ובעלי לא טס השנה מהסיבה הזו...
טס כבר למעלה מ20 שנה.. ועברנו הריונות, לידות, קורונה. מה לא.
הפעם אני הדאגנית ומפחדת שיסע. במקום זה ניסע למקום משמעותי אחר. מקווה שזה ינחם אותו 
וברור לי... הוא לא מפסיק לקטר עכשיו. כל יום עוד ועוד חבר'ה מודיעים שקנו כרטיס
ורק הוא לא. ה' ירחם עלי, נראה שהמיטב עוד לפני.
מינפנו את זה לזמן אמא. חלקם ישנו איתי במיטה (מה שבשוטף לא קורה)
שרנו מלא שירים בשולחן חג וגם השקענו הרבה יותר על משחקים, נשנושים ופינוקים (גם כאלה שחוקית
אני לא מכניסה מטעמי בריאות). יש לי גם גדולים יחסית אז הם מאד נרתמו ועזרו.
היתה אווירה מעולה.
וכמובן כשאבא שלהם הואיל בטובו לחזור מבית ההחלמה הוא קיבל את הפיקוד עליהם טוטאלית
לכמה ימים בלי לפצות פה...
אבל כשמליפים דיסק בראש, זה כבר חצי עבודה. ואצלי עצם זה שאני קונה
דברים טובים, משחקים וכו', לפעמים מזמינה גם קצת אוכל מוכן זה כבר עושה טוב בלב.
וכדי להכנס לאוירה אני שואלת את הילדודס על מה הם מפנטזים? וככה אנחנו חושבים איזה ממתקים,
עוגות, משחקים יהיו, איזה מאכלים וכו' וזה יוצר ציפיה והתרגשות אצל כולנו עד שבעלי מתחיל לקנא
(ואז פתאום הבית החלמה שלו נראה פחות אטרקטיבי...)
וברור שעדיין קשה בלעדיו והוא חסר לנו אבל אנחנו שמחים על הזכות ומשתדלים להפיק את המיטב...
משהו לאכול (יש להם אחלה אוכל בקבוצה שלו) וכמובן- בלי לקום בלילה לאי מי. פרס של מיליון דולר!
(זה שהוא חוזר עמוק לתוך צום גדליה אחרי נסיעה ארוכה+ טיסה לא נחשב )
השנה בעלי לא טס, אבל רוב השנים כן.
מציעה לך גישה אחרת...
הוא טס לא כדי לכייף עם החברים, למרות שאין ספק שזה בהחלט חלק ניכר ממה שקורה שם...
הוא טס כדי להתפלל עליכם, על שניכם, על המשפחה, על החיים שלכם.
זה שאת נשארת והוא טס זה סוג של שיתוף פעולה ביניכם למען מטרה גדולה וחשובה, שאנ מקווה בשבילך שאת מזדהה איתה.צ
אני ממש חושבת שלא טוב לך להרגיש שבא לך להיכנס למיטה ולחכות שיעבור.
גם לא טוב לך להעביר את מסר הבאסה הזה לילדים.
אולי תנסי לשנות גישה..
אני כבר כמה שנים עושה את החג עם הילדים, לפעמים אמא שלי באה אלי, לפעמים לא.
ואני חושבת מראש מה לעשות כיד שיהיה לנו הכי כיף בעולם.
לתת להם לאכול מלא תפוח בדבש ומלא סימנים...שיהיו מבסוטים.
לקנות משחקים חדשים לפני החג,
לרקוד איתם, לשחק איתם, להתפלל איתם אם הם בגיל.
להכין אוכל שהם אוהבים ולאו דווקא היית מכינה אם בעלך היה- נניח- פירה ונקניקיות...כדי שיהיה להם כיף!
מבחינתי- כשהיו קטנים, הייתי משכיבה אותם לישון מוקדם ואז נהנית מערב ארוווך ושקט עם עצמי, עם איזה ספר טוב או מחשבות על השנה החדשה.
את גם לא מוגבלת לשעות התפילה בבית הכנסת ולא צריכה למשוך אותם עד סוף התפילה- יכולה פשוט לאכול איתם מתי שהם רעבים, וללכת רק לתקיעת שופר או לחלק מהתפילה,
אפשר גם להזמין חברה שגם בעלה טס (אצלינו בערך שליש מהקהילה טסים..) ולאכול ביחד ארוחה וככה להנות איתם.
בקיצור, פשוט לתכנן איך יהיה לך הכי קל, כמה שיותר להוריד דברים מעיקים, וכמה שיותר לשמח את עצמך ואת הילדים.
