בּוֹא אֵלַי
אֲנִי רוֹצָה שֶׁתִּצְרַח
עָלַי
אֶפְשָׁר גַּם לִצְרֹחַ יַחַד
מָה אַתָּה חוֹשֵׁב?
הָעֵינַיִם שֶׁלְּךָ עֲצוּבוֹת מִדַּי הַיּוֹם
אין לו כבר מה להפסיד.
הוא שוכב במיטה ומביט בתקרה, עיניים עצומות. רגל בועטת בעצבנות. ריקבון. איכס. סיוט.
אם הייתי יכולה לתאר אותו במילה אחת הייתי אומרת: ילד. אפילו שהוא בעצם כבר לא ממש. בחדר מואר ולב חשוך מדיי הוא מתיישב ונאנח, לוקח נשימה עמוקה ומנסה לשכוח מהכל. פעם הוא אמר לי:'עלמה,פשוט תקחי את עצמך בכוח, תתעלמי מהכל, ותמשיכי. זה מה שכולם עושים'. זה לא עוזר, הוא מסביר לי. זה אפילו יותר גרוע, אבל אין לך ברירה.
ואל תדאגי, הוא מוסיף במרירות. זה יחזור אחר כך פי אלף יותר חזק.
אני דואגת מאוד, יותר נכון, דאגתי מאוד. היום אני סתם אדישה. שוכבת במיטה, עיניים עצומות, מקשיבה לנשימות הדקות שלי. אני פועלת לפי השיטה שלו: כשזה מתחיל אני סותמת לעצמי את המוח והלב וממשיכה הלאה. נושאת את עצמי מעליי. ככה פשוט, ככה כואב. לפעמים אני מגניבה מהר בעיטה חזקה לקיר, שיכאב קצת.
אם יום אחד אלך לפסיכולוג, יהיה לו הרבה מה לקלף עד שיגיע ללב שלי.
אבל איתי צודק, באמת אין לי ברירה
וגם לו
אנחנו סתם שני ילדים, שגדלו יותר מדי מהר.
מאז הוא לימד אותי עוד כמה שיטות ועצות. למשל, ככה הוא אמר, כשאת תקועה בחרא תדמייני חזק מישהו שתקוע עמוק עוד יותר. זה באמת עוזר. לא אמרתי לו, אבל לפעמים אני מדמיינת אותו וזה לא נעים שזה עדיין מנחם אותי.
הָעֵינַיִם שֶׁלְּךָ זֶה יָם מְבַלְבֵּל
וּכְשֶׁכֻּלָּם רוֹאִים שָׁם גַּלִּים שְׁקֵטִים
אֲנִי מְזַהָה סְעָרָה מִתְחוֹלֶלֶת;
אֲנִי רוֹאה אֶת הַכִּוּוּצִים הַקְּטַנִּים
וְאֶת הַמִּצְמוּצִים הָאֲרֻכִּים שֶׁלְּךָ
מְנַסִּים לְכַסּוֹת עַל הַכֹּל.
הַלְּוַאי שֶׁתִּפְתַּח לִי לִבְּךָ
הַלְּוַאי וְאֶהְיֶה מִפְלָט לַגַּלִּים
לפעמים אני מרגישה שאנחנו יחד רק שנינו בתוך בועה קטנה בעולם הזה, ורק אנחנו מבינים איזה משהו שכולם פה בחוץ מפספסים. אחרת איך יכול להיות שזה ככה. איך.
וואלה מתאים שתהיו זוג, ככה אומרים לנו. וזה מצחיק אותי, כי זה איתי, אנחנו סתם שתי נפשות גמורות, ומי זוכר בכלל מה זה לאהוב.
(טוב, לפעמים בלילות אני חושבת על כמה שהוא דואג לי. ונראה לי שזה הכי קרוב לאהבה).
הלב שלי שבור, בעצם הוא לא שבור- הוא סתום, אני סתמתי אותו עם חומרים מסוכנים ועם ברזל ועם בטון, אני חסמתי אותי רק שלא יישבר. ומאז הוא באמת לא שבור, הוא יותר מדיי לא שבור. הוא כבר בקושי מרגיש, כנראה שהייתי צריכה לתת לו להישבר. כנראה שלבבות נועדו להישבר.
אתה תצליח לשבור לי?
