אז היום הלכתי סוף סוף לאולטראסאונד ראשון מאז שידעתי שאני בהריון... כ"כ התרגשתי וכבר חשבתי איך אני מספרת לחמותי על ההריון (לאמא שלי כבר סיפרתי כשעשיתי סדיקה- היא הרגישה עלי)
לפי החישוב שלי אני בשבוע 10...
הטכנאית בודקת ולא אומרת כלום- היא אומרת שכבר תסביר לי...
גודל העובר מתאים לשבוע 13 ואני מאושרת! הרווחתי 3 שבועות!
ואז היא אומרת שהיא לא רואה דופק והיא כבר קוראת לרופאה.
קפאתי.
אני לא מאמינה שזה קשור אלי!!
שתבינו- כשיש בפורום שרשור על כזה דבר אני מרגישב כ"כ רחוקה מזה ולא יודעת איך להגיב, לפעמים לא קוראת אפילו... רק אומרת פרק תהילים שתגיע נחמה...
ועכשיו זה אצלי!!! בבטן שלי! ברחם שלי!
וזו פעם ראשונה שהלכתי לבדיקה בלי בעלי...
אין לי דימום ולא כאבים, להפך, עברו לי הבחילות והחולשה, וחשבתי שזה בגלל שעברתי את ההתחלה...
ועכשיו היא נתנה לי הפניה לציטוטק במיון נשים.
מה התהליך? זה כואב? כמה זמן אשפוז? ואיך ההחלמה?
אנמי לא מאמינה שאני הולכת לעבור את זה...
תודה לה' אלף פעם שאם כבר הוא שם אותי בנסיון המר הזה- זה עם בעלי והמשפחה הכל כך תומכת שלי!!! ושרק יעבור בקלות. תתפללו עלי, טוב?
בינתיים סיפרנו לחמותי כי הילדים היו אצלה והיינו חייבים לפרוק.
אין לי מושג איך אני מספרת לאמא שלי...
וביום שישי צחקנו שהילד הזה יהיה נכד מס' 18 ויהיו לו חיים ארוכים וטובים...
לא יודעת איך שורדים דבר כזה.
הרגליים רועדות לי מהמחשבה על מה שאני הולכת לעבור... ושוב להיות אסורים אחרי שהייתי בטוחה שיש לי חופש מזה... כאילו זה עונש כפול! ועוד בחופש.. והילדים בבית... ורוצים לטייל...
צריכה עידודים ומילים טובות וגם מי שעברה את זה- אז איך ההרגשה הפיזת וטיפים להתמודדות... תודה! ובשורות טובות לכולם! וגאולה שלמה ברחמים!
