אם כן, אני אמשיך לכתוב....

הולך בבית אפל. חושך. דממה דקה מן הדקה שאפשר לדמיין אותה כמו חוט דקיק שברגע שיש רעש הכי קטן הוא מופר והחוט נקרע ברגע שקשה לעמוד עליו. קול פיצוח העצמות הוא לבסוף זה ששבר את הדממה. "אההה!", צעקתי, "עצמות!". "גם לך יש כאלו, תירגע", ענתה לו רעייתו. "איך הסתבכנו במצב הזה?". "אני אשם? רק רציתי שיהיה לנו טיול משפחתי מהנה, לא תכננתי את כל זה!".

לפני יממה. "תוק תוק", נקישה בדלת. "יוחאי, תפתח לאורח שרוצה להיכנס הביתה", יוחאי הקטן רץ ברגליו הזעירות לעבר הדלת לפתוח אותה, ובעת הוא צועד לעבר הכניסה חולפת מחשבה בליבו של האבא שיש פה משהו לא טוב, מן הרגשת בטן בלתי מוסברת שמציפה את כולו. הילד מתקרב מאוד אל הדלת, האבא מהסס האם להגיד לו לא לפתוח. לבסוף הילד פותח את הדלת ובכניסה עומד אדם מבוגר נחמד עם זקנקן וכובע ברט שחור בלוי שמונח עליו באופן זרוק ומוזנח. "שלום, משפחה יקרה! אפשר להציע לכם חופשה משפחתית בהנחה גדולה?". האמא קפצה על המציאה, בכל מקרה הילדים כל הזמן במחשב וצריך שיצאו קצת החוצה, וכדאי מאוד שיקחו חופשה, למרות שקצת קשה לצאת לימי חופש מהעבודה, כדאי לעשות את המאמץ בשביל הילדים. "כמה זה יעלה?" שואלת האמא. "25 ש"ח לנפש" עונה האיש בקול נמוך. "וואו, מחיר טוב!", "איפה זה יהיה?". "אה, טוב שאת שואלת", "החופשה תהיה במושב לצים, מקום יפה מאוד, אווירה טובה, יהיה שם צחוקים", אמר וצחק בצחוק צרוד שנשמע יותר כמו קידוח פטישון של פועל עייף. "איפה זה?", "זה ליד קיבוץ גלויות". "טוב, תודה רבה!", "הנה, קחו כרטיסים" הושיט למשפחה כרטיסים והלך משם.

"שכנעתי אותם, איזה כיף! חשב לעצמו חואן. "כ"כ קל להפיל אותם ברשת, הם כאלו תמימים...הם לא יודעים מה מחכה להם, איזו הפתעה...". וצחק לעצמו בקול מרושע. אשתו נכנסה לביתם. "מה אתם זומם, חואן?". "אני? אני לא זומם כלום, סתם נזכרתי בבדיחה מאתמול...". "תשמע, אני לא רוצה להסתבך בצרות, אני יודעת שאתה אוהב הרפתקאות, אבל נמאס לי כבר מזה, אני רוצה קצת שקט לשם שינוי, אתה מתחייב שלא להתעסק בדברים כאלו שיכניסו אותנו לצרות ולבלאגן?", "אל תדאגי, הכל בסדר, לא יקרה כלום...". אשתו לא קנתה את זה, אבל לא הייתה לה ברירה, היא ניסתה כמה שיותר להניא אותו ולהזהיר אותו....