עברו עלי ככה כמה וכמה חגים...וראיתי שהילדים כבר מחכים לדברים האלה, בעיקר לסלט חטיפים ענק שאני מכינה להם אחה"צ ממלא חטיפים שבדר"כ לא נכנסים הביתה...וגם בעלי רגוע יותר כי הוא רואה שאני שמחה ואני בטוב.
מאחלת לך שיהיה לך חג שמח וכיפי.
אם תצליחי לעשות זה שינוי זה יהיה וואו!!
שההורים יגיעו אלי.שיהיה לך שנה טובה מתוקה ושמחה אמן.
אליה (מושלם, בתנך אליהו הנביא כתוב פעמיים כאליה)
הראל
דניאל
ינון
נעם (לא כשם של אדם בתנך אבל)
)אנונימית בהו"לפחות אוהבים את השם דביר
תודה!
הראל, יראה, שילה, כרמל.
ואולי באתר הזה תמצאי עוד רעיונות-
https://www.jerusalem.muni.il/he/city/jerusalem-names
מרגישה בקריסה של עייפות תשישות דיכאון
אני רק חודשיים אחרי לידה בקיסרי שעברתי ממש לא בקלות כולל הריון קשוח
חורף.. אז גם מצטרפות מחלות החורף ואני אחרי שבוע הזוי עם חוסר שינה מטורף
שהתינוק בעצמו היה חולה ועוד כמה כאן
דמעות בעיניים ועוד מנקה שהבריזה ....
בעלי התמודד ממש יפה אחרי הלידה עם הבית והילדים. הייתי מאושפזת גם קודם אז זה הוסיף לקושי
שבועיים וחצי אחרי הלידה הוא מעדכן שהבוס שלו מתכנן טיסה לחו"ל שקשורה לעבודה, אך כמובן גם פינוקים על הדרך.. רק הוא והבוס שתבינו, שזה תמוה אבל לא משנה...
הייתי כל כך מבולבלת כי הוא כל כך השתדל והראה נכונות לעזור (מה שלא היה באף לידה האמת בצורה כזו) שהרגשתי צורך לפצות אותו על כל התמיכה ואמרתי אוקיי.
הטיסה אוטוטו ואני בקריסה.. לא מסוגלת להישאר לבד שבוע.פשוט לא.
הוא כל הזמן נותן לי הרגשה כאילו הוא בכלל לא רוצה ולא יודע איך לרדת מזה (לא מאמינה)
ועוד הכי עצבן אותי שאמר שכשיחזור יקנה לי משהו שמלא זמן אני מדברת עליו
אז עניתי שכשיחזור יאסוף אותי מגהה...
אני לא מסוגלת 😭😭😭
אין אופציה של עזרה יומיומית אז פליז אל תציעו את זה,לא מההורים ולא משכנות וגם לא בתשלום.אין פשוט אין.
מה אני אמורה לעשות במצב הזה?
הקטע הוא שהילדים מרגישים את החולשה שלי מנצלים את זה בכל המובנים. ועוד להישאר לבד כך שבוע
העניין הוא שזו נסיעה לא כזו קריטית כי אין משהו שאי אפשר לעשות מרחוק היום והם עובדים מלא זמן כך אז מה הקטע???
ועכשיו הוא כועס כי התפרצתי עליו ממש כי למה הוא לא קולט ומה הוא מציע לי מתנות למההההה
אמא שלי יש כועסת עליו שהוא בכלל חושב לטוס, היא אישה לא בריאה והוא יודע שאין לה דרך לעזור לי בשום צורה ואין לי תמיכה משום כיוון
תעזרו לי חברות אני מרגישה שמשתגעתכבר
אם זה היה זמן רגיל יתכן שהייתי זורמת
אבל לא מצליחה להבין איך הוא- שהכי יודע מה אני עוברת וכמה קשה לי, מתעלם שפשוט בורח כביכול. מה הוא חושב לעצמו?!
מתנצלת ממש אם אני פוגעת ברגשות נשות המילאומיניקים ועוד מעזה להתלונן על שבוע ... אבל אני במצב נפשי לא קל בכלל וגם לא יכולה לפרט עוד למה מחשש לאאוטינג
כי את לא מסוגלת להתמודד
נכון לעכשיו את צריכה עזרה וזה אקוטי, אז זה לא בא בחשבון. ושיתמודד
פרנסה לא מעל הכל. לדעתי.
גם הבוס לא
ואם היא הייתה מאושפזת חלילה? החיים קורים, יש בלתמים
זה מה שאני הייתי עושה בכל אופן
הוא יראה כעובד מאוד לא רציני אם יבטל פתאום בלי סיבה.
