אבל הסטטיסטיקה של דיכאון ומשברים נפשיים היא עצומה, והנזק של חשדות כלפיה אם היא באמת עוברת משהו קשה יכול להיות איום ונורא עבורה וגם עבורך. וטלפון זה ההסחת דעת הכי זמינה והכי נוחה שיש היום, אז זה ממש ממש הגיוני (ונפוץ כל כך כל כך) להתמכר לטלפון כשאתה רק רוצה לא להרגיש ולא לחשוב ולא להתעמת מול בן הזוג שמציף בך את מה שאתה מרגיש כלפי עצמך.
לפי מה שתיארת בהיסטוריה ביניכם, גם בלי המשבר הנוכחי כדאי לכם ללכת לטיפול כזוג ואצל מישהו טוב, שידע בנוסף לכך להפנות אותה אם צריך לאיש מקצוע ספציפית לקושי שיש לה (כלומר, זה מאוד הגיוני שאדם נרתע מלדבר על קושי שיש לו מול בן זוג שביקורתי כלפיו, ולכן לפעמים יותר קל לשמוע את זה ממישהו ניטרלי).
אני במצבי משבר של קרוב משפחה/בן זוג משתדלת (וזה קשה נורא לא להתעצבן, מנסה לדאוג לעצמי קודם כדי שאהיה פנויה להכיל באמת) לא לבקר ולהטיף כי זה רק מוסיף הסתגרות וזה גם באמת לא נכון, כי אדם בדיכאון/בחרדה/בהתמכרות הוא במערבולת של בוץ ולתת לו דלק לשנאה עצמית זה רעיון גרוע.
לפעמים שיחה ממש זה טו מאצ', אז אולי לפנק בשוקו, ולהגיד מילים אוהבות, לשאול מה שלומך, אני מאוד דואגת לך, זה נראה שמשהו כואב עובר עליך, אני מבינה שאתה זקוק ללבד, אבל שתדע שאני כאן אם צריך. או משהו אחר שגורם להרגיש שיש אכפתיות ואמפתיה (אם מגע מרתיע אותה, אז לא חיבוק, מחווה אחרת, אבל שיהיה ברור מה הכוונה ובאמת מתוך כוונה להרעיף טוב בתוך הבוץ)
ואחרי כמה פעמים, אפשר לשאול בקול או אולי במכתב או בהודעה אוהבת, "אני רוצה שיהיה לך טוב וגם לנו כמשפחה טוב, איך אני יכול לעזור לך שתרגישי יותר טוב? תסכימי לבוא איתי לאיש מקצוע x שיעזור לי יותר להבין אותך?" וכדומה.
לנסות לגשת לבן זוג לא מתוך "הוא מקולקל, בוא נתקן אותו" אלא מתוך "אכפת לי ממנו (הוא לא אני, אנחנו שניים ולא אחד, אני לא מתערער מזה, אבל אני אוהב ורוצה בטובתו), איך אני עוזר לו לגייס כוח לעזור לעצמו, ואיך אני עוזר לנו כזוג בהיבטים הזוגיים של המשבר".
זה מהניסיון שלי. יכול להיות שבמקרה שלך זה ממש ממש לא רלוונטי ולא קשור ודווקא נכון לעורר אותה שתלכו לטיפול מתוך אחריות כלפי הילדים והבית, מאוד מאוד קשה לדעת בלי להכיר את הסיפור מקרוב...
בכל אופן אם אין שום תקשורת איתה, או אם אתה חושש לדרדר את המצב עוד יותר, לך אתה לפסיכולוג או עו"ס מומחה שיעזור לך למצוא קצה חוט כדי להתחיל תהליך לפתרון, כי זה באמת נשמע מצב ממש ממש לא פשוט ואין חבוש מתיר עצמו (לבד) מבית האסורים.
ומילה אחרונה ואולי הכי חשובה: הילדים עלולים להיכנס למצוקה אם זה מצב מתמשך, גם אם הם לא מראים.
תחשוב כמה שאתה באי וודאות ולחץ, אז בטח שגם הם. מאוד חשוב לראות גם אותם, לנסות להירגע בעצמך ולשדר להם את זה, לתת להם הסבר "אמא אוהבת אתכם ואותי, אבל היא עכשיו לא מרגישה טוב, ובעז"ה היא לאט לאט תרגיש יותר טוב", או לבקש ממנה להגיד להם את זה בצורה פשוטה ולא מפחידה, אם היא מסוגלת.
גם בעניין הזה אפשר וכדאי להתייעץ עם איש מקצוע, זה ממש ממש חשוב ויש בזה הרבה ניסיון שחבל לא להיעזר בו (זה לא מאוד שונה מכל מחלה אחרת).