"הגענו לחופשה, ישששש!". "היי, אלעד, תראה, יש שם אופניים ובועות סבון, ויש שם גם ערסלים ודשא ובימבה...וואו...". "ילדים, אנחנו באנו לפה לחופשה וזה בשביל שנהנה, אבל ניתן כללים כדי שהחופשה שלנו תעבור בשלום ובשקט ובאמת נצא מפה עם דברים טובים ולא נבזבז את הזמן סתם מצד אחד ומצד שני לא נגמור חלילה בפציעות ובדברים לא טובים. אז ככה: בארוחות כולם נמצאים, אין כזה דבר שאחד אוכל בשעה א', אחד אוכל בשעה ב', אנחנו רוצים להיות ביחד, כל אחד יגיד מתי הוא מעדיף ונקבע שעות שיתאימו כמה שיותר לכולם...ב', שמים קרם הגנה לפני שנחשפים לשמש וכו'...ד', אף אחד לא נעלם והולך לכל מיני מקומות חשוכים ולא מוכרים, כולם נשארים ביחד באותו מקום, אם יש איזה מקום שאתם רוצים ללכת, תדברו איתנו ונראה אם אפשר שנלך כולנו, אבל שלא כל אחד ייכנס לאיפה שהוא רוצה לבד, זה מסוכן...זה מאוד מאוד חשוב, בסדר?", "כן..." ענו הילדים בשפה רפה, משולבת עם אנחה. "אני לא שומע אתכם! בסדר?!", "כן!" ענו הילדים בקול יותר חזק. "יופי, שתהיה לנו חופשה נעימה!".

"אלעד, בוא נלך לחדר הנהלה וניקח לנו ממכונת הקפה שם, יש שם אפשרות לשוקו מוקצף, ואז נוכל להוסיף לנו גם קצפת ומרשמלו, יהיה טעים...", "אבל איתן, אבא ואמא אמרו לא לעשות דברים לא אחראיים, זוכר?". "נו, מה כבר יכול לקרות? זה לא מקום מסוכן או רחוק, זה בתוך המתחם וזה מקום מאובטח, הכל בסדר...", "טוב, נו...". הלכו לחדר ההנהלה ברינה ובצהלה, אך בדיוק כשסיימו להקציף את החלב במכונת ההקצפה שמעו קול מתקרב. "אלעד, תשמע, יש לי תחושה מאוד לא טובה, אולי כדאי שנתחבא?", רצו מיד והתכופפו מתחת לשולחן המרכזי בחדר. אחרי כמה רגעים נכנסו שני אנשים גדולים לחדר, שאחד מהם הרעיד את החדר בצעדיו. "אז מה אתה אומר? ניתן להם לנוח יום אחד לפני שיבוא ה"אקשן"? או שנתחיל מיד?", "נראה לי שכדאי לחכות, נתכנן את הדברים כמו שצריך שהכל יהיה חלק בלי תקלות..." ענה המגודל לחברו. "כן, אבל חואן לוחץ שנעשה את זה בהקדם, הוא חושש שאשתו תעלה על הסיפור הזה ותעצור אותו, הוא מעדיף לסיים עם זה כמה שיותר מהר....", "אל תדאג, נצליח למרוח אותו יום אחד, הוא לא כזה חכם, אפשר לתרץ לו תירוצים פשוטים והוא יקנה אותם...", "אל תזלזל בו כ"כ, אני לא חושב שכדאי, לא תמיד מה שכלפי חוץ נראה מעיד עד הסוף על האדם, יכול להיות שהוא באמת מאוד חכם ולא יקנה את התירוצים שלך...". "בסדר, בסדר, אין מה לעשות, זה המצב, נקווה שהכל ילך חלק....". "למה יש פה חלב במכונת הקצפה?" שאל המגודל את חבירו. "מה אני יודע? אולי חואן עבר פה ושכח שרצה להכין קפה...", "לא, החלב הזה הוקצף ממש עכשיו, אם זה היה חואן היינו רואים אותו יוצא מהחדר...". "נו, יכול להיות שפספסנו אותו בדקה והוא הספיק כבר ללכת לכיוון אחר....". "טוב, בסדר, חסך לי ללחוץ על הכפתור ולהקציף....".

המשך יבוא....

"מה ראית שם?"

"חשוך מדי. וגם לא היה לי זמן להסתכל. מזל שלא היה אף־אחד בחדר באותו רגע. אבל שמעתי צעדים, אני נשבע לך. יותר מזוג אחד. חייבים לחזור לשם."

"ראו אותך?"

"לא... לפחות כך נראה לי. זה נשמע שהם היו עסוקים. ייתכן שנוכל להפתיע אותם. או אפילו לחמוק להם מתחת לאף."