לק"י
יודעת מה?
שינסה לפחות.. אולי אפשר לקחת עובד אחר?
מבאס שהוא רוצה לנסוע בזמן כזה
מצד שני
אולי יש הרבה זמני השרדות בבית וזה לא מאפשר מרווח נשימה
כדאי באופן כללי בלי קשר למקרה הספציפי הזה
לבדוק איך לנהל את החיים בצורה פחות הישרדותית (אולי מניעה של תקופה ארוכה עד להתייצבות)
ברור שהיא מונעת
מסכימה עם המסר הכללי לגבי ניהול אנרגיה וכוח, אבל נשמע שהיא רגע לפני קריסה רצינית. כבר הרבה זמן. זהכבר מצב נתון, תכנון קדימה מעבר לשעות הקרובות/ ליום הבא זה משהו שכנראה אין לו היתכנות כרגע
כדאי למצוא כוחות פנימיים לנהל את החיים בצורה פחות הישרדותית
גם לטווח הקצר וגם לטווח הארוך
כדאי לבקש ממנו מפורשות להישאר
אבל אם הוא מתעקש לנסוע
כדאי לשחרר
כי תלותיות כזו כנראה לא תשפר את המצב
גם אם הוא בפועל יעזור בעשיה הטכנית
לק"י
מבינה שקשה לך להגיד לו בפירוש שלא יטוס. גם לי לפעמים לא נעים להגיד לבקש מבעלי בפירוש שלא יעשה משהו מסויים. אבל לפעמים אין ברירה.
כמו שאת לא תשאירי אותו עם דלקת ריאות לשבוע עם הילדים ותסעי לבלות או לא יודעת מה.
אני ממש חושבת שאת צריכה להגיד לו שלא יטוס. בטח אם הוא אומר שהוא לא באמת רוצה. שיגיד לבוס- שאשתו לא מצליחה להתאושש מהלידה.
לא להתעצבן וא בכעס שהוא לא מבין.
'' נחום, אני יודעת שהחלטנו שתסע, המצב בבית לא מאפשר את זה ולכן אני מבקשת שתישאר בבית ולא תטוס, אני יודעת שזה קשה. אבל זה מה שאני והבית צריכים''
עם הבוס?
ואולי גם היא מרגיש צורך להתאוורר קצת.
כשאני ילדתי ואמא שלי בדיוק עברה ניתוח,
שכנה המליצה לי לבקש ממנה כסף לבייביסיטר כי היא לא יכלה לעזור.
התביישתי מאוד,
אבל אמא שלי עשתה את זה בשמחה רבה ממש.
היא גם כעסה על עצמה שלא חשבה להציע את זה מיוזמתה- אולי שייך לבקש מאמא כסף?
ואולי אם אמא לא יכולה לעזור מסיבה רפואית היא יכולה להיות איתך בבית?
עצם הנוכחות של גורם נוסף, ובמיוחד אמא,
זה דבר שממש מקל, אפילו נפשית.
היא יכולה אולי לעשות דברים כמו לקפל כביסה,
לשחק מונופול עם הילדים, להחזיק קצת את התינוק,
ואפילו סתם להיות שם להכין לך כוס תה ולהחזיק לך את היד.
אני לא יודעת אם זה רק אצלנו,
אבל הסיכוי שבעלי יגיד לבוס שלו או למישהו מהעבודה שאשתו לא מאפשרת לו משהו שהוא מאוד רוצה הוא קלוש מאוד, במיוחד אם הוא כבר אישר והבטיח.
זה לא אומר שבבית הוא לא ישאל את דעתי.
הוא ישאל את דעתי ויעשה לבקשתי.
אבל בחוץ גבר אוהב להיות קצת גבר.
בבית הם חוזרים להיות עצמם.
זה עניין שגם אם הוא היה רוצה הוא לא יכול לבטל ברגע האחרון.
אולי זו הזדמנות בשבילך למצוא מה יכול להקל עלייך כדי שהיום יום יהיה אפשרי יותר?
אני ממש מבינה את הקושי. אני חודשיים אחרי לידה בלי קיסרי ואני ממש מרגישה שהחיים בבלגן.
אבל אני חושבת שכדאי למצוא דרך. זה רק שבוע.
תגידי לו שילך וישתדל גם להנות ויחזור לעזור לך יותר ואת בנתיים תנסי למצוא כל דבר שיעזור לך לעבור בשלום את הזמן הזה.
אולי באמת כמו שמישהי. כתבה כאן כבר לא נעים לבטל טיסה ברגע האחרון ..
