יובשרץ-הולך
כָּל הַנְּהָרוֹת הַמַּקִּיפִים,
כָּל הַחֲלוֹמוֹת בַּשְּׁחָקִים,
כָּל מִי שֶׁלַּשָּׁמַיִם שׁוֹאֲפִים,
כֻּלָּם בְּסוֹף נִשְׁחָקִים.

וַאֲנַחְנוּ כְּמוֹ אֲפִיקִים בַּנֶּגֶב,
מְחַפְּשִׂים לָנוּ עָמֹק בִּפְנִים,
בּוֹדְקִים מִתַּחַת לְכָל אֶבֶן וָרֶגֶב.
הַשָּׁמַיִם בְּהִירִים בְּלִי עֲנָנִים.

וַאֲנִי מְחַפֵּשׂ לִי מַקּוֹר שֶׁל מַיִם, נָהָר שֶׁל חַיִּים, מְשַׁוֵּעַ ל-
במילה אחת? מיוחד.אני הנני כאינני


תודהרץ-הולך
מה הכוונה שלך במילה מיוחד?
...רחל יהודייה בדם
זה מתוק.

אהבתי מאוד.


רציתי לכתוב עוד מילים אבל זה יוריד..
אהבתי מאוד.
...ekselion אחרונה

התחברתי להכל. מאוד.

חוץ מלשורה האחרונה בבית השני

 

עִם זִכְרוֹן הַשּׁוֹאָה / עשרה בתי קינהנקדימון

הִתְנַשְּׂאוּ הַקִּירוֹת,

הִתְעַטְּפוּ בִּשְׁתִיקָה,

בְּקִרְבָּם הִתְקַבְּצוּ רַק קְבָרִים.

הַדָּבָר הַיְחִידִי שֶׁשָּׁקַע בְּלִבָּם

הָיָה רַק עוֹד קְבָרִים עֲמֻקִּים.


גָּעֲשׁוּ הַמִּכְסִים,

יְהוּדִים בָּם נַסִּים,

בְּבוֹרוֹת וְחַדְרֵי בִּיּוּבִים.

גַּם מִשָּׁם נִגְרְרוּ עֲלוּבִים לְהַשְׂבִּיעַ -

לִבּוֹת אַכְזָרִים רְעֵבִים.


רָעֲדוּ אֲסָמִים,

הִתְפַּלְּצוּ בִּמְקוֹמָם;

גַּל תֶּבֶן נִדְקַר בִּצְרָחָה.

מְהוּמַת מִשְׁלַחַת מַלְאֲכֵי רָעִים

הוֹתִירָה אֲדָמָה חֲרוּכָה.


הִתְפַּתְּלוּ הַשְּׁבִילִים,

הִתְלַבְּשׁוּ אֲפֵלָה,

וְתָלוּ בְּאֵימָה מְסִלָּה עַל קוֹצִים.

קְרוֹנוֹת אֲרֻכִּים שֶׁל צְּלָלֵי בֶּן אָדָם,

רִבְבוֹת אֲנָשִׁים רְצוּצִים.


עָמְדוּ הַשּׁוֹמְרִים,

צֵל פְּנֵיהֶם - הַשָּׂטָן,

וְנִצְּחוּ בְּיָדָם עַל נִגּוּן הַמֵּתִים.

לִבָּם הַשָּׁחֹר שָׂשׂ בָּעַר בְּחֶדְוָה

עַל מַכּוֹת שֶׁהִלְקוּ אֱלוֹקִים.


שְׂרִידִים עֲשֵׁנִים,

סֻדְּרוּ בִּקְפִידָה,

בְּמַסַּע לִכְבוֹד בֶּן-הִנֹּם.

דָּרְכוּ הַכְּלָבִים, שָׂחֲקוּ לְמוּלָם

עַד תִּשְׁקַע נְשָׁמָה בְּסוֹף יוֹם.


לֹא הָיָה אִישׁ נִסְמָךְ,

לֹא עַל בֵּן אוֹ עַל אָח,

אוֹ עַל אַבָּא זָקֵן אוֹ עַל אֵם.

יָדוֹעַ יָדְעוּ כִּי סוֹפָם כָּךְ יָבוֹא:

סוֹף אַחֲרוֹן מְדַמֵּם.