"יש לי תחושה רעה לגבי זה, בוס... אנחנו בקושי מכירים אותה. לא עדיף כבר לערב את המשטרה וזהו?"

"זה לא עסק למשטרה. וגם אין זמן לזה. הם לא מכירים את השטח. וחוץ מזה... טוב, לא משנה. אני אומר לך, אם נפעל עכשיו, יש לנו סיכוי להציל חיים. ההורים שלך היו עושים בדיוק את אותו הדבר בשבילך."

"אל תזכיר את זה! אתה יודע שזה שונה. אנחנו בקושי מכירים אותה... אני לא רוצה שיקרה לך משהו."

"היית עושה את זה בשבילי."

"מה בדיוק אתה מתכנן לעשות?"

"לרדת לשם שוב. אם יהיה לי מזל, אלחץ אותה בלי היתקלות. ואם לא... אז זה יהיה קצר ומלוכלך. אולי זה יצליח."

"טוב, טוב, אני בא. לעזאזל, אי־אפשר איתך. בסוף תהרוג את שנינו. הציוד הרגיל?"

"כן. תביא איתך גם את התיק המיוחד, והרבה סוללות. ואולי כמה כדורי כסף. אנחנו לא יודעים מה יש שם."

"אתה חושב שזה זה?"

"אמרתי לך, אני לא יודע. לא ראיתי כלום. אני יודע שמסתובבים שם כל־מיני טיפוסים, אין מה לעשות עם זה. אבל כן, יש סיכוי. אם כן, אז הרגנו שתי ציפורים במכה אחת. אם לא נצליח לעלות על עקבותיהם, לפחות נשבש להם את הלו"ז לבינתיים."

"הבנתי. טוב, אמרת שאין הרבה זמן. בוא נתחפף."

"סליחה שאני גורר אותך לזה."

"פשוט סְתום. אתה כל־כך חייב לי על־זה."

///

"לא אמרת שירדת דרך החור ברחוב פארק?"

"כן, אבל זה לא בדיוק שם. לפי החישוב שלי, נגיע מהר יותר מכאן."

"אוקיי, בוס. הבאת ציוד פריצה? זאת נראית חתיכת דלת כבדה, הדלת הזאת."

"אין צורך," אמרתי ושלפתי את צרור המפתחות. "פרצתי אותה לפני שנה ושמתי מנעול משלי."

"מקווה ששמרת את הקבלה..."

הדלת חרקה באיטיות ונסגרה בטריקה. זאת הייתה אחת מהכניסות המוכרות פחות, מה שהיווה יתרון בפני עצמו. מדרגות מזוהמות הוליכו מטה מטה אל מעבה האדמה, ואוויר לח וטחוב מילא לשניים את הריאות. לאלה שאינם מנוסים, כניסה לאולמות הקבורה התת־קרקעיים יכולה להיות מסוכנת מאוד. כמה פניות לא נכונות, ואין לך מושג איפה אתה נמצא. בלי קליטה, בלי שלטים, כשכל פנייה מוליכה עמוק יותר לתוך המבוך, בהצלחה לצאת. ויש גורמים שמנצלים את זה לרעה. המשטרה אינה מסתובבת כאן בלי סיבה מיוחדת. ויש גורמים שמנצלים את זה: סטלנים תמימים, מפיצים, חלפני כספים, אנרכיסטים, סוחרי נשק... זה מקום מצוין לפגישות מהסוג הזה. ומפוקפקים ככל שיהיו אלה אינם מהווים סיכון כשלעצמם. אבל יש כאלה שעדיף שלא להיקרות בדרכם... התארגנויות אסורות, פושעים כבדים... וכמה רמות מתחת, נמצאים הרעים האמיתיים. אלה שמכירים את המעברים הסודיים שאינם חשופים לציבור, גם לא לאלה שרגילים להסתובב בקטקומבות. אוכלי בשר אדם. דתות אסורות. ומתחת לזה... דברים שקשה להאמין שהם קיימים. אבל ראיתי. הייתי רוצה לשים לזה סוף, אבל זה הרבה יותר גדול ממני. וגם מבן, השותף העסקי שלי.