אם באמת אין אפשרות כזו אז הייתי משחררת מכל הבחינות , מה זה אומר ? לקנות אוכל מוכן ואם את ביישוב שאין בו אופציות כאלה אז לקנות אוכל מוכן מהסופר- צ'יפס, נקניקיות , בורקסים קנויים , פיצות דברים שרק לזרוק לתנור !
לוותר על מקלחות כל יום לילדים אם הם לא מטונפים מידי וגם התינוק כמובן אפשר לקלח בבוקר ולא להעמיס על ערב שגם ככה עמוס ,לנוח בבקרים ולא לנסות להספיק דברים כי המשימה הכי חשובה בשבוע כזה זה לאגור כוחות לקראת הזמן עם הילדים.
כמובן חד פעמי כדי לא לצבור לך כלים.
סמרטוט חד פעמי לתת הרגשה טובה רק אם חייב ובאזורים שחייב.
סרטים לילדים למקרים שצריך.
עכשיו ברור שכל הדברים האלו זה לא לכתחילה וזה דברים שאני אישית נמנעת מהם ביום יום אבל בתקופות כאלה בעיניי זה לכתחילה.
בהצלחה וחיבוק גדול גדול!!!!
הייתי מתכוננת כמה שאפשר לשהיה בלעדיו ורק לשרוד. תגידי לו שיקנה הרבה אוכל שקצר להכין כמו שניצל תירס צ'יפס וכאלה, ואם הוא יודע לבשל שיעמיד כמה סירים ותקפיאי. או לחלופין שיחליף אותך ויתן לך פנאי להעמיד סירים ולהקפיא לפני הטיסה.
שיקנה פרסים קטנים לילדים. תעשו אפילו טבלה שמי שמקשיב לאמא ואוסף/ הולך לישון/ נכנס להתקלח מקבל מדבקה ובסוף הוא יביא להם הפתעה מחו"ל.
לא חייבים לקלח את הילדים כל יום, עכשיו בחורף בכלל סבבה.
שידאג שכל הכביסה תהיה מכובסת ומקופלת כדי שהכל יהיה זמין כמה שיותר זמן. וכל דבר אחר שאת מצליחה לחשוב עליו שיחסוך לך עבודה.
אפשר לקבוע עם אמהות של חברים שיאספו את הילדים אחרי הגן ויהיו אצלם איזה שעה שעתיים כדי שתוכלי קצת לנוח.
מה שלא יהיה, גם אם יטוס וגם אם לא, אני יודעת שאת תעברי את זה כמו גדולה!!
א. זה מובן ולא פוגע ולכולן מותר להתלונן בשמחה..אין מכסה לתלונות..חח
ב. אני עונה בתור מגוייסת כי כשאני קוראת אותך אני שומעת את התחושות שלי ואולי לא רק שלי בשנתיים האחרונות -
בהלה
פתאם יש אין ברירה כזה
שמגיע בהפתעה גמורה
חוסר אונים גדול
תחושה דל אני לא מסוגלת
אין מצב.
לא יכולה
חייבת איזו תמיכה
ומלא מחשבות של-אבל איך אסתדר עם...ועם..ואם...
וברקע הכי כואב זה
אבל איך הוא מסוגל
איך הוא לא רואה כמה קשה לי
וכמה אני לא יכולה
אני בחיים לא היתי עושה לו דבר כזה
גם אם הסיבה מוצדקת
בגדול אלו הם החיים לפחות שלי בצל המילואים כבר שנתיים וחצי..
ולכן מאודדדד מבינה את ההצפה
פוגשת אותה מחדש עם כל צו שמגיע
מה המסקנה
הסיבה הרגשית העלבון תחושת השקיפות- זה הלב של הסערה
יכולה להגיד לך שעברנו טיפולים..ומלא טלטלות עד שהגענו למצב הנוכחי שב''ה שנינו חזרנו להרגיש בטוחים שרואים אותנו..
זה לא היה ככה בכלל
והרגשתי בול כמוך
אפילו שלכאורה סיבה כמו מלחמה היא אכן מוצדקת והכרחית
ועדיין..
עכשיו כשהוא מגוייס וזה בבחירה משותפת ובטוב ביננו אז הקושי הוא בעיקר ההתמודדות עם הלבד והבית והילדים והאחריות
אבל כשהלב פגוע זה הההכיי קשה ועושה הכל קשה
אז ממליצה לעבוד בעיקר על זה
יש פה הנחות יסוד של שניכם לא מדויקות ובעיקר לא מדוברות נכון בינכם..
לדבר לדבר לשקף מה זה גורם לך להרגיש
ולשמוע אותו גם
ושוב לדבר
לא להאשים לדרוש לבקר
לשתף וללבן עד שמגיעים למרחב שהלב כן מרגיש שרואים אותו
ג.