כָּל בָּחוּר וּבְתוּלָה,

כָּל יוֹנֵק, כָּל שֵׂיבָה,

עוּל תּוֹרָה כְּמוֹ בֶּן הַתִּשְׁחֹרֶת -

עַל כֻּלָּם אֶת שָׁמַיִם הִקְדִּיר הַמַּשְׁחִית

וְהִצִּית כְּהַדְּלֵק הַנְּעֹרֶת.


וּבְהַגִּיעַ שְׁלִיחִים

לִגְאֹל עֲצָמוֹת,

מִנְּהַר דִּינוּר לְהַצִּיל;

אַף דִּמְעָה לֹא זָלְגָה, אַף חָלָל לֹא נִמְלָא,

רַק דְּמָמָה שָׁם יָכְלָה לְהָכִיל.


שְׁתֹק!

כָּךְ עָלְתָה לְפָנָיו מַחֲשָׁבָה.

שְׁתֹק! בְּלוֹם מִלִּים בֵּין שְׂפָתַיִם!

וְגַם הַשְּׁתִיקָה - לוּ יָכֹלְתָּ לִכְרוֹת,

לוּ הָיִיתָ כּוֹרְתָהּ בֵּנְתַיִם.


* גם זה העליתי כאן בעבר. מעלה שוב.

מַחֲנֶה וְשׁוֹאָהנקדימון

הֵיאַךְ יָכָל בַּרְזֶל קָנִים

לִשְׁמֹר עַל עָמְדוֹ יָשָׁר?!

הֵיאַךְ לֹא זִנֵּק וְהִכָּה אֲדוֹנוֹ

אֶל מוּל דַּם יְהוּדִים מֻתָּר?!


מַדּוּעַ אָחֲזָה לְבֵנָה חֲבֶרְתָּהּ

בְּבִיתַן שֶׁהוּא שַׁעַר גְּהִינָם?!

מַדּוּעַ סֵרְבָה לִפֹּל וְלִנְתוֹץ

לְהַצִּיל דָּם נִשְׁפַּךְ בְּחִנָּם?!


הֵיכָן הָיָה עוֹף הַשָּׁמַיִם

לְאָן הוּא הוֹלִיךְ אֶת הַקּוֹל?!

הֵיכָן הִתַּמֵּם, הֶעֱלִים עַיִן,

כְּשֶׁהַנָּאצִים הִשְׁחִיתוּ הַכֹּל?!


הַאִם דָּמְמוּ מַלְאָכִים וְחַיּוֹת,

פָּמַלְיָה שֶׁל שְׁמֵי מַעְלָה,

אוֹ שֶׁמָּא נִסּוּ לִפְרוֹץ וְלִשְׁבֹּר

רְקִיעַ פְּלָדָה וּקְלָלָה?


* העליתי כאן בעבר. מעלה שוב.

"העילוי / דורסנות" (קטע מלפני כמה שנים)צדיק יסוד עלום

דרוש חיזוק אל חיזוק, הלחם אל הלחם, דרושה הברגה בהברגה, קדיחה אל ריתוך,

דרושים גובה ומסה דרושה התפרצות, דרושה אש בערה היישר מן המקור,

דרושים חמשת החושים, בכל הכוח.


נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, אמרה איין ראנד,

לשלוח חץ אל האוברמאנץ', אמר ניטשה,

תקום התחיה בשרירים מסורגים על גופים מחוטבים, אמר הרב קוק


לעקור את העצים, מבקש העילוי. בגוף מתכת בזרועות כבירות בהידראוליקה כבדה מסיבית,

לעקור העצים, לעקור ההרים לרסקם זה בזה.

רומס העילוי בכפות־ענק את הארץ.

מנתץ פסילים.

מותיר מאחוריו גלי עצמות נציבי מלח

עיניו אש יוקדה וסביביו נסערה מאוד.

זועק נוהם צווח העילוי אל השמים

זוקף אצבע:

לא יעמוד עץ לא תהיה פינת חמדה,

לא יהיה צל להשתכשך בו.


"העילוי תמיד רוצה להשתלט, לקחת אחריות," לוחשים בינם לבינם הצבים.

"העילוי לא מבין את החלשים, העילוי שורף הכל," מצפצפים הנברנים במחילות.

"העילוי ירוקן את העולם מעצמו, יעלה אל השמים ויעלם," מסבירים החכמים העתיקים.


דרוש מזון לספק את הרעב דרושים עצים להסקת הבעירה דרוש הצל להעלמת החושך דרוש חוף להטבעת הים דרושים זכרונות לפרידה מן השכחה,

הולך ורומס העילוי את הארץ

דורס ודורס ודורש.

