ביאור מאמר צמאון לאל חי
(אורות, זרעונים א)
אי אפשר למצוא מעמד מבוסס לרוח [בסיס לקיום רוח האדם] כי אם באוויר הא־לוהי. הידיעה, ההרגשה, הדמיון והחפץ [הרצון] והתנועות [הפעולות] הפנימיות והחיצוניות שלהם, כולם מזקיקים [מצריכים] את בני האדם שיהיו א־לוהיים דווקא [עצם היותו של האדם חושב, מרגיש, מדמיין ורוצה - מחייב את היותו א־לוהי]. אז ימצאו את מלואם [את כל מהותם, שהיא אינסופית], את יחוסם [היחס שלהם לעומת העולם] השווה והמניח את הדעת.
אם מעט פחות מגדולה זו [שהאדם הוא א־לוהי] יבקש לו האדם הרי הוא מיד טרוף כספינה המטורפת בים, גלים סוערים מתנגדים זה לזה ידריכוהו תמיד מנוחה [הוא יטבע בים של סתירות שלא יתנו לו מנוחה], מגל אל גל יוטל ולא ידע שלו [שלווה].
אם יוכל לשקוע באיזה רפש עבה של גסות הרוח ועביות ההרגשה, ייצלח לו למעט את אור חייו לאיזה משך זמן, עד שבקרבו ידמה שכבר מצא מנוח [אם ינסה האדם להכהות את רגשותיו, הוא יצליח לזמן מה למצוא מנוחה, אבל זו תהיה מנוחה מדומה שנובעת ממיעוט אור חייו]. אבל לא יארכו הימים, הרוח יחלץ ממסגרותיו [פנימיות האדם תפרוץ את הכלא הזמני שהאדם ניסה לכלוא אותה בה] והטירוף הקלעי [מלשון כף הקלע] יחל את פעלו בכל תוקף.
מקום מנוחתנו הוא רק בא־לוהים.
אבל הא־לוהים הלא למעלה מכל המציאות אשר יוכל להכנס בקרבנו ממנו איזה רגש ורעיון הוא [הרי הא־לוהים הוא עליון למעלה מכל מה שנוכל לדמיין], וכל מה שהוא למעלה מכל רגש ורעיון בנו הוא לערכנו אין ואפס [בעינינו, כל דבר שלא נוכל לתפוס הוא לא כלום] ובאין ואפס לא תוכל הדעת לנוח [אז איך אפשר לומר שא־לוהים הוא מקום מנוחתנו אם הוא בעינינו לא כלום?]. על כן ימצאו על פי רוב תלמידי חכמים מבקשי א־לוהים יגעים ועייפים ברוח [לכן לרוב מבקשי הא־לוהים אינם מוצאים מנוחה].
כשהנשמה הומה [כמהה] לאור היותר בהיר [עליון יותר] אינה מסתפקת באותו האור הנמצא מהצדק גם במעשים היותר טובים [היא אינה מסתפקת באור הנמצא בצדק], לא באותו האור הנמצא מהאמת אפילו בלימודים היותר ברורים [ולא באור הנמצא באמת], ולא בהיופי - אפילו בחזיונות היותר מפוארים [ולא באור הנמצא ביופי], אז מתנוול העולם בעיניה [ערכו של העולם יורד בעיניה]: היא כל כך מתרחבת בקרבה, עד שהעולם כולו עם כל גשמיותו ורוחניותו גם יחד, עם כל גילוייו החומריים והרוחניים, נדמה לה לבי עקתא [מארמית: לבית צרה] ואוירו נעשה לה מחנק.
הם [אותם מבקשי א־לוהים שלמעלה מכל תפיסה] מבקשים מה שהוא למעלה מכוחם, מה שהוא לעומתם אַין [שהקב"ה נקרא 'אַין'], ולהפך אַין ליש אין יכולת גם ברצון לרצות [אם הא־לוהים הוא 'אַין' הוא לא יכול להפוך ל'יש'. כלומר בני האדם לא יכולים להיות א־לוהיים], על כן ייחלש לפעמים כח הרצון וכל עז החיים באנשים אשר דרישת א־לוהים היא מגמתם הפנימית [לכן התפיסה שא־לוהים הוא עליון ומנותק מהעולם שלנו, מקשה עלינו לדרוש את ה' באמת].