בימים כתיקונם, כהשלמת הכנסה, אנחנו מבצעים משימות ליווי פשוטות. לא משנה מה הסיבה, אם אתה מוכן לשלם, אנחנו יכולים להעביר אותך ממקום למקום בקטקומבות בביטחון סביר. התעריף נקבע לפי שעה ורמת סיכון. אבל לא משנה מה, אנחנו לא מתעסקים ב"קומות האסורות". המקומות שמחוץ לתחום. מרחבים שלמים שנמצאים תחת אבטחה של גורמי פשע, כתות סודיות, ועוד טיפוסים שאספר עליהם בבוא העת...

המשימה שלנו היום הייתה לחלץ בחורה מהאוניברסיטה שלנו, שלהערכתי הגסה, משתייכת לקבוצת הסטלנים התמימים, ונצפתה במקום מאוד, מאוד בעייתי ומסוכן. עוד מירוץ נגד הזמן. תמיד אהבתי את זה.

"יפה מאוד. עכשיו אנחנו באזור Ⰼ... הדרך המהירה ביותר תהיה במעבר הזה", סימנתי בעיפרון על המפה, "אמורה להיות כאן דלת סתרים מכוסה באדמה, ואנחנו יורדים הישר לטריטוריה Ⰺ."

"אחריך, בוס."

"מכאן ואילך אנחנו שקטים יותר מחתולים... ותוציא את האקדח, שלא יפתיעו אותנו."

"רות."

לא עברו כמה דקות עד ששמענו צעדים. אלה לא היו הצעדים שלנו.

"ששש!"

"מה הם אומרים?"

בְּעֵת כְּחֹל שָׁמַיִם הוֹרִיק

נָשָׂא אֶת מַבָּטוֹ לַמֶּרְחָק

חָגוּר אָפוֹד, מַבָּטוֹ דָּרוּךְ

סוֹחֵב עַל שִׁכְמוֹ מַשָּׂא קְרָב

כְּנוֹשֵׂא שֵׁם מֶלֶךְ חֲדוּר תְּהִלָּה

יְפֵה תֹּאַר וְזִיו תִּפְאָרָה

יָדַע לְשַׁלֵּב יַחְדָּיו בְּחֶדְוָה

יַד מַלְכוּת וְיַד תּוֹרָה

כְּגִבּוֹר אֲרִי מְשַׁחֵר לַטֶּרֶף

כְּנֶשֶׁר יַגְבִּיהַּ מָעוֹף

לוֹחֵם נוֹעָז, מִתְאַמֵּן לְלֹא הֶרֶף

רִאשׁוֹן הוּא תָּמִיד לִתְקֹף

וּבְעֵת חַמָּה הִרְכִּינָה רֹאשָׁהּ

נָדַם אַף צְחוֹקוֹ לָעַד

וְאִלְּמִים נוֹתַרְנוּ, אֲחוּזֵי גַּעְגּוּעִים

עַל מַלְאַךְ אָדָם שֶׁאָבַד

מְפַקְּדִים וּקְצִינִים סָפְדוּ וּבָכוּ

עַל אוֹתוֹ עֶלֶם חֵן מְיֻחָד

מְפַקֵּד וְקָצִין מִצְטַיֵּן - הֵם אָמְרוּ

שֶׁהִוָּה לְחַיָּלָיו דְּמוּת אָב

וְהָעוֹלָם כְּמוֹ נָמוֹג

נֶעֱצַר סִבּוּבוֹ

עֵת הָלַךְ דָּוִד וְלֹא שָׁב

אֲבוּדִים, וּבוֹכִיִּים

נָשָׂאנוּ עֵינֵינוּ

כּוֹאֲבִים לֶכְתּוֹ לַשָּׁוְא.