באמת המצב שלך נשמע מורכב מאוד
אני לא יודעת מה יהיה בסוף אבל אם הוא יסע רוצה להרגיע גם..כי מה שאת מרגישה עכשיו סה הבהלה הסירה הפחד העלבון העייפות והעומס בעיקר
מנסיוני תוך כדי..מתגלים בנו כוחות שלא הכרנו
באמת היו לי מצבי קצה הזויים בשנתיים האחרונות בחיים לא דמיינתי שאהיה מסוגלת להם
הם היו קשוחים גם תוך כדי אבל התגלו בי המון כוחות שלא ידעתי שישנם
זה לא משהו שיודעים מראש
וגם כשהבהלה יורדת תמיד אפשר לחשוב פרקטי יותר
ואני לא מסכימה שאין שום אופציה לשום דבר
גם אני לבד בעולם בלי מדפחה או קהילה לעז'רה..אף אחד
ומינוס ענק בבנק אז לא שיש לי תקציבים
גם אני לרוב לא נעזרת במנקה או בייביסיטר..
אבל חושבת שלחשוב מגביל זה עצת היצר
גם התוך המרחב התקוע יש איזה ברירה ובחירה
כמו שענו לך להתנהל אחרת ..
לא לקפל כביסות למיין לסלים ושיקחו משם 🫣
חד פעמי
מדיח
ג'אנק פוד
לחם עם שוקולד זה אחלה
אין לשטוף רצפה
לשים את הילדים מול סיפורים או מסך -אני אומרת כאחת שאף פעם אין אצלינו מסכים ובמצבי קצה כאלה לפעמים מצווה בעיני
לקנות ערכות יצירה או משחק חדש מעניין
ואולי לחפש שפרה ופועה או ארגון תמיכה ליולדות
או כן להשקיע בבייביסיטר או מנקה .כן גם אם אין כסף
וזה באמת רק שבוע
זה בסוף יגמר
אז לאט לאט נסי לאסוף לפרופורציה
אבל עכשיו
חיבוק לעצמך וללב הפגוע
תנסי עדיין להסביר ולשקף אולי לא יסע בסוף
אבל גם אם לא יסע
הכי חשוב ללבן בינכם
שלא ישארו משקעים גם אצלו
וגם אצלך
לא יודעת מה הייתי עושה במקומך.
נראה לי שאם הוא יישאר, הוא לא יעזור "כמו שצריך" ואולי גם יעשה פרצופים, ורגשי, ומתח...
את בטוחה שהוא יעזור לך אם הוא לא יטוס?
שלא תצאי קרחת מכאן ומכאן...
מצד שני- אם הוא יטוס ויהיה לך קשה, את בטח ממש ממש תכעסי עליו.
אני חושבת שהייתי מפרגנת לי משהו גדול, כדי לאזן.
ואני חושבת שבאמת צריך פה הרבה רגישות ועדינות בסיטואציה, כי אף אחד מכם לא רוצה לוותר....
לא לחפור בזה הרבה, כי הוא יודע את עמדתך ואת יודעת את עמדתו. כל חפירה היא מתכון לפיצוץ.
ובמקביל להכין את עצמך שאחרי תקופה שנתן הרבה, יכול להיות ששווה "לפרגן" לו בשבוע הזה שימלא מצברים להמשך...
תחשבי איך אפשר לשרוד את זה בכל זאת
כי יכול להיות שישאיר אצלו הרבה משקעים אם הוא ככ רוצה לנסוע ואת תכריחי אותו להישאר
שייסע לקניות גדולות למלא את כל הבית בדברים לפני הנסיעה
או שיכין אוכל ויקפיא אם הוא בתחום
שידאג לך לעזרה כלשהי לפי ימים או לחלק מהשבוע
תדברו איכשהו, חייבים למצוא זמן לדבר ואז לפתוח את הדברים וראות מה על אחד יכול לעשות בשביל השני
וכן לשקף לשקף לשקף שוב ושוב ושוב את המצב שלך
לא לייפות ולא להדחיק...
בהצלחההה
קודם כל, לשחרר אותו.
לשחרר אותו במחשבות, ברגשות בהכל.
הוא לא קיים.
לא כועסת, לא דואגת, לא שופטת.
הבן אדם נעלם מהרדאר.
למה זה שלב ראשון? כי זה חוסך מלא אנרגיה שהולכת לאיבוד.
אם הטיסה היא עובדה, אז היא עובדה. זהו נקסט.