Waaaaahhh ze niflaחתול זמניאחרונה

זה כמו dieselpunk שהופך למעין תורה רוחנית

הכל חזק וענקי ורועש ונלחם במובהק בחלש ובישן ובעדין (בניגוד לתרבות העכשווית שמנסה "לטשטש" או להסתיר את הנושא בגלל נקיפות מצפון)

 

רוחניות "שרירית־גברית" שדורסת את הצד הטבעי (או אולי: את הארכיטיפ הנשי?) שבנפש => דרוש חוף כדי להטביע את הים (הים תמיד מזכיר לי רחם, כמו שמקווה מזכיר רחם, או איזשהו מצב בראשתי טרום־בריאה), זכרונות לפרידה מן השכחה (שלדעתי היא מנגנון שיש בו משהו מרגיע, מחלים, "משחרר", רפוי, נעים).

 

מאוד מעניינת האמירה של החכמים העתיקים. זה מזכיר לי משחקון פלאש ישן שבנוי על אותו רעיון (כל תור מקדם את האנושות מבחינה מדעית, בהתחלה האנושות היא באזורים קטנים מוקפים חומות עץ כדי להגן מפני חיות טרף, לאחר מכן זה מתהפך, בסוף העולם כבר שחוק והאנושות בונה חללית גדולה ומתחפפת משם. משחק של כמה דקות בלבד.) האם ה־endgame הרוחני שווה את זה? מעין הניסיון של דור הפלגה לחזור לגן־עדן בכוח ההנדסה והטכנולוגיה, אם לפרש את הסיפור כך.

 

מעניינת גם ההשוואה בין הפילוסופים שהזכרת, אמירה חדה של "tone down".

 

bekizur ze nifla

סיפור קצר בהשראת מכתב ההתאבדות של ריונוסקהסופר צעיר
ובואיזכרושיצאנולרקוד

וּבוֹאִי עַכְשָׁו

תְּפָרְקִי לִי אֶת הַלֵּב

כְּמוֹ טִפַּת זֵעָה

מְלוּחָה בְּיוֹם שָׁרָבִי

כְּמוֹ יְקִיצַת יָרֵחַ עַרְפִּלִּי

בְּלֵיל סַעַר

וּשְׁתִיקָה.


וּבוֹאִי

תָּעִיפִי אֶת שְׂמִיכוֹת

חַדְרֵי לִבִּי הָאֲטוּמִים

תִּלְחֲשִׁי לִי מִשְׁאָלוֹת

הַיָּשָׁר אֶל תּוֹךְ הַנֶּפֶשׁ

תִּפְרְטִי לִי עַל מֵיתָרִים

שֶׁכְּבָר מִזְּמַן שָׁכַחְתִּי

תְּנַעֲרִי אֶת שִׁכְבַת הָאָבָק

הָרוֹכֶנֶת מֵעַל כַּנְפֵי

נִשְׁמָתִי.


תִּלְחֲשִׁי

בְּשֶׁקֶט בְּשֶׁקֶט חָזָק

שֶׁאַתְּ אוֹהֶבֶת

תְּחַבְּקִי

כְּמוֹ שֶׁמִּזְּמַן לֹא קִבַּלְתִּי

אֶת הָאוֹר בְּעֵינַי

וְהַטַּעַם שֶׁבָּא אֶל חַיַּי

תְּלַטְּפִי, תְּחַבְּקִי, תִּלְחֲשִׁי וְתַגִּידִי

שֶׁעַכְשָׁו הַכֹּל

אֶפְשָׁרִי.


וּמוּל יָרֵחַ

שׁוֹתֵק

נִלְחַשׁ אֶת שַׁלְהֶבֶת נִשְׁמָתֵנוּ

הַצּוֹפֶנֶת שְׁתִיקוֹת רְוֵי חֲלוֹמוֹת

אֶת מִסְתּוֹרֵי כִּסּוּפֵינוּ

נְגַלֶּה שֵׁנִית

עֵירֻמִּים לְמוּל יָרֵחַ

הַמְּגַלֶּה אֶת פְּגָמֵינוּ

הַמְּלַטֵּף וּמֵאִיר

אֶת הָאֹשֶׁר

שֶׁל שְׁנֵינוּ.


קשה להביןעלמ ה השירסוידריגאילובאחרונה

זהחלום?

