לעומת זאת המספר עשרים נראה כמו לוח נקודות, עם כיתוב באדום זוהר המראה 2-0 ולא לטובתו. החיים פה הם מלחמה. הוא לא בטוח נגד מי או נגד מה אבל זה שואב ממנו את כל הכוחות והוא נשבע שהוא יכול לשמוע את השעון מתקתק והשתיים- אפס לועגים לו, יושבים בצד כמו אותם ילדים היושבים על הברזלים ומצחקקים בקול רם על השוטה שמנסה להצליח להבין, לנצח ולחיות.
להצליח פאקינג פעם אחת לחיות.
ואם יהודה יעז לחשוב שהנה הוא יכול לעצור, לנשום את אויר החיים, יבוא ההוא שמולו עם נשק חדש ובירייה קורעת-תופים יפתח סיבוב נוסף.
ההוא שמולו. כל פעם הוא לובש צורה אחרת. בילדות הגננת אמרה שקוראים לו יצר הרע והוא היה צבוע שחורים, אחכ החליף שמו לריקנות והוא חלול וחמקמק כרוח רפאים מקפיאת לבבות, בתקופת הנערות לבש אדום והכריז עצמו כמזוכיזם, היתה תקופות שהוא ארב במראה שעל הקיר בחדר האמבטיה.
יהודה חשב שכל פעם זה מישהו אחר, אבל לאט נראה לו שהוא מבין: הוא אחד. ושמו אלוהים. זה גם אותו אחד שתורתו תמימה, משיבה את נפשו של יהודה אחרי כל קרב. הוא נלחם איתו ולצידו, נגדו אבל בעדו. ועוד מעט יכריז בתרועת ניצחון שידאג שמישהו ידאג להזכיר- שתיים אפס, לטובתי.


