אני מתאר לעצמי שאם ההורים שלי מגיל 0 מגדלים אותי, מחייכים אלי, מחבקים אותי, מנשקים אותי. וככל שאני גדל תומכים בי, אפשר להתייעץ איתם וכו' וכו' ובעצם מהווים סוג של "מנטורים" לחיים, ויש פעילויות משותפות, דברים רגשיים משותפים וכו' וכו' - אז נבנה קשר רגשי מאד עמוק וזה אחד הדברים הכי טובים בחיים.
אבל אם ההורים שלי הם ההפך? כמות השחנ"שים שהיו לי עם ההורים שלי זה 0. כמות החיבוקים והנשיקות המצטברים שקיבלתי משניהם כל החיים זה בערך מה שאני רואה חבר נשוי שלי שנותן לילד שלו במשך מספר דקות. הרבה מאד הזנחה בלשון המעטה. ונוסף על זה גם כל מיני התעללויות מסוגים שונים וגם קמצנות כרונית מטורפת של אי נתינת כסף ואף נסיונות לקבל כסף בכל מיני הזדמנויות (כמו למשל אם אני עושה שיעור פרטי לילד כדי שיהיה לי טיפה כסף לקנות דברים (כשאני רק בן 13) אז אני צריך לשלם להורים משהו שכן אני כביכול שוכר חלק בבית להעביר בו שיעור פרטי ועוד דברים הזויים, וזה לא שהיה חסר להם כסף).
כל מה שכתבתי זה על קצה המזלג ואני יכול לכתוב עוד מגילה ארוכה של התעללויות שונות ומשונות מסוגים שונים שגרמו לי להרבה בעיות בנפש והלכתי לטיפולים שעלו הרבה יותר ממאה אלף שקל במצטבר.
אז עכשיו בתור בוגר, מה אני אמור להרגיש כלפיהם? איזה רגש אמור להיות בתוכי בדיוק?
