אם כל הזמן יש מה לעשות (ב"ה)
ניקיון, מצעים, שטיפה, לסדר בלאגן, צעצועים וחוזר חלילה
ועוד דברים קטנים ומעמיקים שדורשים יותר מדקה חשיבה שמי בכלל זוכר וחושב ויש לו זמן אליהם כמו לנקות פילטר של המייבש.
ויש לארגן להם תיקים, לקנות להם דברים, להיות בקשר עם הרופא וכו', כביסות ועוד כביסות...ואז גם העגלה מלאה פירורים וצריך לנער ולכבס את הריפודים,
אין בכלל זמן לשבת!!! וזה אפילו לא ניקיון כי גם אם אקח מנקה עדיין יש מליון מטלות שרק אני יכולה לעשות. אני מוצאת את עצמי כל הזמן עסוקה במשהו שהוא לא אני, הולכת ממקום למקום מחדר לחדר כמו איזה עפיפון שנתלש מחוט , כאילו הבית בולע את הכל-זמן וכוחות.
שוכחת לשתות. שוכחת לאכול בריא.
קשה לי לעבוד (לבדוק מבחנים) אם הבית לא מאורגן או נקי ואני לא מגיעה ללהוריד איפור אפילו בלילה או למשל לטפל בעניין רפואי או של טיפוח שיש לי, כי כשיש את המעט זמן אני קורסת,
בקיצור, הם בגיל שזקוקים לי ורוצים אותי וקשורים אלי ואפילו לשירותים או לנוח זה פריבילגיה כי פותחים דלת ולנעול לא יודעת אם רצוי.
המדובר הוא בתאומים פעוטות (כמעט שנתיים).
כל הזמן צריך לעשות משהו, לסדר משהו, לארגן משהו ואז אני עושה את זה ונגמר לי הזמן לשאר הדברים החשובים שקשורים אליי אליהם אני אף פעם לא מגיעה! כי מתפתה לנחם את עצמי בלנוח\לישון\לאכול\לבהות\לטייל ולהסתובב .
וזה כאילו כבר כשהם גדולים וכבר לא תינוקות, ואתה כביכול כבר הורה עם פז"ם שמסתדר. ועדיין קשה, קשה מאד.
איך אתה לא מזניח את עצמך בהורות????????? זה נורמלי? זה הגיוני? ואיך מתמודדים?
)
לא חשבתי על זה