חמור המשיחחתול זמני

משיח יקר

בלי כתר מזהב

בלי מעיל עד הרצפה

בלי גלימה

בלי יומרה

בוא על חמורך

בוא לבית המדרש נשב נלמד יחדיו גמרא

אין שום דבר בעולם הזה מלבד עוד דף גמרא

נאכל אותם נלעס אותם נבלע אותם דפים בטעם דבש

נהיה אנחנו דף גמרא

והעולם מסביבנו אותיות חמות וחביבות

די בזה, באמת, די רק בזה

 

ואז כולם יקומו לתחייה

 

נשמע תורה ממי שאמרה

אשב לי בשורה האחרונה

 

די בזה, באמת, די רק בזה.

❤️צדיק יסוד עלום

הנימה המינורית האופיינית לכתיבה שלך. איזה קטע עדין!

 

מלך המשיח נושא על גבו שני מיתוסים - מלך בעל גלימה, ועני הרוכב על חמור לבן. הגיבור בשיר (אתה, אך נימוסים) לא רוצה את דמות הגואל הגדול, כמו שהוא גם לא רוצה גאולה שלמה ובומבסטית. "בלי גלימה בלי יומרה". הגיבור מדגיש ומבליט כל הזמן: "די בזה, רק בזה". יש כאן קול רך בתוך המון משולהב, שרוצה גאולה עדינה. זה שיר מאוד גלותי להרגשתי, by all means, ואולי זה אפילו מכוון, כלומר שיר אנטי-אתוס ציוני ואנו באנו ארצה. גם אין כאן בית מקדש, ותחיית המתים תקרה מתוך איזו גחמת לב "ואז כולם יקומו לתחייה", כמו פנטזיה רכה של ילד קטן שמשרטט את מהלך העניינים כפי רצונו השרירותי.

הגמרא כאן משחקת אלמנט מופלא, יחד עם העדינות. מלך המשיח שכל העולם מחכה לו יבוא רק אל הגיבור, ויחד הם ישבו וילמדו גמרא. הכותב מכביר ועובר את המימרא "מה יותר מתוק מדף גמרא" ואומר: "אין שום דבר בעולם הזה מלבד עוד דף גמרא". זה מאוד גלותי, זה מאוד מסוגר, "אהבתי את אדוני את אשתי ואת בניי", אבל מעורר המון חמלה וכבוד למקום הזה. "נאכל אותם נלעס אותם נבלע אותם" - כריפרור לאווירה המיליטנטית של ההמון המשולהב סביב, אבל ביטול האלימות בהסבר: דפים בטעם דבש. 

"נהיה אנחנו דף גמרא" - יש כאן משהו באווירה הזו שהולך ומאבד היגיון, שמתמסר כל כך לפנטזיה הזו של המתיקות הזכורה והיקרה, שמבליט הלך רוח קשה ושבור מאוד. יש הפרש שנבנה בצורה מהלכית בין "נשב נלמד יחדיו גמרא" לבין "נהיה אנחנו דף גמרא", יש כאן תיאור של התמזגות מוחלטת וחזרה לרחם...

זה מזכיר לי מושג שנקרא "פנטזיית הזהב":

 

 

"נשמע תורה ממי שאמרה, אשב לי בשורה האחרונה" - זה משעשע, כי משה רבנו הוא מוסר התורה שיקום בתחיית המתים והוא זה שישב בשורה האחרונה בשיעורו של ר' עקיבא ולא הבין כלום. מי יישמע את מי? 

אבל שוב - די לי בזה, רק בזה. העולם מבטא מהלכים גלובליים דרמטיים, מלחמות גוג מגוג מהדהדות בכל עבר, אבל את הגאולה הגיבור מבקש להביא מתוך פנטזיית הגלות. הוא דוחה את אתוס התקומה, הוא דוחה את זקיפות הקומה, הוא דוחה את החלומות הגדולים "ממלכת כהנים וגוי קדוש" ואת ימות המשיח שבינם לביננו אין אלא שיעבוד מלכויות, ורוצה את המתיקות, את השטיבלאך, את הגמרא... העולם הזה מאוד מפחיד והגמרא באמת מאוד מתוקה.

