עבר עריכה על ידי שורף בלב בתאריך כ"ה באב תשפ"ב 04:48
זה אולי לא הפורום המתאים בשביל זהאבל אני ברגעים כאלו של עצב גדול כל כך ואין לי את מי לשתף וכבר לא מצליחה להחזיק הכל בתוכי.
יודעת שיש פה הרבה נשים מקסימות
הלוואי שאצליח למצוא בעזרתכן נחמה, תובנות או חיזוק.
מאיפה להתחיל מאיפה?
כשהנשימה נעצרת כל כך הרבה פעמים ביום
כשהכאב כל כך חותך את הנפש
למה עדיין גומר אותי כל פעם מחדש כשהוא יוצא ואני לא מצליחה לשחרר?
משתגעת מהקטנת הראש שלו בכל מה שנוגע לבית
והעיקר אינסוף עשייה בחוץ ובדברים שקשורים לאחרים.
זה גם הלחץ של דברים שאני צריכה להספיק לעצמי או מחוייבת לאנשים ומפסידה/מתעכבת בגלל זה
וכשאני מרגישה שזה מובן לו מאליו שככה זה צריך להיראות ואני אמורה לספוג הכל ובכללי שהוא לא קולט שניהול הזמן שלו מנותק מהמציאות ומשליך גם עלי, זה מחרפן ומתסכל.
אבל אני יודעת שזה גם כל כך יותר עמוק מזה ויושב על פצעים שנפתחו עשרות פעמים ויותר מדי.
ולמרות שאני מבינה, זה לא עוזר לי להרגיע את עצמי.
כרגע אין לי גם איך לדבר איתו על זה ועל התחושות שלי,
כי אנחנו חיים כמו שותפים והרבה פחות
ובתקופה האחרונה, יותר כמו גרושים כי הוא לא בבית ימים ולילות שלמים בבית ( מאילוץ כלשהו ויחד עם הריחוק שהיה קיים קודם זאת החוויה. האמת, שנהיה לי רע הרבה יותר כל פעם כשהוא מגיע כי זה מזכיר ומעצים את מה שאין).
אחח אין לי כח לעצמי ולמחשבות שטסות באוטוסטרדה הלוך וחזור.
זה סיפור כל כך ארוך ומורכב ומשתחזר, שכבר נהייתי אילמת ואין לי איך לבטא את התחושות ולמצוא מילים גם לא בשבילי אז אני מדחיקה כל פעם לעוד קצת, אבל זה קורע לחתיכות ואני רוצה לצרוח שמישהו ישמע ולהילחם בשיתוק החונק הזה מולי ומולו.
הוא לא יכול לראות את הצער שלי
ולהבין מה עובר עלי ולמה פתאום האנרגיה שלי משתנה ונכבית ומשהו בי מת
אז לא רק שאני לא יכולה לקבל ממנו הכלה או חיבוק
אני עוד מרשה לעצמי להרהר בזה שאולי אני אשמה.
שאני רואה מעוות וקיצוני
שאני לא מספיק מודה לו על מה שהוא כן עושה ושאני מבלבלת אותו עם הרגשות שלי שמשתנים
ואת הקצת שאנחנו עוד מדברים לאחרונה (ורוב הזמן מגיע ממני ומצריך חליבההה), אני מחליפה בשתיקה והנה שוב נכשלתי בלהסביר לו את עצמי
אפילו שזה רק כי כואב לי כל כך.
אני יודעת שזו לא האמת לגמרי, אלא רק כי הוא אמר את זה כל כך הרבה פעמים ודאג להאשים אותי בזה
במקום להבין ולקחת אחריות כמו גבר. והאמירות האלה פעם ועוד פעם ועוד פעם, הכניסו בי ספקות ופחד
עד שאני כבר מוותרת על להגיד או לדרוש ולשים גבול, כדי לא לקלקל יותר (כאילו שמה כבר יש לי להפסיד? זה הרי ממילא מקולקל. ככה זה, מקולקל מוכר קצת פחות מפחיד מלא מוכר מקולקל).
אני כועסת על עצמי שאני מאפשרת לו את זה
שאני מתגברת ומבליגה ובסוף זה פוגע בי ומחריב את הכל.
ניסיתי בטוב ובלהסביר מה קשה לי וכמה הוא חסר לי
זה החזיק אצלו מעמד ליום וחצי,
לפעמים האטימות שלו הזויה ברמות שאין לתאר לדבר לקיר ממש. אם לא שאני יודעת ומאמינה שיש בו צד של טוב והוא לא פוגע, מתעלם ו"מעניש" אותי בכוונה
הייתי יכולה לחשוב שהוא אדם מושחת ורע. אבל מי אמר שנכה רגשית זה פחות נורא?