*סגן דוד גולובנציץ ז"ל*

חושְבני האִם
חושְבני האִם
לקבור את עצמי
בהררי הניירת
במאוּרת הנזירים הנסתרת
ובמנגינות תכולות של יוון

או להתפלל על דברים שאיני מבינם
על חזיונות ברזל ועופרת ודיזֶל וָדם
כי אולי בתוכם אותן אותיות
אותם הפרחים

אותן אהבות
כמוני
כמוךָ.

יָד מוּל יָד

לוֹחֶשֶׁת, מְיַחֶלֶת

הֲתַאֲזִין? הֲתִשְׁמַע?

אֶת קוֹלָהּ לֹא תָּהִין

עוֹד שְׁמֹעַ

עֵת מֵיתְרֵי קוֹלָהּ נָדַמּוּ

בֵּין שַׁחֶפֶת חֲרִישִׁית

וְצַהֲלוּלֵי יְלָדִים

בֵּין אִוְשַׁת הָרוּחַ

וְיַמִּים לוֹחֲשִׁים

הִיא עוֹד כָּאן

מְלַטֶּפֶת

בֵּין שִׁבְרֵי אֲבָנִים

וְעַלְוַת הֶעָלִים

הִיא עוֹד כָּאן

נוֹכַחַת, שׁוֹתֶקֶת

עֲטוּיָה כִּסּוּפִים

וְאַתָּה מוֹשִׁיט יָד

מְיַחֵל קְצָת לָגַעַת

בְּפִּתּוּחֵי הַחוֹתָם

בְּסוֹד נִשְׁמָתָהּ הַנִּכְסֶפֶת

לְהַבִּיעַ מִלּוֹת אוֹר

מְחוֹלְלוֹת פְּלָאִים

לְהַנְגִּישׁ אֶת עוֹמְקֵי כִּסּוּפֵי מִשְׁאֲלוֹתֶיהָ

אֶל לְבָבוֹת הָאֲנָשִׁים

וּלְוַאי וְסוֹד קִסְמְךָ

יוֹסִיף לְהַלֵּךְ בָּעוֹלָם

כְּצִפּוֹר כָּנָף נוֹשֵׂאת שִׁיר

כְּזָמִיר מְזַמֵּר עַל עֲצֵי הַתָּמִיר

כְּשֶׁמֶשׁ עֲטוּיָה מַחְצֶלֶת זָהָב

וכְּאֹפֶק מוֹרִיק בֵּין שַׁלֶּכֶת לִסְתָיו

כָּסַפְתִּי, יִחַלְתִּי

נָשַׁמְתִּי עֲמֻקּוֹת

נָשָׂאתִי זִכְרוֹנָהּ הַחִוֵּר

עֲטוּפַת הַשְּׁתִיקוֹת

רָחֵל, אוֹי רָחֵל שֶׁלִּי

לוּ יָכֹלְתִּי רַק לִגְמֹעַ עוֹד מְעַט

מֵהָאוֹקְיָנוֹס הָאֵין סוֹפִי שֶׁל נִשְׁמָתֵךְ

לוּ יָכְלוּ מִלּוֹתַיִךְ שֵׁנִית

לְהַבִּיעַ אֶת רַחֲשֵׁי לִבֵּךְ

לוּ הָיוּ שָׁמַיִם הוֹפְכִים לִירִיעָה

וְהַיַּמִּים לִדְיוֹ

וְהָעוֹלָם עַצְמוֹ הָיָה נוֹצָק

לְנוֹצַת זִיו הוֹדוֹ

לֹא הָיוּ מַסְפִּיקִים

כָּל רָזֵי הָעוֹלָם

לְהַבִּיעַ אֶת עוֹמֶק תֻּמָּתֵךְ

וְאֶת כְּאֵבֵךְ הָאַכְזָר

כְּמוֹ מִלּוֹת אַהֲבָה

כְּמוֹ מְשׁוֹרֵר גַּלְמוּד

כְּמוֹ אֹשֶׁר שֶׁחָלַף

וּכְמוֹ יֶלֶד אָבוּד

את הָלַכְתְּ וְאֵינֵךְ

נָמוֹגָה בָּאֲפֵלָה

וַאֲנִי יִחַלְתִּי רַק עוֹד קְצָת

לָגַעַת בְּאַהֲבָתֵךְ הַטְּמִירָה.

