זאת שוב אני. אני מוצאת את הפורום הזה כמו יומן, פשוט כאן כדי לפרוק.
ילדתי לפני חודש וחצי. זה נכד שני במשפחה.
אחותי הגדולה ילדה בדיוק שנה לפני, וכעת היא לפני לידה שניה ממש עוד רגע.
אנחנו גרות קרוב מאוד אחת לשניה וליד אמא שלי.
כשנולד הנכד הראשון כל המשפחה שלי התרגשה, אמא שלי תפסה פיקוד על הגידול שלו עד היום מתוך התרגשות, אהבה והנאה. זה לגמרי מובן, אני רואה את האושר בעיניים שלה, את הנחת. הכל בבית שלה מאורגן לכבודו, הצעצועים, המיטות, הסידור של כל הבית.
הסבתא הכי מושלמת שאפשר לבקש.
וכך גם התאפשר לאחותי הגדולה לחזור לשגרה שלה, לעבודה שלה, כי אמא שלי השגיחה עליו חמישה ימים בשבוע, מהבוקר עד רדת הערב... היו פעמים שזיהיתי שקצת קשה לה, שהיא בעצמה זקוקה לזמן שלה (אמא שלי), למנוחה שלה, בכל זאת היא לא צעירה. אבל היא לא מאלו שמתלוננים, היא תמיד תחייך ותפתור כל בעיה של מישהי מאיתנו, ותתן את כל כולה.
כל הזמן חלמתי שגם לי זה יקרה, שאני אזכה גם לתמיכה הזו ואוכל לחזור לעבודה ולמצוא את עצמי אחרי שאלד, בראש שלי היה לי מובן מאליו שאקבל את אותו היחס והתמיכה כי ההורים שלי תמיד דוגלים ביחס שווה ביני לבינה.
ואז ילדתי, והמציאות התבהרה ממה שדמיינתי. אחותי כבר בהריון מאוד מתקדם, הקטן שלה כבר בן שנה, שובב וצריך לרדוף אחריו... אז אמא שלי עוזרת לה, כל הזמן. ואני בינתיים מסתדרת ולא ביקשתי עזרה כי אני באמת מבינה שלה יש יותר צורך ממני. כי כרגע הקטנה שלי אוכלת ונמצאת כל היום בעריסה... אז באמת אני מבינה ומזכירה לעצמי מי צריך כרגע יותר עזרה.
ואז אני חושבת לעצמי על הטווח הרחוק... עוד חודשיים שלושה... זה רק יתגבר, ואני אמצא את עצמי בבית שלי, עם הקטנה שלי, מטפלת בה, ואמא שלי עם אחותי הגדולה ושני הילדים שלה... כי היא צריכה יותר עזרה ממני.
אני פשוט רוצה להתפרק כי אני מתבאסת. שאני לא זוכה גם ליחס הזה, שהוא תוצר של דברים שקרו באופן טבעי. זה לא בדיוק קנאה... זה פשוט ביאוס. ואולי גם קצת כעס על אחותי הגדולה שאולי יכולה להתאמץ קצת ולזכור שילדתי גם ולתת לי גם להנות מהעזרה של אמא שלי.
אם אני אבוא אל אמא שלי הביתה זה לא רלוונטי, זה בלגן אחד ענק... היא תתעקש לעזור אבל כבר מנסיון אחד הבנתי שזה רק מקשה ומכניס אותה ללחץ. אז העדפתי להישאר בבית שלי, בשקט, עם הקטנה... ולא להעמיס שם יותר.
בקיצור, מבואסת. חוששת שאני בבעיה מבחינת לחזור לעבודה מכיוון שאין לי את אותה התמיכה שאחותי זכתה לה, אני לא מאשימה אף אחד. ממש לא. אמא שלי היא מדהימה, ואני מאחלת לעצמי שאוכל להיות כמוה עבור הבת שלי. פשוט מתבאסת שאני צריכה להשלים עם המציאות ולמצוא לעצמי פתרונות....
וכל נושא החמות הוא כרגע פחות רלוונטי, העזרה ממנה תהיה רלוונטית רק עוד כמה חודשים טובים, כבר הסברתי בפוסט אחר שהיא לא אחראית מספיק כדי להשגיח לבד על הקטנה. ובכלל חמות זו לא אמא, היא לא מכירה אותי כמו שאמא מכירה, וזה שונה... אין צורך לפרט, מקווה שאתן מבינות.
זהו... זו הדרך היחידה שלי כרגע לפרוק את מה שיושב לי על הלב, בחיים לא אגיד את זה לאמא שלי שלא תחשוב שהיא לא בסדר או משהו כזה... כי היא עושה מעל ומעבר ולפעמים גם אני חושבת שאחותי צריכה קצת לשחרר ממנה ולהיות יותר עצמאית.