צריך להראות את הדרך איך נכנסים אל הטרקלין - דרך השער. השער הוא הא־לוהות המתגלה בעולם, בעולם בכל יופיו והדרו, בכל רוח ונשמה, בכל חי ורמש, בכל צמח ופרח, בכל גוי [עם] וממלכה, בים וגליו, בשפרירי שחק [שמיים] ובהדרת המאורות, בכשרונות כל שיח, ברעיונות כל סופר, בדמיונות כל משורר ובהגיונות [מחשבות] כל חושב, בהרגשת כל מרגיש ובסערת גבורה של כל גיבור [הא־לוהים הוא עליון למעלה מכל תפיסה, אבל הוא מתגלה בכל דבר שיש כאן בעולם הזה].
הא־לוהות העליונה [שלמעלה מתפיסתנו], שאנו משתוקקים להגיע אליה, להיבלע בקרבה, להאסף אל אורה, ואין אנו יכולים לבוא למידה זו של מילוי תשוקתנו [אין לנו יכולת למלאות את תשוקתנו אליה], יורדת היא בעצמה בשבילנו אל העולם ובתוכו [היא מגיעה אלינו ומתגלה בעולם הזה], ואנו מוצאים אותה ומתענגים באהבתה, מוצאים מרגוע ושלום במנוחתה.
ולפרקים תפקדנו בברק עליון מזיו של מעלה מאור עליון שמעל כל רעיון ומחשבה [לפעמים היא מתגלה אלינו לא רק בכל מה שפורט בפסקה הקודמת, אלא גם במה למעלה מתפיסתנו]. השמים נפתחים ואנו רואים מראות א־לוהים - אבל אנו יודעים שזהו מצב ארעי לנו, הברק יחלף והננו יורדים לשבת עוד לא בפנים ההיכל כי אם בחצרות ד'.
וכשתביעת האורה [ההשתוקקות לאור העליון] באה עד הנקודה היותר גבוהה [מגיעה לשיא] אז מתחלת היא לשאוב שפע אור גדול מהמאור הגנוז שיש בקרבה פנימה [האדם מוצא את האור בתוכו], ומתוך תוכה מתגלה לה שהכל שואב אור ממקור היותר עליון [והאור שבתוך האדם שואב מאותו אור עליון], ושהעולמים כולם וכל אשר בהם אינם כי אם גילויים שהם נדמים לנו כעין ניצוצות פרטיים מהתגלות האורה העליונה [כל דבר שיש בעולם הוא ניצוץ מההתגלות הא־לוהית שבעולם הזה, ונדמה לנו שכל ניצוץ הוא פרטי - בודד, נבדל], אבל כשהם לעצמם הם כולם חטיבה אחת, התגלות אחת, שבה כלול כל היפי, כל האור, כל האמת וכל הטוב [אבל כל הניצוצות האלו כולם הם אחד, הם התגלות אחת של אותו אור עליון - א־לוהים]. הגילויים הללו הולכים הם במהלכם ומתעלים, הולכים ומתבלטים לעיני כל, שהם באמת הינם גילויים של כל הטוב.
והשפע הזורם בכל הטוב, המנשא את שורש הנשמה אל עליוניותו, המקטין בעיניה את העולם החומרי והרוחני וכל הודו ותפארתו [אותו שפע לו כמהה הנשמה, והוא מקטין בעיניה את ערכו של העולם הזה], אותו השפע עצמו מחדש עליה את כל העולמים וכל היצורים לובשים צורה חדשה, וכל מראה של חיים מעורר ששון וישע, וכל מעשה טוב מרנין לב, וכל לימוד מרחיב דעה [הוא השפע המחייה ומקיים את העולם הזה].
המצרים הצרים של כל אלה [מגבלות העולם הזה] אינם דוחקים את מרחבה של הנשמה [אינם חונקים את הנשמה], שהיא מסתכלת תיכף ומיד, ורואה שכל אותם הניצוצות הקטנים הולכים ומתעלים, הולכים ומתאגדים ונצררים בצרור החיים המלאים [כשהיא רואה שכל אותם גילויים א־לוהיים מתאגדים ביחד לתוך האור העליון].