בּוֹא נִצְרַח בְּיַחַד
לֹא יְכוֹלָה לִרְאוֹת אוֹתְךָ עוֹד שׁוֹתֵק
אַתָּה מְיֹאָשׁ וְסָגוּר
וּבוֹא נִצְרַח כְּבָר יַחַד
לֹא יְכוֹלָה לִרְאוֹת אוֹתְךָ שׁוֹתֵק
אני חושבת על העתיד. איך כולם יתחתנו ויביאו ילדים ואני עוד בכלל לא מבינה מה זה העולם הזה. אני מביטה בלילה בכוכבים וזה קצת מנחם שגם הם אבודים ובודדים בתוך חושך גדול. (ואני יודעת מה היית אומר לי על זה, היית אומר- אבל גם את אור גדול, כן? והיינו מגחכים יחד).
יש בי גלים של שנאה לעולם הזה, ולעצמי. גלים חזקים כל כך שאני בטוחה שאני עומדת להתפוצץ. אני יודעת שמי שלא מרגיש את זה לא יכול להבין, אבל אפשר לנסות לדמיין. אבל אין לי כוח לתאר איך זה מרגיש. בכלל אי אפשר לתאר. ולכן אי אפשר להבין.
אך אחד לא מבין אותי, רק מי שכמוני.
עֵינַיִם שׁוֹתְקוֹת- מַסְתִּירוֹת סִפּוּרִים
וְאַתָּה נִכְוֵיתָ מֵהָעוֹלָם הַזֶּה, אֲנִי יוֹדַעַת
נִכְוֵיתָ אֵינְסְפוֹר פְּעָמִים
אֲנִי הָיִיתִי צוֹרַחַת
אֲבָל אַתָּה בּוֹחֵר לִשְׁתֹּק אֵלַי;
אֵין טַעַם, אַתָּה אוֹמֵר
וְזֶה כּוֹאֵב לִי כִּי אַתָּה צוֹדֵק
באמת שלאיתי יותר גרוע. אני רואה לו בעיניים, אני חושבת שכל מי שתקוע פה בתהומות מזהה את זה על אחרים בשנייה. לפעמים אני חושבת שהוא תינוק מתוק ומסכן שהלך לאיבוד, והוא עובר מאמא לאמא ומושך להן בשמלות-אבל אף אחת לא עוזרת לו.
יש לך קטע להגיד לי דברים מטומטמים, משפטים מעצבנים של יועצות. כשאתה אומר זה דווקא לא מעצבן, כי שנינו יודעים שגם אתה בעצמך לא מאמין למילים שיוצאות לך מהפה. יום אחד אמרת לי שאם כל כך גרוע אז מכאן אפשר רק לעלות. וזה היה מצחיק, ועצוב, לרגע הרגשתי רחמים גדולים על שנינו. כמה אנחנו מנסים להאמין בקלישאות, אוי, כמה שאנחנו מנסים. אתה מביט לי בעיניים ואני רואה כמה היית רוצה שהמילים האלו יהיו נכונות. כמה היית רוצה.
אבל שנינו כבר נפלנו לתהום, וגילינו שתמיד אפשר לרדת עוד. בקלי קלות.
ולפעמים אתה נופל לפניי. וכשאני נופלת אתה שם לתפוס אותי ולאחוז בי חזק. ברגעים האלו אני מודה לאלוהים, ואסירת תודה לך. וליבי איתך. אני מצטערת להיות זאת שתמיד נופלת עליך, ולא להיפך. ואתה מחייך אליי בעצב ואומר, זה דווקא לא כל כך נורא.
אִם הָיִיתִי יָם
הָיִיתִי גַּלִּים סוֹעֲרִים
וְגֶשֶׁם דּוֹפֵק הָיָה מַכֶּה בִּי;
אִם הָיִיתִי עֵינַיִם
הָיִיתִי עֵינֶיךָ שֶׁלְּךָ-
יָם סוֹעֵר וְשׁוֹצֵף,
מַכָּה בְּחָזְקָה
וּבְרֶגַע אֶחָד, מִשְׁתַּתֵּק.
לאיתי🌷
אומרים שמעבר לזמן רואים דברים אחרת
אבל אותך הצלחתי לראות גם מכאן
תודה שהחזקת בי
הלוואי והצלחתי קצת להיות מפלט לגליך
אחרי שנים, הנה הלב שלי שבור
עלמה
נ.ב.
