהבים שיהודים מגינים על החיים שלהם במדינת ישראל.
היא מעדיפה אותנו כנועים.
היא מעדיפה אותנו מתים.
האקדח שלי עדיין אצלם.
גם בפיגוע הבא אני לא אוכל להציל חיים.
בינתיים אמשיך לעשות מילואים, אמשיך לאהוב את המדינה הזאת בכל ליבי.
אבל מישהו במשטרת ישראל חייב לעצור רגע ולחשוב מה נסגר אצלם.
הטירוף הזה לא יכול להימשך.
אז ראש הממשלה קראת לנו, האזרחים האחראיים נושאי הנשק, לשאת אותו עלינו.
אבל האם אתה מתכוון גם לגבות אותנו אם נדרש לעשות בו שימוש?
ובינתיים, אני רוצה את האקדח שלי בחזרה.
ועם ישראל רוצה בחזרה את הביטחון לדעת שליהודים מותר להגן על עצמם כאן מול הטרור.
ביום חמישי קבענו החבר׳ה מהצוות בסדיר לשבת בתל-אביב, לא רחוק מהבר שבו התרחש הפיגוע.
לא יוצא הרבה לפגוש את החבר׳ה מהיחידה, וזה תמיד כיף.
ואז התחיל הפיגוע.
והאינסטינקט הראשון שלי, כלוחם במילואים, היה לשלוף את האקדח שאני נושא עלי בקביעות ולהסתער על המחבלים.
זה מה שהוכשרנו לעשות.
ברפלקס, שלחתי יד לכיוון האקדח.
שכחתי לרגע שהוא לא נמצא שם.
כי אמנם רציתי באותו הרגע לחתור למגע ולעצור את הפיגוע,
אבל משטרת-ישראל החליטה שזה לא רעיון טוב.
משטרת-ישראל כנראה מעדיפה יהודים מתים,
ולא אוהבת שיהודים מתגוננים.
איך אני יודע את זה?
כי לפני חודש נסענו אשתי ואני בדרך לשבת נעימה אצל אחי בשומרון.
ביציאה מירושלים נכנס בנו רכב מאחור בעוצמה.
ירדתי לראות מה קרה.
כשניגשתי לבקש פרטים מהנהג הוא ואדם נוסף שישב לידו התחילו לצעוק עלי בערבית.
הבחור שליד הנהג יצא מהרכב ובא לכיווני בצורה מאיימת, הסתובבתי אליו והנהג ירד מהרכב והתנפל עלי מאחור.
אחד מהם חנק אותי מאחור והבחור השני הצטרף אליו והכניס לי אגרופים לפנים.
תדמיינו את עצמכם רגע בסיטואציה הזאת, טוב?
אתם באמצע כביש מהיר, מישהו מתנגש בכם מאחורה, ורגע אחרי ערבי אחד חונק אתכם מאחורה והשני מכניס לכם אגרופים לפנים ולצלעות. כל זה מול עיני האישה שלכם, שצורחת להם שיפסיקו.
החשש הגדול שלי היה שיגיעו לאקדח שלי שהיה מתחת למעיל וישתמשו בו נגדנו.
המחשבה שלי הייתה שמכאן אני לא יוצא בחיים.
כשאני מתחיל כבר לאבד אוויר מהחניקה, חשבתי על מה יקרה לאשתי כשהם יגמרו אותי.
משם באו לי הכוחות.
הצלחתי לדרוך את האקדח ביד אחת על החגורה, כשאני כפוף כלפי מטה ושניהם רוכנים מעליי.
יריתי כדור אחד לרצפה כדי להרתיע אותם,
ונתז של הכדור פגע ברגל של הערבי שנתן לי אגורפים לפנים.
זה שחנק אותי הידק את האחיזה,
ויריתי לו ברגל כדי להשתחרר.
הצלחתי להשתחרר מהמחבלים לקול צרחות האיימה של אשתי.
התרחקתי מהמחבלים ונכנסתי לרכב, ונסענו משם במהירות.
מיד התקשרנו ל 100 ודיווחנו על התקיפה.