עכשיו היא חצתה, בלילה, בחושך, את בית הקברות הצמוד לכנסיה.

הכלבים נובחים. לפני כן, היתה אחוזת פחד מוות מהמקום הדומם

על צלביו הלבנים, עקפה ככל שיכלה.

עכשיו היא חצתה, בלי לשים לב בכלל. עדיין בכתונת הפסים,

דפקה על דלת השכנים. ממול לבית שלה. לשם - פחדה

עד מוות להיכנס.

הם הצטלבו. היא חיה?! 

הביאו משרת דובדבנים ששמרו לחגאיהם.

היא בהתה ולחשה: לחם. לחם.

בהו בה כשתלשה פירור אחר פירור מכיכר

הלחם העגולה, השחורה, הביתית.

עכשיו כבר לא פחדה מכלום.

היתה שם כמה חודשים. בעליית הגג

אליה עלתה פעם כדי להביא משהו,

מצאה את הפמוטים הגבונים, את

כיסוי המטה, את הקערה בה

לשה סבתא את הבצק לחלות השבת...

לא אמרה מילה. הודתה בליבה

שיש לה מקום להיות.

לביתה שלה לא נכנסה יותר

לעולם. 

החלל שבלב האדם - פרק 1

אש שורפת, בוערת בי.

אש עוצמתית של כתום ואדום וכחול.

אש שצועקת בי.

אש שאני צועקת.

מים לא מכבים את האש הזאת, היא חזקה מהם.

האש מאיימת לאכל אותי כליל.

מזנקת לתפוש עוד ועוד חומרי בערה בליבי,

קורעת דפים מיומן ליבי. תולשת בציפורניה האדומות.

ומה שמגיע לידיה עולה בה מעלה.

היא עוצמתית ואימתנית,

אבל עצובה כל כך.

את כל דפי נפשי היא יודעת.

כל כאבי וייסורי, שעלו בה, באש, אך לא אוכלו.

הכל היא קראה.

קראה וזעמה,

קראה וגעשה,

קראה ומעיניה זלגו דמעות כאבי.

והדמעות כיבו את האש.

בוקר. שנעל!! שנעל!!

ערב. שטילה!! שטילה!!

גרמני אחד מסתכל עליי. אני משפיל מבט.

סטירה. מכה בגב מקת רובה. שנעל!!

ברכיי הכושלות רועדות קדימה, אל הקרמטוריום. להוציא אפר. להכניס גופה. להוסיף דלק. עוד גופה. עוד אחת. המסוע מביא איתו עוד אחת ועוד אחת.

פעם עבדתי במפעל. היה לנו מסוע דומה. הוא היה מסיע את פחיות השימורים ואני הייתי אוסף אותם לארגזי עץ.

היום המסוע מביא איתו חברים, אחים, קרובים ורחוקים. סתם זרים. שנעל!! שמוץ-יודה.

יריקה. גופה שלא מספיקה להסריח. קדימה לתוך המשרפה. עוד אחת. אני מכניס אחת, מספר 73894 מכניס אחרת. מספר B42619 מכניס נוספת. בלי לעצור, פוקד הבלונדיני כחול העיניים ובועט בי קלות. עדין. אני כמעט מחבב אותו.

שמוץ-יודה!! שואג הבלונדיני ומעיף סטירה לB42619. נפלה לו הגופה. הוא מרים אותה. שחרחר עם שמייסר מכוון עליו. B42619 כבר זקן. פקודות. שנעל שמוץ-יודה. הבלונדיני לוקח אותו. הם הולכים. אני מעיף מבט. שומר אחר צועק עליי. אני לא שומע, כבר יודע. שנעל. שמוץ-יודה.

עוד גופה. עוד אחת. 67382 מקיא. שמוץ יודה שכמותו. גופה מוכרת מתקרבת במסוע. B42619. למשרפה. עוד גופה.