אולי רק כשנגמרות המילים אפשר להתחיל לדבר באמת
אֲנִי רוֹצָה שֶׁתִּצְרַח
עָלַי
אֶפְשָׁר גַּם לִצְרֹחַ יַחַד
מָה אַתָּה חוֹשֵׁב?
הָעֵינַיִם שֶׁלְּךָ עֲצוּבוֹת מִדַּי הַיּוֹם
אין לו כבר מה להפסיד.
הוא שוכב במיטה ומביט בתקרה, עיניים עצומות. רגל בועטת בעצבנות. ריקבון. איכס. סיוט.
אם הייתי יכולה לתאר אותו במילה אחת הייתי אומרת: ילד. אפילו שהוא בעצם כבר לא ממש. בחדר מואר ולב חשוך מדיי הוא מתיישב ונאנח, לוקח נשימה עמוקה ומנסה לשכוח מהכל. פעם הוא אמר לי:'עלמה,פשוט תקחי את עצמך בכוח, תתעלמי מהכל, ותמשיכי. זה מה שכולם עושים'. זה לא עוזר, הוא מסביר לי. זה אפילו יותר גרוע, אבל אין לך ברירה.
ואל תדאגי, הוא מוסיף במרירות. זה יחזור אחר כך פי אלף יותר חזק.
אני דואגת מאוד, יותר נכון, דאגתי מאוד. היום אני סתם אדישה. שוכבת במיטה, עיניים עצומות, מקשיבה לנשימות הדקות שלי. אני פועלת לפי השיטה שלו: כשזה מתחיל אני סותמת לעצמי את המוח והלב וממשיכה הלאה. נושאת את עצמי מעליי. ככה פשוט, ככה כואב. לפעמים אני מגניבה מהר בעיטה חזקה לקיר, שיכאב קצת.
אם יום אחד אלך לפסיכולוג, יהיה לו הרבה מה לקלף עד שיגיע ללב שלי.
אבל איתי צודק, באמת אין לי ברירה
וגם לו
אנחנו סתם שני ילדים, שגדלו יותר מדי מהר.
מאז הוא לימד אותי עוד כמה שיטות ועצות. למשל, ככה הוא אמר, כשאת תקועה בחרא תדמייני חזק מישהו שתקוע עמוק עוד יותר. זה באמת עוזר. לא אמרתי לו, אבל לפעמים אני מדמיינת אותו וזה לא נעים שזה עדיין מנחם אותי.
הָעֵינַיִם שֶׁלְּךָ זֶה יָם מְבַלְבֵּל
וּכְשֶׁכֻּלָּם רוֹאִים שָׁם גַּלִּים שְׁקֵטִים
אֲנִי מְזַהָה סְעָרָה מִתְחוֹלֶלֶת;
אֲנִי רוֹאה אֶת הַכִּוּוּצִים הַקְּטַנִּים
וְאֶת הַמִּצְמוּצִים הָאֲרֻכִּים שֶׁלְּךָ
מְנַסִּים לְכַסּוֹת עַל הַכֹּל.
הַלְּוַאי שֶׁתִּפְתַּח לִי לִבְּךָ
הַלְּוַאי וְאֶהְיֶה מִפְלָט לַגַּלִּים
לפעמים אני מרגישה שאנחנו יחד רק שנינו בתוך בועה קטנה בעולם הזה, ורק אנחנו מבינים איזה משהו שכולם פה בחוץ מפספסים. אחרת איך יכול להיות שזה ככה. איך.
וואלה מתאים שתהיו זוג, ככה אומרים לנו. וזה מצחיק אותי, כי זה איתי, אנחנו סתם שתי נפשות גמורות, ומי זוכר בכלל מה זה לאהוב.
(טוב, לפעמים בלילות אני חושבת על כמה שהוא דואג לי. ונראה לי שזה הכי קרוב לאהבה).
הלב שלי שבור, בעצם הוא לא שבור- הוא סתום, אני סתמתי אותו עם חומרים מסוכנים ועם ברזל ועם בטון, אני חסמתי אותי רק שלא יישבר. ומאז הוא באמת לא שבור, הוא יותר מדיי לא שבור. הוא כבר בקושי מרגיש, כנראה שהייתי צריכה לתת לו להישבר. כנראה שלבבות נועדו להישבר.
אתה תצליח לשבור לי?