ולא שאני מושלמת, יש לי מה לשפר גם בלבטא רגשות ובכל זאת, כל כך הרבה חושבת עליו ועל ההתמודדויות שלו ומשתדלת להראות לו דאגה ולהיות אכפתית, כשהוא לא סופר ומעריך את מה שאני עושה למענו.
וזה מתחבר כמו במעגל חשמלי לכל כך הרבה דברים שקרו וקורים כל הזמן עד שזה טעון ומוצף לי מדי ואני לא מסוגלת יותר לגייס עוד מוטיבציה לפרגן לו ולהכיל אותו, כשאני לא מקבלת ממנו חזרה פיסה של ביטחון רגשי ונפשי להניח עליה את עצמי. (שלא לדבר על מישורים אחרים בחיים שהוא לא מעניק לי בהם ביטחון ויציבות)
ולא יודעת למה אני בכלל עוד חיה איתו ומבזבזת את הזמן הכי יקר בחיים שלי במחיצתו.
בענייני הבית, נראה לי שדי הצלחתי להסתגל ולא לצפות שיעשה גם אם לפעמים זה עוד מצליח לבאס או להכעיס אותי.
אבל למה אני לא מפסיקה לרצות כל כך שנתקרב, שיהיה סיכוי שיבין, שיראה , שירצה אותי? שזה יהיה לו חשוב יותר מלצאת לאלף עניינים מחוץ לבית. שישקיע בי, שינסה רק קצת לשמח אותי,
ולהתאכזב ולהשבר כל יום או כמה פעמים ביום מחדש שזה לא קורה.
שלא יחליט ששיעור תורה (...) גם אם הוא קבוע, יותר חשוב מליל טבילה, או סתם מפגש עם חברים, עדיף על זמן זוגי שהיינו אמורים לקיים.
שיתחייב לזה לפחות כמו שאליהם
אלוקים. כמה בנאדם יכול לבחור סדרי עדיפויות עקומים?
והכל מתנקז ומגביר את תחושת הכשלון שלי בלהסביר לו כמה המרחק הזה שורף לי, או להגיד בצורה ברורה מה אני מוכנה ומה לא, או לבלוע עוד כדי שלא יהיה יותר גרוע ואולי משהו יתאפשר...
וזה מרסק עכשיו יותר כי התקוות של הימים האחרונים התרחקו ושינו כיוון וצורה
זה אמיתי מה שהרגשתי? אולי זה רק החסר ולא בגלל שאני באמת צריכה את הקרבה הזאת ממנו ורוצה אותו? אני מסוגלת שיגע בי, או שאני רק עושה לעצמי נזק יותר גדול והנפש שלי לא מוכנה לזה?
איך אפשר לאהוב אחרי כל כך הרבה צלקות?
ולמה אני לא עוזבת כבר, רק ממשיכה את הסבל הזה עוד
אפילו שהיו כבר כמה תחנות בדרך וכמה הזדמנויות לתיקון שלא צלחו
ואנשי מקצוע למיניהם לתהליך אישי וזוגי שעם 20 שנה של טיפול, לא הצליחו להבין לעומק את המורכבות כי כלפי חוץ הכל מאד מרשים
וזה לבד כבר מייאש, גם בלי להוסיף היסטוריה שחורה וכבדה שאי אפשר לגמרי למחוק, גם אם יש בה אולי כמה נקודות בודדות של אור.
אז ככה? ככה אני אמשיך להעביר את השנים שיכולות להיות הכי יפות שלי בכל המובנים?
במציאות אני מקבלת לא מעט פידבקים על מי שאני ומה שיש בי ואני יודעת שאני מוצאת חן בעיני אנשים (כן, גם גברים..)
אבל לא מצליחה להרגיש ככה ולקבל מזה משהו. אני רואה במראה אשה כבויה ואפורה, מרגישה לא חיונית וחסרת ברק,
לא כי אני תלויה בו ובמחמאות שלו, רק שאני כל כך רוצה קשר זוגי עמוק ויציב, מלא אהבה, חלקת אדמה להשען עליה. כשאין לי את זה, אין לי חיות ואין לי שמחה. ככה אני, החסר הזה הורג בי כל חלקה טובה ואני לא מצליחה להתמלא באמת משום דבר אחר.
ומחר שוב הספק אם לטבול
והצביטה- כוויה בפנים
בשביל מה??? ששוב יעבור חודש ולא יקרה כלום
חוץ מחור ענק בנשמה?
והוא ימשיך להסתובב סביב הזנב וחוסר האונים של עצמו, או ירחף בחלל החיצון עם אלף ואחד עיסוקים שלא סובלים דיחוי ורק לי ולזוגיות שלנו הוא לא יכול לתת הכל?!
אין לי טיפת חשק והוא גם לא עושה גרם מאמץ בשביל לתרום לזה איכשהו.
שאלות שאלות שאלות ולא מוצאת בתוכי תשובה
אין לי יותר כח אני מרוקנת עד הטיפה האחרונה.
בע"ה.