אז מה שעשיתי:
אספתי את הילדים והסברתי להם שמעכשיו זה רק אני והם.
זהו.
אם הם רוצים שניצלח את זה, הם חייבים להיות חלק.
לא לריב האם החלוקה הוגנת או לא,
אלא שכל אחד יעשה את המקסימום האפשרי..
דיברתי איתם על גודל השעה והשליחות והכל,
אבל בסוף מה שהכי עזר, להבין שאנחנו במצב "מלחמה על הבית"
ואם אין אני לי, מי לי.
זהו.
שיחררתי את כל מה שהוא לא קריטי
יש לך שבוע, יש לך הרבה מה לשחרר שהןא לא קריטי.
כביסות, לא חייב
מקלחות, מי שדואג לעצמו ירוויח, מי שלא, בעיה שלו. תבהירי להם שאת מציעה פעם אחת, מי שנכנס יופיב מי שלא, הולך לישון בלי מקלחת.
תאמיני לי גם ילד בן 5 מבין מצויין את המסר בכזו סיטואציה. ומי שלא נכנס, בלי כעס רמצ בהשלמה לומר, אני מאודממבינה שאתה מתחרט שלא נכנסת להתקלח בזמן והיית מאוד רוצה לעשות זאת עכשיות לצערי אני לא פנויה לעזור לך להתקלח, נתקלח מחר. לילה טוב חמוד.
אוכל תכיני סיר מרק אחד גדול עם עוף וירקות.
שאר השבוע:
נקנקיקיות
שניצל תירס
פיצה
פסטה
לחם עם ממרח
קרונפלקס
ירקות שלמים/ חצויים.
תבקשי מבעלך שיעשה קניות לפני הנסיעה, שיהיה מספיק אוכל קנוי בשפע
שלא תצטרכי בכלל לצאת לקניות.
שיעורי בית, אסיפות הורים שחררי.
ימי הולדת, חוגים- שהילדים (יסודי ומעלה מן הסתם) ידאגו לעצמם או יוותרו שבוע אחד.
שירותים אם אין ילד משלשל או מקיא- שיתמודדו.
תנקי רק את שלך.
מצעים אין צורך להחליך דווקא בשבוע הזה..
סדר ושטיפת חדרים- גם אפשר לוותר או להסביר לילדים שמי ששומר יהיה לו נעים, ומי שלא, לא..
נראה לי הבנת את הרעיון.
הכי חשוב תיאום ציפיות עם הילדים מראש, מי שלא מתעלה על עצמו, שלא יצפה לתפקוד רגיל של הבית.
הבית יוצא לשבוע הישרדות, שיחליפו דיסקט.
מי שמתקשה לעשות זאת, הכל בסדר. אפשר לחיות בתת תנאים שבוע.
ואם יש לך שכנה שאפשר לבקש ממנה כל יום לפנות את הזבל זו הצלה..
לגהי כל ה:"מה הוא חושב לעצמו"
את כל זה אפשר אחרי החזרה לשגרה. שוב דבר לא בורח. כמובן שצריך לטפל בזה, אבל אי אפשר במקביל גם לשרוד, וגם לחפש אותו על הרדאר.
בהצלחה!!
כשהם החליטו שהוא הולך הם חשבו שהיא כבר תתאושש ויהיה בסדר.
לבטל ברגע האחרון זה ממש לא פשוט
אני לא יודעת איך אוכל להחזיק מעמד לבד
זה נשמע יותר אבל יש עוד סיבה מהותית מאוד שאני לא יכולה לפרט מחשש לאאוטינג
אני רוצה עצה איך לומר לו פשוט לא מבלי לפגוע
הבוס יודע על המגבלה ועל הסביבה עדיין החליט להתעלם
בעלי כמובן לא אמר לו שזה מגביל אותו.נאבל זה הגביל בכל כך הרבה דברים אחרים,אז איך טיסה יכולה להיות אופציה
את יודעת מה הצרכים שלך ושל הבית ואומרת לו.
אין לו סיבה להפגע (אלא אם כן, תהיי מאוד כועסת, מאשימה, תוקפנית וכו').
אם קשה לך להגיד לא בלי כל זה, אולי כדאי לכתוב.
תזכרי שהלא הזה הוא גם בשבילו, בשביל התינוק והילדים שלו, בשביל שלמות הבית שלו, בשביל בריאות הנפש של האישה שלו
יש פה צורך שלך שהוא יהיה בבית
כדאי לומר את זה בפשטות
אני צריכה אותך ואני מבקשת שלא תסע
במילים
לא בעקיפין ולא ברמיזות
זה אך שיש לי בעיה עם הרעיון אם לא היה *** אז אין בעיה שהיית נוסע אבל בגלל *** אני פשוט לא מסוגלת
זה יעזור לדעתך?
