מקווה שאצליח להכניס הכל למילים (ושיהיה לך כוח לקרוא הכל…)
דבר ראשון שאני רוצה להגיד לך, זה שעצם זה שכואב לך המצב הזה, כבר מראה על הקרבה הגדולה שיש לך לקב"ה. אם היית באמת רחוקה, זה לא היה אכפת לך. לכן הכאב הוא סימן טוב, הוא מעיד על טהרת הנשמה שבך, ועל זה שהרצון לחיבור עדיין קיים בך מבפנים.
אני רוצה להעתיק לך כמה פסקאות של הרב קוק זצ"ל מאורות התשובה, שאני חושבת שממש עוזרות להרגיש ולהתבונן על הדברים אחרת:
"העוונת הם עצם היגון, וכשהנשמה מיטהרת היא מרגשת את העצמיות של העוונת, ואז היגון של התשובה מתגבר עליה, ובוער בקרבה אש הצער של החרטה והבושה והפחד האיום, ובזה עצמו היא מזדככת, ותוכל, אחר עבור הזעם, חשוב לאיתנה להיות עומדת בחוסנה ובכבודה העצמי."
(אורות התשובה, פרק ח', פסקה י"א)
"אֵין לְשַׁעֵר וְאֵין לְהַעֲרִיךְ אֶת גְּדֻלַּת הָאֹשֶׁר, שֶׁצָּרִיךְ הָאָדָם לָחוּשׁ בְּעַצְמוֹ, בְּרֹב קֹרַת רוּחַ, מִתּוֹךְ אוֹתוֹ הַצַּעַר הֶעָדִין הַמְצַעֵר אוֹתוֹ בְּעֵת אֲשֶׁר רוּחַ הַקְּדֻשָּׁה וְהַטָּהֳרָה שֶׁל הַתְּשׁוּבָה חָל עָלָיו, בָּעֵת שֶׁהוּא הוֹלֵךְ וּמְשׁוֹטֵט בָּרַעְיוֹן הַבּוֹעֵר בְּאֹשֶׁר שֶׁל חֲרָטָה גְּמוּרָה עַל כָּל חֲטָאָיו וַעֲווֹנוֹתָיו וּפְשָׁעָיו, בְּעֵת שֶׁנִּשְׁמָתוֹ מִתְרַפֶּקֶת בְּאַהֲבָה עַל הוֹד הַקְּדֻשָּׁה וְהַשְּׁלֵמוּת, מִתְרַפֶּקֶת עַל דּוֹדָהּ יוֹצְרָהּ וּמְחוֹלְלָהּ מְחוֹלֵל כֹּל בָּרוּךְ הוּא, בְּעֵת שֶׁבְּכָל לֵב וּבְכָל נֶפֶשׁ רוֹצֶה הָאָדָם בְּעֹמֶק שֶׁל חֵפֶץ אַדִּיר לִהְיוֹת הוֹלֵךְ בְּתֹם וּבְיֹשֶׁר, לִהְיוֹת צַדִּיק פּוֹעֵל צְדָקוֹת, לִהְיוֹת יָשָׁר הוֹלֵךְ נְכוֹחוֹת.
אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מִתְלַבֵּט מְאֹד אֵיךְ לְהוֹצִיא אֶת רַגְלָיו מִתּוֹךְ הַבֹּץ שֶׁל הַחֲטָאִים, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִתְבָּרֵר לוֹ כְּלָל וּכְלָל אֵיךְ מְתַקְּנִים אֶת הֶעָבָר כֻּלּוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁהַדְּרָכִים הַמַּעֲשִׂיִּים אֵינָם עֲדַיִן כְּלָל סְלוּלִים לְפָנָיו, וְאַבְנֵי נֶגֶף הֵם מְלֵאִים, אֲבָל הָרָצוֹן לִהְיוֹת טוֹב - זֶהוּ רוּחַ גַּן עֵדֶן אֱלֹהִים, הַמְנַשֵּׁב בַּנְּשָׁמָה וּמְמַלֵּא אוֹתָהּ אֹשֶׁר אֵין קֵץ, עַד אֲשֶׁר גַּם אֵשׁ הַגֵּיהִנֹּם שֶׁל הַצַּעַר הֶעָמֹק מִתְהַפֵּךְ גַּם הוּא לְנַחַל עֲדָנִים"
(אורות התשובה, פרק ט"ז, פסקה ג')
אני רוצה להתייחס גם למה שכתבו פה בשרשור, שרוב הנשים חוות ירידה רוחנית אחרי החתונה.
כבר כתבו פה כמה נשים, כל אחת עם הדגשים שלה, שאחרי החתונה עבודת ה' מקבלת אופי שונה ממה שהתרגלנו מלפני החתונה.
אני מאוד מתחברת לדברים שנכתבו בכיוון הזה, ורוצה להוסיף מהמחשבות שלי בנושא.
