את הפוסט הזה משתפת רק כאן, כי הוא אישי מדי. כיף שיש אותכן. מזמן רציתי לכתוב. זה לא סיפור לידה, אבל גם מרגש. סיפור החופה שלי.
מודה שקשה לי. כל שנה קשה לי להתחבר לתשעה באב. כל השנה אני עובדת על לראות את הטוב כדי להרים את עצמי מעל המים! איך פתאום להפסיק את כל זה ולהתאבל? בגלל זה, כל תשעה באב אני מחכה לסוף היום כבר לקרוא את הנבואות הטובות.
אבל היה רגע בחיים שלי שהצלחתי, הצלחתי לבכות את החורבן כמו שלא בכיתי בחיים שלי. ואני רוצה לגלות לכן משהו אישי.
בכיתי על החורבן כשהובלתי לחופה שלי.
מה זה בכיתי, נהרות של בכי!!! אח"כ אנשים סיפרו לי שנבהלו, שחשבו שמשהו לא בסדר.
ולי לא היה אכפת! לא היה לי אכפת איך אראה, מה יחשבו. כלום. פורקן של בכי.
קצת הקדמה.
התקופה שלפני החתונה הייתה מאוד לחוצה בשבילי ומלאה בהשגחה פרטית. אנחנו רצינו להתחתן כמה שיותר מוקדם (בכל זאת בעלי תשובה, לא רצינו למשוך כדי לא לבוא לידי נסיון). וגם אחרי שנה שלמה של אינספור דייטים ומועמדים שפסלתי או פסלו אותי, היה לי ברור שמצאתי "את שאהבה נפשי".
אבל מה, מצד של הורים שלי היה לחץ למנוע/ לדחות את החתונה. היו דיבורים על הבדלים במנטליות, ש"אחיה בעוני", נסיונות של אמא לשכנע בדמעות...אוף היה קשה!!! ואחרי שכבר חשבנו על תאריך היו דיבורים על לדחות את התאריך, אחרי שתאריך נקבע היו דיבורים על "כשתתחתני תמנעי הריון".
היו הרבה דיבורים קשים. לקח לי כמה שנים לסלוח לאמא שלי, להבין אותה לפחות קצת, להבין שסך הכל הייתה "מקל" בידיים של ה'.
ובזכותה שפכתי הרבה דמעות, תפילות, תהילים, ביקרתי בציון של צדיק והתפללתי הרבה על הזוגיות שלי. ואני בטוחה שהתפילות האלה עדיין עוזרות לי בבניין הבית שלי.
זאת הייתה גם תקופה שדוד שלי היה על סף גירושין (בסוף לא התגרש ברוך השם). אמא שלי טיפלה לו בכל העניינים. אני לא אשכח את ערב לפני החתונה, שאני יוצאת עם המזוודה מהבית לבית מלון, בו אני הולכת לעבור לילה עם חברות שלי ובבוקר להתארגן ליום החשוב בחיי ועורכת דין יושבת ומדברת עם אמא שלי על כל העניינים הכספיים שקשורים לגירושים של הדוד שלי.
ערב לפני החתונה.החברות שלי שימחו אותי, היה לילה כיפי. בוקר של התארגנות, צילומים, היה מרגש ומשמח מאוד.
אמא שלי וחמותי לעתיד עומדות מצדדיי ועוד רגע מובילות אותי לחופה. גיסתי (קצת משוגעת) צצה פתאום ומדברת עם אמא שלי ואומרת שיודעת כמה מילים בשפת אם שלי ואומרת כמה קללות עסיסיות(כנראה לא ידעה שזה קללות). אמא שלי בקול כועס אומרת שיותר לא תגיד דברים שהיא לא יודעת את הפירוש שלהם, כי זה קללות. המחנק בגרון עולה לי. והנה מתחיל השיר החופה שלי "ניצחת איתי הכל" של עמיר בניון. אני מובלת לחופה והבכי מתפרץ.
כל המתח של התקופה האחרונה יורד, יש פורקן גדול, והנה עוד רגע קורה הרגע המאושר בחיי.
אבל אני בוכה כי אני מרגישה צער גדול על הפער בין המשפחות שלנו, ואז אני מחליטה שאם אני כבר בוכה ברגע עצום שכזה, אז שאני אכוון לכלל עם ישראל. ואני בוכה על חוסר שלמות, על הקרע בעם, על הפערים, על חוסר שלום בבתים, על כל הבתים שהתפרקו, על רווקים ורווקות שמשתוקקים להתחתן ועוד לא זכו.
שגם הרגע המושלם בחיים עוד לא מושלם בלי בית המקדש, בלי ש"מלאה הארץ דעה".
ואני בוכה כמו ילדה קטנה, ואמא לוחשת לי: "תרגעי, תחזיקי את עצמך בידיים". ואני לא מצליחה להפסיק לבכות.
ואז אני רואה את בעלי, מואר, שמח, מלא בבטחון מחייך אליי בחיוך מלא שיניים.
ואבן כבדה נופלת מהכתפיים שלי, אני מרגישה מוגנת, מרגישה בטחון ש"הכל יהיה בסדר", שנעבור את הכל ביחד ובעזרת האמונה שלנו.
אולי ככה נרגיש כשנפגוש את המשיח.
ואני לוקחת את היד שלו ומרימה גבוה כסימן לניצחון.
ובחופה עצמה אני שמחה, שההינומה מכסה את הפנים שלי ואני יכולה לעצום עיניים ולהתענג על הרגשת החמימות, הטוהר, הרוממות רוח, השמחה ודמעות של אושר זולגות על פניי.
