ומאז שהמנהלת דיברה איתי הלב שלי מתפחלץ מהמחשבה שאשחרר את הילד שלי.
שמישהי אחרת תטפל בו, ותהיה איתו כל כך הרבה שעות.
איך נרגעים מזה?
אני יודעת שזה יהיה לו טוב, הוא אוהב ילדים ומחפש את קרבתם אז זה בטח יהיה לו כייף. ויהיה לו טוב לצאת מהבית ולחזור אליו.
ובטח גם יהיה לו קשה בהתחלה אבל הוא יהיה חזק.
והלוואי שהמטפלת שלו תהיה טובה והם יאהבו אחד את השני.
ושהוא לא יהיה מפונק מידי כי היה רגיל לבית וללבד ושהכל שלו.
ואמאלה.
אני לא מפסיקה לבכות כל פעם שנזכרת בזה ובעלי כבר הכיל מספיק אז שיחררתי אותו לישון ועכשיו אני לבד.
איך נרגעים? איך מרגיעים את הלב שכל כך פוחד?
זה עוד רגע וזה מרגיש לי שמהיר מידי.
רק סוף שבוע החלטנו סופי שמחפשים לו מסגרת וב"ה בהשגחה פרטית המנהלת התקשרה היום לומר לי שיש מקום בשבילו. (לקטן אין אבל בכל מקרה תכננו בינתים להכניס רק אותו)
אומרת לעצמי כל הזמן שעצם זה שמצאנו מסגרת כל כך בקלות ומסגרת שמתאימה לנו מבחינה רוחנית זה סימן משמיים שזה הצעד הנכון.
ופרקטית, שולחת לראשונה ילד למעון
מה אני צריכה לדעת? לברר? לקנות? לקחת למעון?
כמה סטים של בגדים אני צריכה שיהיה לו?
אין לו הרבה כי תמיד מכבסת כשרואה שעומד להיגמר והוא רק בבית אז לא היה לי צורך בהרבה בגדים
צריך תיק בגיל הזה?
וצריך להתחיל לדבר איתו מעכשיו על זה או מספיק יום לפני?
יש איך להכין אותו לזה?
(בן שנתיים)
אבל אחרי כמה ימים כשראיתי כמה טוב לו נרגעתי. בימים הראשונים לקחתי אותו הביתה מוקדם, ולאט לאט התחלתי להשאיר אותו יותר.
)