אני חושבת שבמובן מסויים, אפשר לדמות את המעבר הזה מלפני החתונה לאחרי החתונה, למעבר של עמ"י מהמדבר לארץ ישראל.
המרגלים באמת חששו מהמעבר הזה. בזוהר מוסבר שהסיבה שהם התנגדו לכניסה לארץ היתה מתוך החשש שזה יגרום לירידה רוחנית, לעומת המדבר בו היה אפשר להיות הרבה יותר שקועים בעולם הרוחני.
ולמעשה אנחנו אפילו רואים שהם צדקו. אחרי שעמ"י נכנס לארץ, רואים בספר שופטים את הירידה הרוחנית שהם חווים. העיסוק בעולם החומר מרחיק אותם מהקב"ה.
אבל עדיין, זה איך שהקב"ה רוצה שנעבוד אותו. זו התכלית האמיתית של עבודת ה' - דווקא בתוך החיים, דווקא מתוך העיסוק בחומר.
ולפעמים המעבר הזה גורר ירידה.
לפעמים יש ירידה שהיא רק בהרגשה. שבעצם האדם עולה קומה, אבל עכשיו הוא 'קטן' בקומה החדשה, ולכן הוא מרגיש כאילו הוא ירד (כמו שתלמיד כיתה ו' עולה לכיתה ז', ובעצם הוא עלה, אבל בהרגשה הוא יכול להרגיש פתאום קטן, כי בכיתה ו' הוא היה הכי גדול בבית הספר ועכשיו הוא הכי קטן).
ולפעמים גם יש ירידה ממשית, כשמגיעים לשלב חדש ואין לנו מספיק כלים בשבילו, וחווים ירידה באמת.
אבל גם הירידה הזו היא באמת לצורך עליה. כי אם האדם יצליח לעלות משם, הוא יגיע הרבה יותר גבוה ממה שהוא היה קודם. ועצם העבודה תבנה בו כלים שלא היו נבנים בלי זה.
ועיקר המשמעות של העבודה שלנו בעולם היא לא המקום בו אנחנו נמצאים, אלא התנועה שאנחנו עושים, השינוי שאנחנו מצליחים לעשות מהמקום בו אנחנו נמצאים.
ומהי באמת העבודה של אחרי החתונה?
על עצמי אני מרגישה שהרבה מהעבודה שנדרשת ממני זה עבודה המידות. וזה פוגש אותי הרבה יותר מאשר מה שהיה לפני החתונה.
קודם כל בזוגיות, ואחר כך בהורות. וכמובן גם בכל המעגלים מסביב (כל אחת וההתמודדויות שלה - בעבודה, מול החמות, מול הגיסים/ות וכו').
וההתמודדות בכל החזיתות האלו יכולה להישאר מנותקת מעבודת ה'. אבל היא יכולה להיות גם ממש עיקר עבודת ה'.
ובדיוק בפרשת עקב שקראנו בשבת, למדנו - "ללכת בכל דרכיו" - הוא רחום ואתה תהא רחום הוא גומל חסדים ואתה גמול חסדים (רש"י דברים, י"א, כ"ב).
ההליכה בדרכי ה' מתבטאת בעבודת המידות, בכך שנתאמץ לנהוג כמידותיו של הקב"ה, למחול על הכבוד שלנו, להתגבר על הכעס, לוותר, להקשיב, לתת ולגמול חסדים עם בני המשפחה שלנו למרות שזה שוחק ומעייף - כל זה מקרב אותנו לה', כי זו ההליכה בדרכיו.
ודווקא בתוך המשפחה אנחנו ממש מדמים את הקשר בינינו לבין הקב"ה - גם ביחס הזוגי (הקשר בין הקב"ה לכנסת ישראל נמשך לקשר של איש ואישה, הדוד והרעיה), וגם בקשר מול הילדים (הקשר של הקב"ה לעמ"י נמשל גם לקשר של אב ובנים, וגם השכינה מכונה בקבלה 'אמא' לעמ"י). וכל מאמץ שלנו בקשרים האלו, קשור באופן ישיר גם לקשר שלנו כעמ"י עם ה'.
(הקשר קיים גם אם לא מרגישים אותו, אבל כשזוכרים את זה ומכניסים את זה בתוך העבודה שאנחנו עושים, זה עוד יותר משמעותי, ונותן הרבה יותר משמעות לעבודה שלנו).
נראה לי שהרבה מהדברים שכתבתי הם קצת 'באוויר', ולא מספיק הסברתי איך לבטא את העבודה הזו בתוך המציאות. בכל מקרה, בינתיים אני צריכה כבר לסיים, אבל אשמח לכתוב עוד אם את מרגישה שזה כיוון שמדבר אלייך.
ואני רוצה לתייג גם את
@אם מאושרת, שאני בטוחה שיש לה הרבה מה להוסיף פה...
. עדיין מספיק קרוב בשביל תחומי עניין משותפים וחוויות מחברות