עבר עריכה על ידי FreeSpirit בתאריך כ"ה באב תשפ"ב 23:10
אחים שלי גדולים ממני בהרבה והילדים שלהם כבר גדולים (גילאי ה-20-30). כדודה (התחתנתי מאוחר) הייתי ממש בענינים ונוכחת בחיים של כולם כולל האחיינים ובקשר מעולה.עכשיו ב״ה זכיתי להתחתן ולהיות עם קטנטנים בעצמי (מתקרבים לשנתיים, תאומים). אז שתי שאלות:
1. מבאס אותי שאני לא באמת יכולה להיות באותו מקום של קשר טוב עם כולם. הילדים שלי שיהיו בריאים שובבים והגיל מאתגר ממש. בכל מפגש משפחתי צריך לרדוף אחריהם, אשכרה להזיע, לראות שהם לא פוגעים בעצמם או מסתכנים בקושי אפשר לאכול או לשבת אז לדבר עם מישהו אין מצב וככה כולם מסביבי מדברים ואפילו גיסות רחוקות מהדקות קשרים כי אני לא פונקציה פתאום ובטח שלא בקשר עם אנשים כמו אחיינים וממש לא כמו פעם. כל שיחה היא שטחית ולא עמוקה בין חיתול לבקבוק. יודעת שזה מבורך אבל עדיין במפגש עצמו זה מבאס שא״א לאכול נורמלי או להנות ורק לשמוע חדשות וריכולים בחצי אזן.
2. היום למשל אירחנו משפחה שלי. המשפחה שלי מאד נדיבה ותמיד מארחת כיד המלך ואני מרגישה שקשה לי ולכן לא מארחת כמעט . רק כשאחים שלי רוצים לקפוץ ולראות תילדים ומביאים את אמא אז הם יוזמים ואנחנו תמיד אומרים בשמחה. היום ספיציפית הילדים בלי מסגרת והיה יום מטורלל. נלחצתי מהביקור גם כי המשפחה שלי יכולה להיות ביקורתית, הם אמנם עוזרים מלא אבל עדיין זה אומר לנקות לארגן וכו להתחלק בינינו והכל בלחץ של זמן. זה ממש קשה וכבר אין לך כח, התרוצצתי, ניקיתי, קניתי כיבוד מרולדין ועדיין זה להקיז דם. אח״כ אנחנו האכלנו תילדים כשכולם יצאו למרפסת לדבר. שמחתי שכולם נהנים אבל מעצבן שזה גם שאתה מארח, עובד כמו חמור רק להביא את הבית למצב מסודר ואז ממרק אותו כמו משוגע (אני) כשבעלי לוקח תילדים לטיול. ובסוף בארוע עצמו הילדים משתוללים, כולם בקושי משחקים איתם והם עדיין איתנו ורק בלילה כשישנו המתוקים יכולנו לשבת בחוץ קצת לדבר. ובסוף גמורים מעייפות ורק מקשיבים לשיחות של אחרים
.אני תמיד מרגישה אשמה מול משפחה עם נשים אשפיות שגם כשילדיהם היו קטנים אירחו וטרחו ובישלו והזמינו את כולם וגם ישבו נורמלי.
וגם לא נעים לי לא להזמין כי אחים שלי תמיד מזמינים והרבה ומפנקים ולא בא לי שיגידו שאנחנו לא.
ומאז לא רצתה לבוא… חחח
