יש לפעמים
מין כזאת הרגשה
שכל הכתיבה שלי היא רק על סוף וכתיבה.
מלא מילים כאלה מופשטות.
אולי המילים המופשטות האלה
הם רק דרך להחביא את האמת
כמו שאת יודעת, את אוהבת לעשות.
להחביא את כל הרגשות מתחת למלא מילים יפות.
זה תמיד מצחיק אותי איך
איך לפעמים זה האור
האור בעיינים שגורם לי לפעול.
זה תמיד מצחיק אותי איך
איך לפעמים זה הטוב
הטוב בידיים שמחפש דרך לפרוץ.
זה תמיד מוזר לי איך
איך לפעמים זה העצב
העצב באישון שגורם לי להיות סטטית כזאת.
זה תמיד מפחיד אותי איך
איך לפעמים הכוכב
הכוכב בשמיים נוחת ונעלם,גורם לי להרגיש שהוא לא קיים.
זה תמיד מלחיץ אותי איך
איך לפעמים הטראומה
הטראומה הופכת אותי לקטנה יותר.
זה תמיד מלחיץ אותי איך
איך לפעמים האדישות
האדישות ששולחת לי קהות בכל הגוף
זה תמיד הזוי לי איך
איך לפעמים החשש
החשש משאיר אותי רק פה במקום הזה
זה תמיד מציק לי איך
איך לפעמים הרצון
לכתוב משהו אחד הופך למשהו אחר.
ובכלל לא התכוונתי לכתוב פה שיר או קטע
רק רציתי להסביר לעצמי קצת
איך זה שאני לפעמים שמחה כלכך ותוך שניות
כבר לא.
אז אני אסביר כאן.
לפעמים בחיים,הרגילים והמתמשכים. שכמובן אני בדרך כלל שמחה. או שמשתדלת.
בסה"כ רוב הזמן אין לי עצבות בעיינים כזאת. ואין את הרצון ההוא שגורם להסתגר.
אבל לפעמים אחרי איזה משהו מרומם,נכנסת בי פתאום רוח שמחה כזאת. רוח התנדבותית אולי נקרא לזה.
מין שכרון חושים כזה ואני רק שמחה
ורק הפה מחייך והחיוך שוטף
ואני מתייחסת.
לאחים.
לאנשים.
אני. עוזרת פתאום בבית.
והכל נראה לי כל כך קל ונחמד.
ואני לא מבינה מה יכל לגרום לי קודם להיות כלכך מדוכדכת.
ואז לפעמים ברגע אחד פתאום
כמו מין ברק בתוך העינים
יש נפילה כל כך חדה
ופתאום אני מרגישה
כל כך בודדה.
פונה אל החדר,סוגרת את הדלת.
אוטמת את האושר שעומד שם בחוץ.
מחכה.
ובורחת.