לא הוא לא יודעת שאת קורסת
כולם לא יודעים את זה חוץ ממך
להיות בקריסה זו תחושה אישית אינטימית עם עצמך
אם אין אני לי מי לי
אם את יודעת שאת קורסת תביעי רצונות באופן קונקרטי
אם מבחינתך יעזור לך שהוא לא ייסע אז תגידי לו את זה באופן ברור ולא מהסתכלות של אני מסכנה מה אתה לא רואה??
את לא מסכנה את פשוט רוצה עזרה תכל'ס, אז פשוט תגידי לו אני צריכה עזרה במה תוכל לעזור לי? ומכאן זה בידיים שלו להחליט איך לתת לך פתרון
אם היה מרגיש לי שהמילואים שלו מיותרים גם אני הייתי כועסת ומתבאסת שהוא ילך
ובמיוחד שאת בכזה מצב קשוח ורגיש, נשמע שיותר מאשר אחרי לידה רגילה.
חיבוק 🩷🩷
תשתפי אותו ברגשות.
לא בהטלת וטו אלא בבקשה שימצא לך מעגל תמיכה.
אולי סטודנטית שתבוא לגור איתכם בשבוע הזה?
ואפילו עם יש עוד קטנים שלא יכולים להשאר אצל קרובים תקחי איתך.
את תוכלי להתארגן ולהתסדר עם הנסיעה לפחות לא תהיה ממורמרת
זהעסק יקר
וגם - מה היא תעשה איתם שם בזמן שהוא עובד? מחוץ לבית זה יותר אנרגיות מאשר בפנים
נשמע לי כמו פתרון לא ריאלי למצב הספציפי הזה
אם אני בת קרוב ל43
ספרדיה
ב"ה בלי רקע במשפחה
הייתי אמורה ללכת לכירורגית שד עד עכשיו?
אני דיי בחוסר מודעות לעניין
לחוצה ולא ברור כי בפרסומים מדברים על להיבדק בגיל 45 או אפילו 50…
וגם מלחיצה הבדיקה עצמה- ומביכה
וגם לא ברור לי כמה זמן ומה עושים
וגם מלחיץ אותי להתחיל להבדק כי נראה לי שמי שמחפש בסוף חס וחלילה גם מוצא דברים
אז מעדיפה להתעלם….
אבל באמת רק מפחד.
אשמח להדרכה בעניין? מה אני אמורה לעשות? ואיך נרגעים ולוקחים את זה בקלות?
גם מלחיץ שמעולם לא נבדקתי אז אולי עדיף להשאיר את זה ככה וזהו?
מדובר בבדיקה שלוקחת כ5 דקות
לגבי אם מחפשים מוצאים- זה ממש לא נכון
אם חלילה חלילה מגלים גידול בהתחלה שלו אפשר לצאת מזה ולנהל חיים תקינים ובריאים,
ואם חס ושלום מגלים מאוחר אפשר גם לא לצאת מזה
חס ושלום, הכול בע"ה בבריאות
אבל זו בדיקה לא פולשנית ולא פנימית ולא יקרה או נדירה אז חד משמעית בשביל חוסר נעימות של 5 דק זה שוה
לק"י
אני הולכת בקביעות, וב"ה הכל בסדר.
ממליצה לך ללכת לרופאה, כי להרגשתי זה נעים יותר (נשארים בלי חזיה, הרופאה ממששת את השד מכל הכיוונים, אומרת להרים ידיים. בודקים גם בישיבה וגם בשכיבה על המיטה).
מגיל מסויים שולחים גם לממוגרפיה/ אול' שד.
ויש לך רופאות מומלצות בשרשור הנעוץ.
רק בריאות!
כן, את אמורה להיבדק. בלי הסטוריה משפחתית נבדקים כל שנה מגיל 30 בדיקה ידנית (מישוש), מגיל 50 אאלט זה ממוגרפיה.
אם היה לך הסטוריה משפחתית זה היה הרבה יותר מוקדם והרבה יותר צפוף.
אגב למיטב ידיעתי רוב החולות לא נשאיות גנטיות של מוטציה קשורה אז זה לא כזה משנה המוצא שלך.
זו לא הבדיקה הכי נעימה, נכון. אבל יותר לא נעים לגלות סרטן שלב 4 שהיה אפשר לטפל בו הרבה יותר בקלות עם גילוי מוקדם.