 

תודה! שיר מתוק מדבש ועדין כתולעת

הרמב"ם אומרחתול זמניאחרונה

שעיקר הגאולה היא שיהיה פנאי מהכל לעסוק בתורה. ולפי זה יוצא, שיכול להיות שהגאולה (כרעיון) תגיע, ואף־אחד לא ישים לב, כי כולם יהיו עסוקים בשטויות. או שאוהבי התורה ישימו לב, אבל זה לא ייראה כמשהו שונה כלפי חוץ. כמובן, זה לא ממש מה שהנביאים ומזמורי תהילים מתארים, אבל זה רעיון.

 

זה מתחבר לגישה הליטאית – נפש החיים – "מור"קים ליטאיים" ששמים את לימוד הגמרא (לאו דווקא הלכה מעשית, או איזושהי "תורה חדשה" ומסנוורת שתרד משמיים בעתיד, אותם דפי גמרא מצהיבים ואהובים) במרכזו של עולם – יש סיפור על איזה אחד שחשב שהוא המשיח (האמת – פגשתי כמה כאלה בחיים האמיתיים, וזאת הייתה השראה לחיבור הזה), ורצה לפגוש מיד את כל גדולי ישראל, אז נכנס אם אני לא טועה לרב שטיינמן, שקיבל אותו בשמחה, אמר לו יופי, בדיוק הכנתי רשימה של כל ה"תיקו" בגמרא ועוד שלל קושיות שלא מצאתי להן תירוץ, אולי כבודו יואיל לתרץ לי, כמובן מדובר היה בעם הארץ גמור ונאלץ לברוח משם כל־עוד נפשו בו בבושה ובחרפה... וכמובן השיר הידוע "מה יותר מתוק מדף גמרא" אמנם לא הכרתי את כל המילים עד עתה אבל בהחלט אותו וייב ליטאי.

 

הרעיון של אכילת הגמרא מקביל ל"תורתך בתוך מעי" או אכילת המגילה של יחזקאל, או פסוק קצת פחות ידוע שמצאתי בירמיה: "נמצאו דבריך ואכלם ויהי דבריך דברך לי לששון ולשמחת לבבי כי נקרא שמך עלי יי א‏־להי צבאות." ואדם הוא מה שהוא אוכל (פרשת שמיני), אם כך, אם "נאכל" מספיק גמרא, נהיה אנחנו גמרא מהלכת, אולי.

 

עכשיו, האמירה הליטאית הזאת, שאמנם איני קונה אותה במלואה (אני איפשהו באמצע מהבחינה הזאת), חושבני שהיא על־כל־פנים קונטרה חשובה (לפחות כקונטרה) לכל־מיני פנטזיות גאוליות שמתחילות להתפזר, לטעמי. אני רוצה לכנס את הקשר לקב"ה למשהו הרבה יותר אישי, עדין, "חברי" (המשיח כחברותא), תמים, מוכר ואהוב, כמו שציינת נכונה – מקום לסגת אליו, להתכנס אליו, לאו דווקא לכבוש בקול רעש גדול.

אהבתי ביותר!אני הנני כאינני

מתוק כל כך

מים הזורמים במקלחתחתול זמני
עבר עריכה על ידי חתול זמני בתאריך י"ח בניסן תשפ"ו 21:34

מַיִּם הזורמים בַּמקלחת

 

שִטפו אותי, עִטְפוּ אותי

לַטְּפוּ אותי, שָייפו אותי

חָפפו אותי, שַפשפו אותי

קָלפו אותי, סַחֲפו אותי

טַהֲרו אותי, הִרגו אותי

 

הסירו מעליי עוד פיסה ועוד פיסה

 

פִּשטו את עורי

מָרקו את בשרי

הַתיכו את עצמותיי

מַחֲקוּ אותי

 

בריח שמפו נפלא

בניחוח פרחים עוצר־נשימה

חַבְּקוּ אותי

חִנקו אותי

שַחְררו אותי

קִברוּ אותי

ואיעלם לי

 

ואחיה לי

בין אינספור בועות סבון.

 

///

 

בוויב השיר הזה (לאוהבי זמר יווני)

 

חמודמחפש שם
בניחוח שייק אפרסק
זהשי ר על כאב .פשוטל א הבנת ...סוידריגאילוב
קוראים          ומכנ יסים לתבנית .
דווקא לא,חתול זמניאחרונה

וגם במטא אני חושב שבכל חיבוריי אין דרך להבין לא־נכון, מרגע שהמילים נכתבו הן ברשות עצמן

בחיבור הזה גם המצע של הכאב

וגם בועות בניחוח פירות קיציים.

אולי יעניין אותך