אולי ככה נרגיש כשנעמוד בבית המקדש.
מודה שקשה לי. כל שנה קשה לי להתחבר לתשעה באב. כל השנה אני עובדת על לראות את הטוב כדי להרים את עצמי מעל המים! איך פתאום להפסיק את כל זה ולהתאבל? בגלל זה, כל תשעה באב אני מחכה לסוף היום כבר לקרוא את הנבואות הטובות.
אבל היה רגע בחיים שלי שהצלחתי, הצלחתי לבכות את החורבן כמו שלא בכיתי בחיים שלי. ואני רוצה לגלות לכן משהו אישי.
בכיתי על החורבן כשהובלתי לחופה שלי.
מה זה בכיתי, נהרות של בכי!!! אח"כ אנשים סיפרו לי שנבהלו, שחשבו שמשהו לא בסדר.
ולי לא היה אכפת! לא היה לי אכפת איך אראה, מה יחשבו. כלום. פורקן של בכי.
קצת הקדמה.
התקופה שלפני החתונה הייתה מאוד לחוצה בשבילי ומלאה בהשגחה פרטית. אנחנו רצינו להתחתן כמה שיותר מוקדם (בכל זאת בעלי תשובה, לא רצינו למשוך כדי לא לבוא לידי נסיון). וגם אחרי שנה שלמה של אינספור דייטים ומועמדים שפסלתי או פסלו אותי, היה לי ברור שמצאתי "את שאהבה נפשי".
אבל מה, מצד של הורים שלי היה לחץ למנוע/ לדחות את החתונה. היו דיבורים על הבדלים במנטליות, ש"אחיה בעוני", נסיונות של אמא לשכנע בדמעות...אוף היה קשה!!! ואחרי שכבר חשבנו על תאריך היו דיבורים על לדחות את התאריך, אחרי שתאריך נקבע היו דיבורים על "כשתתחתני תמנעי הריון".
היו הרבה דיבורים קשים. לקח לי כמה שנים לסלוח לאמא שלי, להבין אותה לפחות קצת, להבין שסך הכל הייתה "מקל" בידיים של ה'.
ובזכותה שפכתי הרבה דמעות, תפילות, תהילים, ביקרתי בציון של צדיק והתפללתי הרבה על הזוגיות שלי. ואני בטוחה שהתפילות האלה עדיין עוזרות לי בבניין הבית שלי.
זאת הייתה גם תקופה שדוד שלי היה על סף גירושין (בסוף לא התגרש ברוך השם). אמא שלי טיפלה לו בכל העניינים. אני לא אשכח את ערב לפני החתונה, שאני יוצאת עם המזוודה מהבית לבית מלון, בו אני הולכת לעבור לילה עם חברות שלי ובבוקר להתארגן ליום החשוב בחיי ועורכת דין יושבת ומדברת עם אמא שלי על כל העניינים הכספיים שקשורים לגירושים של הדוד שלי.
ערב לפני החתונה.החברות שלי שימחו אותי, היה לילה כיפי. בוקר של התארגנות, צילומים, היה מרגש ומשמח מאוד.
אמא שלי וחמותי לעתיד עומדות מצדדיי ועוד רגע מובילות אותי לחופה. גיסתי (קצת משוגעת) צצה פתאום ומדברת עם אמא שלי ואומרת שיודעת כמה מילים בשפת אם שלי ואומרת כמה קללות עסיסיות(כנראה לא ידעה שזה קללות). אמא שלי בקול כועס אומרת שיותר לא תגיד דברים שהיא לא יודעת את הפירוש שלהם, כי זה קללות. המחנק בגרון עולה לי. והנה מתחיל השיר החופה שלי "ניצחת איתי הכל" של עמיר בניון. אני מובלת לחופה והבכי מתפרץ.
כל המתח של התקופה האחרונה יורד, יש פורקן גדול, והנה עוד רגע קורה הרגע המאושר בחיי.
אבל אני בוכה כי אני מרגישה צער גדול על הפער בין המשפחות שלנו, ואז אני מחליטה שאם אני כבר בוכה ברגע עצום שכזה, אז שאני אכוון לכלל עם ישראל. ואני בוכה על חוסר שלמות, על הקרע בעם, על הפערים, על חוסר שלום בבתים, על כל הבתים שהתפרקו, על רווקים ורווקות שמשתוקקים להתחתן ועוד לא זכו.
שגם הרגע המושלם בחיים עוד לא מושלם בלי בית המקדש, בלי ש"מלאה הארץ דעה".
ואני בוכה כמו ילדה קטנה, ואמא לוחשת לי: "תרגעי, תחזיקי את עצמך בידיים". ואני לא מצליחה להפסיק לבכות.
ואז אני רואה את בעלי, מואר, שמח, מלא בבטחון מחייך אליי בחיוך מלא שיניים.
ואבן כבדה נופלת מהכתפיים שלי, אני מרגישה מוגנת, מרגישה בטחון ש"הכל יהיה בסדר", שנעבור את הכל ביחד ובעזרת האמונה שלנו.
אולי ככה נרגיש כשנפגוש את המשיח.
ואני לוקחת את היד שלו ומרימה גבוה כסימן לניצחון.
ובחופה עצמה אני שמחה, שההינומה מכסה את הפנים שלי ואני יכולה לעצום עיניים ולהתענג על הרגשת החמימות, הטוהר, הרוממות רוח, השמחה ודמעות של אושר זולגות על פניי.
אולי ככה נרגיש כשנעמוד בבית המקדש.
