(לא יודע למה, אבל מאז שהגעתי הביתה ופתחתי את הפורום המילים הללו לא עוזבות אותי).
מסדרון חשוך. קצת ארוך, לא יותר מידי. הוא מחבר בין החדר שלנו לסלון, עובר על פני שני חדרים אחרים, שירותים וחדרם של הילדים.
מעבר אחד הוא פרוז ומהעבר השני סגור בדלת הזזה מזכוכית עמומה, מעוטרת.
פרוזדור.
חשוך כי כבר נמאס להחליף את הנורה בכל פעם שהיא מתנפצת, משאירה אחריה שובל של רסיסים מסוכנים, מפוזרים על הרצפה ליד הדלת.
הם שואלים אותנו אם התגרשנו. אני בדרך כלל שותקת והוא מנענע בראשו. אז הם המציאו לנו שם. "פרודים". הנה שוב גואות בי הדמעות, צורבות לי את הגרון, חונקות.
"אנחנו לא מדברים על זה". זו בדרך כלל התשובה. לפעמים אני כבר לא יודעת אם היא נאמרת להם או גם לי. סוף המשפט נשמט לי מאליו. "אנחנו לא מדברים".
לפעמים אני שומעת תפיפות חלשות משם, כאילו הוא מתקרב לדלת, עוד רגע דופק, עוד רגע...
ואני, אני רק מחכה ליום הזה. לשמוע את החריקות החלשות, לשמוע אותו מחליף את הנורה.
אני אוהבת אותך.
(אני כותב את זה ובא לי לבכות. לילה טוב).
