זה לא שבכל פער לא משנה מה, מה שקובע האם אתם יכולים לחיות חיים משותפים זה עד כמה אתה מגיב, עד כמה אתה לא מגיב. לפעמים הפער הוא עמוק שהאהבה לא מכסה את זה. אהבה זה לא התאהבות, אהבה זו התאמה, ובין היתר זה מופיע ומתגלם גם בפן הזה, אך זה ממש לא הכל, וכאשר כל ההתאמה היא רק מצד אחד אך משאר הצדדים אין התאמה, אז אין מקום לחיים משותפים. (לא כל הבדל הוא חוסר התאמה, לפעמים דווקא השונות מביאה להתאמה, אך רק אם זה בגדר שונה ומשלים, שרואים איך זה עולה בקנה אחד, אך אם זה בא בסתירה, אז אי אפשר לחיות כך, בני הזוג אמורים לחיות חיים משותפים בכל הדברים, ולהשלים אחד את השני, ולא יעלה על הדעת שברובד הרגש הכל יהיה טוב וילך אחלה, אך ברובד השכל, פתאום יהיה פיצוץ, בני זוג גם אמורים לתקשר, לדבר, שתהיה תקשורת עמוקה וכנה ומתוך כך גם יש מקום לבניית המקום הרגשי בקשר, הנישואין לא יכולים לעמוד אך ורק על רובד הרגש, כי בסוף זה יכול ליפול ולהיחלש וזה לא מספיק יציב בשביל לבנות בית...).
ולכן לא הבנתי מדוע כתבת שמה שקובע זה הדעות שלה. לגיטימי והכי טוב שבעולם שבן זוג יגיב על דברי אשתו, ואם היא תגיד והוא ישתוק, זה לא פתרון לבעיה, אלא זו הדחקת הבעיה שבאיזשהו שלב תצוף מחדש ותגרום להרבה יותר בעיות אם היו מציפים מראש את הדברים ויכול להיות שדווקא זה היה מסתדר, אבל כיוון שזה נדחק זה הרבה יותר קשה לטיפול אחרי זה, וסתם יוצר בינתיים תסכול וחוסר חיבור בין בני הזוג. לכן, יש דיון, שתי הדעות נשמעות בדיון, ואין מצב שבה דעה אחת נשמעת ואחד מהצדדים שותק ולא מביע שום דבר, ורק מהנהן ואומר: הן על כל מה שהשני אומר. קשר בריא נוצר מזה שיש שני צדדים, ומגיעים בסופו של דבר אל עמק שווה שנותן לשניהם מקום, ורואים איך יש מקום לגישור ולאיחוד בין הדברים, גם אם לפעמים זה אומר שאחד יעשה משהו קצת שונה ממה שהוא תכנן, אבל בסוף הוא מבין את הצד השני גם ורוצה לתת לו מקום, ולכן יש פה פשרה שנותנת מקום לשניהם, אבל לא פשרה שבה אחד מהצדדים מרגיש כאילו הוא מתפשר ו"איזו באסה", אלא פשרה מתוך הבנה עמוקה שזה מה שצריך לעשות, והשלמה עם זה, וכך אפשר להביא לגישור בין הפערים.
ואגב, סתם הערה, בוודאי שאם האשה מתנהגת בחוסר צניעות הבעל יכול להעיר וזה גם יכול להיות עילה לגירושין במצבים קיצוניים יותר. (רק אומר שלא "הכל פתוח" והכל לגיטימי, צריך שבן הזוג יכבד את בן הזוג השני ויבין שנישואים זה משהו מחייב, והאדם צריך להקדיש את עצמו לנישואיו ולפעמים זה אומר להקריב מהרצון להיות חופשי ולעשות מה שבא לי, אין מה לעשות, קשר זה דבר מחייב, וזה הדבר גם הכי טוב בו, שהוא לא משהו חולף ועובר, זה משהו גדול, אמיתי שמחזיק בעז"ה לכל החיים, ובעצם קשר נצחי במובן מסויים....)
ולגבי מה שכתבת בסוף על הסטיגמתיות, מסכים. ומחילה אם אתה מסכים עם דבריי רק ניסחת בצורה שונה, גם אם כן, היה חשוב לחדד את הדברים...שכוייח
או האמא מברכת ברכמז במהירות האור. הילדים -רואים את זה, אמנם ההורים חינכו אותם להיות תורניים אבל הם רואים שההורים בעצמם כרגע לא שומרים קלה כבחמורה. אז אולי מלכתחילה זה היה טעות שיהיו פערים מסוימים בין בני הזוג ואז הילדים לא היו נכנסים לבלבלות?
!
