פחות אכפת לי מהזוגיות שלהם,
כמו שאכפת לי שאני מפסידה אבא
והילדים שלי מפסידים סבא.
כלומר אני מתבאסת גם שלא עובד עם אמא שלי, אבל מבינה שזה הטיפוס.
גם ככה הקשר לא משהו ואבא שלי כל הזמן שואל ומציע ומנסה ליזום. אז חשבתי שיש פה פוטנציאל למשהו ולא הצליח.
זה לא שאובייקטיבית יש משפחה קשה, סתם הכל נהיה קשה איתם.
כלומר מצב בריאותי, חברתי, כלכלי, אישי- הכל תקין פלוס. זה מתפספס על שטויות ועל זה התסכול.
סתם דוגמה לא מזמן היה יום "סבא סבתא"
בבית ספר של הבנות.
ביקשתי מבעלי שנזמין את ההורים שלי, סבבה. שלחתי להם את ההזמנה.
הם הגיעו.
שמחתי שיופי משהו קולע. שני הצדדים מבסוטים.
הם החזירו את הילדות הביתה (חוזרות עצמאית כמה שנים באוטובוס)
עלו אלינו הביתה, אבא שלי זורח מאושר משתף חוויות,
אמא שלי מקטרת שלא אמרתי להם אם הם אמורים להחזיר את הבנות ושאני צריכה להגיד פעם הבאה אם כן ואם לא.. אבא שלי שאל מתי הקטן חוזר כדי לראות אותו (עניין של דקות)
אמא שלי קוטעת שהם ממהרים.
זאת הדינמיקה.
היו תקופות עם יחסים טובים ונורמליים והיו תקופות של יחסים ממש אפסיים.
ואז הם התלוננו כלפי כל האחים שכל אחד עסוק בשלו, שאנחנו לא בקשר ושהם גידלו אותנו ואנחנו צריכים לעשות מאמץ וזה..
אז אני מנסה לעשות מאמץ וליצור הזדמנויות מפגש..