אני אוהבת את בעלי ויש לנו כימיה טובה בינינו, אבל הוא מאד שונה מהמשפחה שלי שאליה אני גם מאד קשורה ואותה אוהבת וזה בעיקר ניכר באירוחים או במפגשים.
ההבדל נעוץ בעובדה הזו: ההורים שלי והמשפחה בכלל מאד תקתקנים, מעשיים, נותנים יד, אוהבים לעזור, לא באים לשבת אפילו כשמתארחים ותמיד עושים, מנקים, שומרים על הילדים או משחקים איתם ובאופן כללי רואים "מה צריך" ובמה דרוש לקחת חלק ואת זה מבצעים. "פלפלים". הוא מצד שני, מאד בנחת, יכול לשבת בכיף רגל על רגל, לדבר עם אורחים ולא רואה עניין בלחץ הזה שלהם שבעיניו מוגזם ולא נעים, הוא שקוע בלדבר עם אנשים ופחות יעזור או יתרום. וגם לא מלחיץ אותו שאנשים מגיעים, אין לו עניין לעשות רושם כמוני.
באירוח, אין לו מנטליות של לשאול אותי מה צריך או מה להגיש ולכבד, הוא מרגיש כמו אחד האורחים ושאם הם באו אז הם משחררים אותו והוא יכול סופסוף לנוח, ואז הניגוד הזה מולם מאד צורם כי הם מצפים ממנו שיהיה כמוהם, נוכח, עוזר ותורם בתור המארח. בעיקר כי יוצא שכולם מזיעים ועוזרים לנו עם הילדים והוא יוצא, נמצא בנייד לפרקים או הולך רגע לחדר בדיוק כשצריך אותו.
הוא גם לא בדיוק הנדימן ודיי דחיין ודבר שאבא שלי יכול לעשות ברגע (מסמר בקיר, לתלות או לתקן דברים) לו יקח שנה וגם לא מעניין אותו שהדברים האלו מחכים לתיקון או לטיפול. מודה אישית שלי זה פחות מפריע כי גם אני טיפוס של יותר בנחת באופי שלי וגם אני לא מושלמת אם כי יותר תקתקנית ממנו וגם אני חוטפת את הג'ננה שלי בסוף (אמנם אחרי הרבה זמן).
בכללי, על אף שהוא תמיד יעדיף להיות במסך מול סדרה טובה או בפלאפון, הוא כן מאד עוזר ומעורב ולוקח חלק בשגרה. בין אם בלארגן או בין אם לשמור על הילדים כדי שאני אארגן או לעשות דברים איתי. אנחנו תמיד בודקים ביחד מה המשימות והוא תמיד לוקח חלק, קשוב ולא נותן לי שיפול עליי עומס לבד. הייתי מעדיפה שהוא יהיה פחות זקוק להנעה והדברים יבואו ממנו כמו גברים אחרים אבל הוא מבין שצריך לתפקד והוא כן אחראי ומעורב ומאד מפרגן ונותן לי את המקום ובעיני הוא טוב בהרבה מאחרים שאני שומעת עליהם.
הבעיה שכל ביקור כזה גורם לי לראות אותו דרך העיניים שלהם אפילו בתור גבר מול אבא שלי ואפילו ארבעת האחים שלי: כעצלן, כדחיין, לא אחראי, אחד שנמצא במסך ומתמהמה לעזור אם בכלל, ככזה שיושב לדבר עם האורחים ולא באמת עוזר לי בזמן האירוח דווקא כשהכי חשוב שכולם יראו מי הוא ומה אנחנו. אני כאילו מאמצת את המבט שלהם עליו ואז גם לי נראה שהוא יושב בחיבוק ידיים, לא קם ומכבד, לא בא לעזור, יושב ומדבר עם האנשים ושוכח מהילדים. נותן להם להיות עם הילדים למרות שהם מצפים ממנו לעזור גם כשהם שם. והמבט הזה מאד מקשה עליי להעריך אותו.
הוא נהנה מחברתם ומהשיח ואילו הם ביקורתיים וחושבים שהוא יכול לעזור יותר (הם בחיים לא אומרים את זה אבל רומזים לו בהערות שיקום, שיעזור או שהילדים מסתובבים ומישהו צריך לשמור עליהם ואני קולטת את הרמזים היטב). הם גם יותר מוטיבציונים משנינו ביחד, אנחנו יכולים לשבת עם האורחים בכיף והילדים עוד יסתובבו ולנו פחות אכפת, ואז הם רומזים לנו שהם כבר צריכים לישון והגיע הזמן שנרדים אותם וכו' כדי שבאמת יהיה אפשר ליהנות. אגב, זה ניכר גם במשפחה שלו כשאני קמה ועוזרת והוא יושב כי מבחינתו באים לשם כדי להיעזר בהם ולנוח.
אשמח לשמוע איך נמנעים מהשוואות שגורמות רק להרגיש רע ומעריכים את מי ומה שיש בעיקר כשאח"כ המפגש נגמר ואני לא מצליחה להנות ממנו. לא מאמינה שאפשר לחנך אותו, הוא לא יהפוך להיות אחד שמסתובב עם מגש אירוח גם אם אתחנן ואדרוש, זה פשוט לא האופי שלו. כשדברנו על זה הרבה פעמים בעבר, גם על זה שלא נעים לי להיות היחידה שעוזרת אצל ההורים שלו כששאר האחים שלו קמים לעזור יחד עם נשותיהם הוא מסביר לי שבבית הוא כן עושה ומבחינתו אצל ההורים זה המקום היחיד שיש לו להתפנק. במשפחה שלו רגילים שהוא לא עושה וגם לא מעירים לו על כך ושם מרגיש לי גם לא נעים לומר לו שיקום. כל הדיבורים על כך עד כה לא נשאו פרי , על אף שהוא הבטיח להשתדל יותר. הרגעים האלו גורמים לי להרגיש אי נעימות שאין לי פרטנר בקטע הזה. ואיך אני נראית מול אנשים.


