זה לא אתה,
זו אני.
תבין.

(כל היום הייתי עם דמעות בעיניים
אני יושבת לידו שעה בוכה ושותקת
תמיד שותקת. תמיד.
צריכה לדבר,
ובלי כח ויכולת לעשות את זה.
מרגישה חרא פיזית ונפשית
לא מצליחה לקום בבוקר
לעשות דברים שחייבת
נכנעת
מוותרת
.
הוא דיבר
ואני רציתי לקבור את עצמי
למה למה למה.
תסתום.
מה שאתה אומר לא צריך להישמע ע"י מלא אנשים.
מה שאתה אומר צריך להישמע על ידיי ואולי עוד אחד. או שניים.
וזהו. זהו זהו זהו.
ואני רק חושבת על זה שהכל הולך לקרות שוב
כל הסשן הזה
ואני רוצה להיעלם
לא רוצה להמשיך לא רוצה.

והמילים שלו
הוא חתך לי את הלב
ברחתי
עם דמעות בעיניים
חיפשתי אותה
והתחלתי לבכות בכי היסטרי
אתה באמת לא חשבת שזה מה שזה יגרום?
אין לך טיפת הבנה? משהו? כלום?
אופ.
חשבתי שהם קצת יותר מבינים אחרי כל השנים האלו
אבל מסתבר שלא.
מסתבר שהוא אשכרה מדבר על דברים שאסור לדבר איתי עליהם כי הם יכולים לגרום לי לטריגרים ולדחפים
אתה באמת רוצה שזה מה שיקרה?
שתגיד את זה
ואני אברח לחתוך?
כי זה מה שעלה לי לראש באותה שניה
אבל אני כבר קצת יותר שולטת בזה
אז לא עשיתי כלום.
אבל זה הרצון
זה הדחף הראשוני
וזה רק בגלל כמה מילים פשוטות
שהלוואי ולא היו נאמרות לעולם.
וחוץ מזה,
למה בכלל אמרת?
למה אני צריכה לדעת את זה?
למה אני צריכה להתערב בזה?
באיזה קטע אתה משתף אותי בדברים שלא אמורים להיות ענייני בשומצב בעולם?
אז נכון שהיא כתבה לי בערב לפני כמה פרטים יבשים.
אבל למה להכניס אותי לסיפור הזה למה.
אני בחיים לא אבין.
אני רק אדע לא לעשות את זהלאף אחד אחר בעולם.
לא כמוהם.
לא להרוס לאחרים את החיים במילים.
לא לקבור נשמה של בנאדם באבחת מילה אחת.

והמשפטים שלהם
ההערות והשאלות והטריגרים
כמה סבלנות צריך כמה
ולי אין. אין.
גם ככה אני על סף שבר
והיא לא מרגישה טוב
וכולם צריכים להתגייס
והם לא צריכים עוד דרמות כרגע בתוך כל התסבוכת המשפחתית הזאת
ואני מנסה להחזיק חזקחזק
לא להתפוצץ
וזה כבר ככ ככ קשה לי
אני בוכה מכל דבר כל שניה
אני חושבת על מילה ועולות לי דמעות בעיניים
אני מסתכלת עליה
ובאלי לצרוח ולחבק אותה ולחבק אותי ול*
והכל צריך תקשורת די כבר תקשורת מחורבנת
איןליכחכבר.
והעיניים שורפות מדמעות ועייפות
הראש מתפוצץ ומסוחרר
הבטן כואבת ככ ככ
הגוף חלש חלש נורא
ואני רוצה לישון פוראבר וזהו.

אפשר שקט?

וחיבוק?)