סיכום שנה זה עושה רע
בהחלט.
וסיכום שנה בתמונות
זה עושה הרבה יותר רע.

אסור לי לראות תמונות שלי
זה רע לי מדי.
אני מרגישה נורא עם זה
עם איך שהייתי אז ואיך שאני עכשיו
על זה שאין סיכוי בעולם שאני אהיה מסוגלת לחזור ל
הייתי נראית זוועה.
וגם עכשיו.
אני לא מסוגלת לדמיין אופ.

והחולשה אלוהים החולשה
איכשהו הסכמתי לעצמי קצת ממש
וגם זה היה לי קשה נורא להסכים לעצמי
ונהיה לי יותר כח
ויכולתי לדבר ולהשתתף ולצחוק
אבל כואב לי ברמות וזה כבר לא הגיוני
ועוד אנשור עכשיו
הבטן שלי מתה כבר מזמן.

אני מרגישה חולה
אני ככ ככ חולה
וזה נוראי
וזו הרגשה מזעזעת.

ואין לי כוחות להילחם
אני רוצה שיהיה קצת פשוט יותר
נמאס לי מהמצב הזה
אבל אין לי כוחות להילחם כדי לצאת ממנו.

אני כבר לא יודעת מה אני צריכה
ומה אני רוצה
אני יודעת שבאלי להיעלם וזהו.

(אני צריכה חיבוק)

אמרתי לה שכשהייתי באשפוז ראיתי את זה.
אז היא שאלה בקול מלא רחמים,
מה מתי היית מאושפזת.
אמרתי לפני שנה וחצי בערך.

לא אמרתי שכנראה בקרוב עוד אחד.
שאלו מה שלומי אמרתי טוב. בסדר.
תמיד שותקת.
וגם אין למה לשתף.
זה לא עוזר וזה רק יותר מוציא מהן רחמים.
אני לא רוצה ולא צריכה שירחמו עליי. לא תודה.

קשה לי להיות פה.
קשה לי האוכל.
קשה לי הרעש והבלגן והמיליון אנשים.
ואני יודעת שכשנחזור יהיה עוד יותר גרוע.
ואז בבית בכלל, קשוח ברמות שאין לתאר.

יצאתי החוצה, ברחתי מהרעש.
קשה לי.
אני שונאת פרידות.
קשה לי ממש.

הכל מורכב לי פתאום.
כאילו, לא פתאום. אבל.
לא נוח לי.
אני מדי מדי מודעת לגוף שלי.
אני רוצה להיעלם אני לא רוצה שיראו אותי.
אחרי אתמול בכלל.
אלוהים כמה אני *.

אני רוצה לבכות.
כולן או שמחות או בדיכאון.
אין לי כח כבר.
אפשר להיעלם?

סופשים סימן לאסונות.
נכון?

לפני שבוע התפרקתי בגללו.
היום התפרקתי בגללה.

כבר אין לי מילים.
רק פחד עצום ודאגה ורצון שיהיה כבר יותר טוב.

אני אוהבת אותה.
אבל באמת לפעמים זה יותר מדי.
יש דברים שאני לא משתפת אותה בדיוק מהסיבה הזאת.
אז מסתבר שהיא לא ככ חשבה על זה.
אז היא דיברה איתי כשהתפרקתי ואמרה לי שצריך להגיד כשזה יותר מדי וצריך לשמור על עצמי בתוך הקשר הזה.
וזה נכון.
פשוט לה אין מי שיגיד את זה...
אז אני זו שצריכה לספוג
ואני צריכה ללמוד להגיד
זה קשה. אבל כבר עשיתי את זה. אני יכולה. כן?

לנשום ילדה. לנשום.
עכשיו כבר יותר טוב מקודם.
הדמעות יבשו והנשימה נהייתה קצת יותר מסודרת.
אבל הלב התכווץ ככ וזה לא יעבור בקלות.

אני צריכה לישון שנתיים.
אני מותשת פיזית ונפשית ממש ממש.

פרידות זה חרא.
ולהבין שעכשיו בית
ולבד.
להחזיק אותי בכוחות שאין לי.
אני רוצה שיהיה יותר קל אפשר?