בית מקדש
דבר גדול כזה
שאת הגודל
העוצמה
החיסרון שלו
אין אנו מבינים עד לסוף דעתנו
הבכי
הצער
הוא ברור לי כל כך
העצב על כך שאנחנו
עם ישראל
לא מאוחדים
לא מכירים
לא מדברים
על כך שאני את האחים שלי לא מחפשת כמו שמצופה ממני בתור אחות-
על זה שלא לכולנו ברור שאנחנו אחים
על זה אבא שהלב תמיד מרגיש חיסרון
מתמלא מתמלא
אבל ישנה נקודה קטנה
שהיא
היא פשוט חיסרון שפועם
ומזכיר לי מפעם לפעם
הכל פה לא שלם
הכל פה מונח
חלקים חלקים
חלקם עוד שבורים
חלקם עוד נבנים
והחוט שמחבר
החוט שיחזיק את הכל
הוא איננו כאן
נסתר הוא מאיתנו
הבכי הוא על בתים שנחרבים
בתים בארץ ישראל שנחרבים
בתים בעם ישראל שנחרבים
הבכי הוא על גלות של הלב
גלות הגעגוע
לימוד חדש שלמדתי הוא שבית המקדש הוא בית של געגוע
בית שכל מהותו הוא להתגעגע
אנחנו מתגעגעים ולכן מגיעים אליו אל הבית הזה
והבית אין הוא נבנה כי בורחים אנחנו מגעגוע, מדפיקות לב
כמו מאש שמאיימת לשרוף
מאיימת לכלות
במקום להבין שהגעגוע
הוא נצרך
רגע להיות שם בנקודה האמיתית
בלב שדופק
ליישב את הגעגוע בלב
והגעגוע הזה למשהו שעוד לא היה הוא מילה אחרת לאהבה- כמיהה- ציפיה-
כאב כזה שמפלח את הגוף
את הנשמה
בציפיה
לך
לך אבא
אבא אני מתגעגעת אתה חסר לי פה בכל נקודה ונקודה בחיי, אני מתגעגעת ומחכה כלכך לאהבתך האין סופית, לשפע, לדיבור ישיר, מחכה לראות אותך כאן נוכח, מתגעגעת כל כך אבא כואבת את חסרונך- חסרוני