בּוֹא נִצְרַח בְּיַחַד
לֹא יְכוֹלָה לִרְאוֹת אוֹתְךָ עוֹד שׁוֹתֵק
אַתָּה מְיֹאָשׁ וְסָגוּר
וּבוֹא נִצְרַח כְּבָר יַחַד
לֹא יְכוֹלָה לִרְאוֹת אוֹתְךָ שׁוֹתֵק
אני חושבת על העתיד. איך כולם יתחתנו ויביאו ילדים ואני עוד בכלל לא מבינה מה זה העולם הזה. אני מביטה בלילה בכוכבים וזה קצת מנחם שגם הם אבודים ובודדים בתוך חושך גדול. (ואני יודעת מה היית אומר לי על זה, היית אומר- אבל גם את אור גדול, כן? והיינו מגחכים יחד).
יש בי גלים של שנאה לעולם הזה, ולעצמי. גלים חזקים כל כך שאני בטוחה שאני עומדת להתפוצץ. אני יודעת שמי שלא מרגיש את זה לא יכול להבין, אבל אפשר לנסות לדמיין. אבל אין לי כוח לתאר איך זה מרגיש. בכלל אי אפשר לתאר. ולכן אי אפשר להבין.
אך אחד לא מבין אותי, רק מי שכמוני.
עֵינַיִם שׁוֹתְקוֹת- מַסְתִּירוֹת סִפּוּרִים
וְאַתָּה נִכְוֵיתָ מֵהָעוֹלָם הַזֶּה, אֲנִי יוֹדַעַת
נִכְוֵיתָ אֵינְסְפוֹר פְּעָמִים
אֲנִי הָיִיתִי צוֹרַחַת
אֲבָל אַתָּה בּוֹחֵר לִשְׁתֹּק אֵלַי;
אֵין טַעַם, אַתָּה אוֹמֵר
וְזֶה כּוֹאֵב לִי כִּי אַתָּה צוֹדֵק
באמת שלאיתי יותר גרוע. אני רואה לו בעיניים, אני חושבת שכל מי שתקוע פה בתהומות מזהה את זה על אחרים בשנייה. לפעמים אני חושבת שהוא תינוק מתוק ומסכן שהלך לאיבוד, והוא עובר מאמא לאמא ומושך להן בשמלות-אבל אף אחת לא עוזרת לו.
יש לך קטע להגיד לי דברים מטומטמים, משפטים מעצבנים של יועצות. כשאתה אומר זה דווקא לא מעצבן, כי שנינו יודעים שגם אתה בעצמך לא מאמין למילים שיוצאות לך מהפה. יום אחד אמרת לי שאם כל כך גרוע אז מכאן אפשר רק לעלות. וזה היה מצחיק, ועצוב, לרגע הרגשתי רחמים גדולים על שנינו. כמה אנחנו מנסים להאמין בקלישאות, אוי, כמה שאנחנו מנסים. אתה מביט לי בעיניים ואני רואה כמה היית רוצה שהמילים האלו יהיו נכונות. כמה היית רוצה.
אבל שנינו כבר נפלנו לתהום, וגילינו שתמיד אפשר לרדת עוד. בקלי קלות.
ולפעמים אתה נופל לפניי. וכשאני נופלת אתה שם לתפוס אותי ולאחוז בי חזק. ברגעים האלו אני מודה לאלוהים, ואסירת תודה לך. וליבי איתך. אני מצטערת להיות זאת שתמיד נופלת עליך, ולא להיפך. ואתה מחייך אליי בעצב ואומר, זה דווקא לא כל כך נורא.
אִם הָיִיתִי יָם
הָיִיתִי גַּלִּים סוֹעֲרִים
וְגֶשֶׁם דּוֹפֵק הָיָה מַכֶּה בִּי;
אִם הָיִיתִי עֵינַיִם
הָיִיתִי עֵינֶיךָ שֶׁלְּךָ-
יָם סוֹעֵר וְשׁוֹצֵף,
מַכָּה בְּחָזְקָה
וּבְרֶגַע אֶחָד, מִשְׁתַּתֵּק.
לאיתי🌷
אומרים שמעבר לזמן רואים דברים אחרת
אבל אותך הצלחתי לראות גם מכאן
תודה שהחזקת בי
הלוואי והצלחתי קצת להיות מפלט לגליך
אחרי שנים, הנה הלב שלי שבור
עלמה
נ.ב.
אולי רק כשנגמרות המילים אפשר להתחיל לדבר באמת