נסענו ישר לתחנת המשטרה הכי קרובה כדי להגיש תלונה, ושייתפסו את החלאות האלה.
כי אני הטוב בסיפור.
כי אני לוחם ומפקד ואזרח טוב שהרגע תקפו אותו שני חלאות, כמעט למוות, ומה שהציל את חיי ואת חיי אשתי היה האקדח שמדינת-ישראל נתנה לי רישיון לשאת כי היא סומכת עלי בדיוק בשביל רגעים כאלה.
כדי לשמור על החיים של המשפחה שלי, ושל עם ישראל.
אילו תמימים היינו.
מתברר שמשטרת-ישראל העדיפה אותי ואת אשתי מתים.
כי מהרגע הזה התחלנו מסע מביש של רשלנות ועוינות מצד משטרת ישראל.
מהרגע שנכנסתי לתחנה להגיש תלונה (מיוזמתי, כשאני מקור המידע היחיד לכל האירוע, כן?), התייחסו אלי כאל אחרון הפושעים.
לקחו לי את האקדח, שמו עלי אזיקים, והכניסו אותי לחקירה, ולאחר מכן לתא מעצר.
עוד לא עיכלתי את מה שקורה, והגיעה בשורה חדשה מממלכת החלם של משטרת ישראל:
מתברר שהאירוע התרחש 10 מטר לתוך שטח שיפוט של תחנה אחרת, ולכן צריך להעביר אותי תחנה (בחיי).
הועברתי עם אזיקים בידיים וברגליים, לתוך ניידת, שלקחה אותי בנסיעה של כמה ק״מ עד למקום מפגש עם ניידת אחרת, כדי להעביר אותי תחנה.
רק כמה שעות אחרי שניסו להרוג אותי,
כשעוד לא עיכלתי את האירוע הטראומתי שעברתי,
אחרי שאני עצמי הלכתי להגיש תלונה במשטרה;
הוציאו אותי, מול כל האנשים שהיו שם במקרה, אזוק בידיים וברגליים כמו אחרון הפושעים, והכניסו אותי לניידת אחרת.
בחיים שלי לא הושפלתי ככה.
נלקחתי לתחנה לעוד כמה שעות של חקירה, שבסופה החוקר הצדיק את הירי שלי ושיחרר אותי.
חבר לקח אותי משם ישירות למיון, לבדוק את המכות מהאגרופים שחטפתי בפנים ובצלעות.
חודש עבר מאז האירוע הזה.
ובמשטרת ישראל לא מוכנים להחזיר לי את האקדח.
האבסורד שקרה לגיבור שחיסל את המחבל בבאר-שבע אינו חדש. כל נושא נשק יודע שבאירוע אמת גם אם ברור שפעל לצורך הגנה עצמית, הוא יצטרך עו״ד טוב כדי לצאת מהאירוע.
ביום חמישי האחרון, יכולתי אולי להציל חיים.
יכולתי אולי לאתר את המחבל מוקדם יותר ולסיים את האירוע.
יכולתי אולי להציל חיים!
אבל נראה שמשטרת ישראל חיה בשלום עם כמויות הנשק המטורפות שמסתובבות ברחוב הערבי,
אבל לא אוהבים שיהודים מגינים על החיים שלהם במדינת ישראל.
היא מעדיפה אותנו כנועים.
היא מעדיפה אותנו מתים.
האקדח שלי עדיין אצלם.
גם בפיגוע הבא אני לא אוכל להציל חיים.
בינתיים אמשיך לעשות מילואים, אמשיך לאהוב את המדינה הזאת בכל ליבי.
אבל מישהו במשטרת ישראל חייב לעצור רגע ולחשוב מה נסגר אצלם.
הטירוף הזה לא יכול להימשך.
אז ראש הממשלה קראת לנו, האזרחים האחראיים נושאי הנשק, לשאת אותו עלינו.
אבל האם אתה מתכוון גם לגבות אותנו אם נדרש לעשות בו שימוש?
ובינתיים, אני רוצה את האקדח שלי בחזרה.
ועם ישראל רוצה בחזרה את הביטחון לדעת שליהודים מותר להגן על עצמם כאן מול הטרור.
