עם כל יום שעובר, אני מתחילה לחשוב שזה לא יקרה.
עם כל שנה שנגמרת, אני מתייאשת יותר.
ואיכשהו אחרי היאוש, יש יאוש יותר עמוק ויותר.
אבל באמת משהו בפנים לא מוכן לוותר, הוא יודע שיום יבוא
יודע שתגיע.
משהו בפנים מתגעגע כל כך
דוחף להמשיך לנסות
להמשיך להתקדם
להמשיך להתפלל.
גם כשבחוץ יש כל כך הרבה אמירות מחלישות
מבטים ביקורתיים
ונראה שאנחנו רק מתרחקים.
ועם כל צלחת שמתנפצת
כל כוס שנשברת
כל 'אם אשכחך'
אני יודעת שזה יקרה.
אני נושמת עמוק
מורידה שוב את הראש
ומתחילה מחדש.
ואיכשהו, למרות שזה בכלל לא הגיוני-
אני מאמינה באמונה שלמה.
עם כל שנה שנגמרת, אני מתייאשת יותר.
ואיכשהו אחרי היאוש, יש יאוש יותר עמוק ויותר.
אבל באמת משהו בפנים לא מוכן לוותר, הוא יודע שיום יבוא
יודע שתגיע.
משהו בפנים מתגעגע כל כך
דוחף להמשיך לנסות
להמשיך להתקדם
להמשיך להתפלל.
גם כשבחוץ יש כל כך הרבה אמירות מחלישות
מבטים ביקורתיים
ונראה שאנחנו רק מתרחקים.
ועם כל צלחת שמתנפצת
כל כוס שנשברת
כל 'אם אשכחך'
אני יודעת שזה יקרה.
אני נושמת עמוק
מורידה שוב את הראש
ומתחילה מחדש.
ואיכשהו, למרות שזה בכלל לא הגיוני-
אני מאמינה באמונה שלמה.