פשוט תקבעי תור ותגיעי.. נושמים עמוק וזה עובר. הבדיקה קצרה ופשוטה
המטרה זה אם חס ושלום יהיה משהו ימצאו אותו מוקדם, ואז הטיפול יהיה מוקדם יותר ומיטבי יותר.
וההמלצה להיבדק זה מגיל 30 או 35.
מגיל 40-50 מוסיפים גם בדיקת ממוגרפיה.
טוב האמת שאני בוכה פה כבר שעה ומחפשת לפרוק, אולי זה יעזור לי גם להבין טוב יותר את הסיטואציה .אז תודה על המקום.
כמה הקדמות:
קודם כל יש לי בעל מיוחד. נשואים ארבע שנים וכל יום מחדש מגלה עד כמה זכיתי. תודה לה' אלף פעמים. הוא באמת מיוחד.
מהרגע הראשון שהם נפגשו היה ברור שהוא מאוד שונה מהמשפחה שלי במנטליות, בהשקפת עולם, באורח החיים.
בשנה הראשונה אחרי החתונה כל שבת אצל ההורים שלי הייתה הופכת לסיוט כי הוא היה סובל שם ולא מוצא את עצמו ואחכ היינו רבים.
ב"ה לאט לאט זה התאזן, למדנו להיות שם בלי לריב ולהגיע עם אפס ציפיות.
בפועל יוצא שאני מוותרת הרבה, כי כל מה שקשור למשפחה שלי מאוד רגיש אצל בעלי ואני מעדיפה לוותר על אירועים שאני יודעת שיהיו לו קשים.
תודה לה' אצל המשפחה שלו זה הפוך. אני שונה מהם מאוד בהרבה מובנים אבל אני נהנת שם, גם במשפחה המצומצמת וגם במורחבת. ברור שלא תמיד אני מוצאת את עצמי ישר אבל אני טיפוס די זורם וחברותי אז אני משתלבת.
עוד רקע חשוב: יש המון מפגשים של המשפחה שלו (המצומצמת והמורחבת). המוןןן. סביב כל חג, אזכרה, סתם יום. כמובן שנהיה ברובם (לאו דווקא בגלל בעלי, אלא בגלל חמותי). כשמגיעים לחול המועד נגיד, זה תמיד מינימום שלושה ימים. בבין הזמנים נהיה שם בטיול, שבוע אחכ ניסע לעוד יומיים ושבוע אחכ ניסע למפגש של הבני דודים.
להלן הסיפור:
מתוכננת שבת משפחתית של הצד שלי. יש לסבתא שלי יומולדת ומארגנים שבת של כל הצאצאים שלה אצלה בבית (25 איש כולל ילדים. זה לא המון אבל זה בלי עין הרע).
זה אירוע די נדיר שבת יחד כל הבני דודים, הפעם האחרונה שזה קרה היה לפני שש שנים. באופן כללי פחות יוצא להיפגש כולם יחד, אולי פעמיים בשנה לשעה - שעתיים כל פעם.
אני ממש רציתי לנסוע.
א. זו המשפחה שלי. שונה ואחרת מאיך שאני רוצה לחנך את הילדים שלי, אבל זו המשפחה. שם גדלתי.
ב. זו הזדמנות ממש נדירה. יש לי בני דודים שאני בקושי מכירה ואין ככ הזדמנויות להכיר, עכשיו סוף סוף נוכל להיות יחד שבת שלמה.
ג. נחת לסבתא שלי המתוקה.
בעלי הסכים ואמרתי שנגיע והתחלתי להתלהב ולהתחלק בבישולים והכל.
ועכשיו פתאום הוא אומר לי שהוא חשב על זה שוב אבל הוא לא רוצה להגיע.
הוא מפחד שלא יהיה לו מה לעשות שם, לא יהיה לו עם מי לדבר, לא יהיה שם נוח, שנריב מלא. הוא מסכים איתי ששבת שלמה עם אנשים שלא מכירים יכולה להיות הזדמנות מעולה אבל זה חמישים חמישים והוא ממש ממש ממש ממש מעדיף לא לנסוע.
היה לי מאוד קשה לשמוע את זה.
א. אכזבה מהתוכנית שמשתנה.
ב. לשמוע כמה קשה לו עם המשפחה שלי.
ג. התחלתי להשוות בראש את כמות הפעמים שאני הגעתי והתגמשתי למשפחה שלו ולעומת המעט פעמים שהוא הגיע למפגשים של המשפחה שלי. אני מרגישה שזה פשוט לא הוגן לוותר! מצד שני באמת לי הרבה יותר טוב אצלם.
ד. אני לא רוצה לפספס את השבת הזו שלכו תדעו מתי תהיה עוד אחת כזאת.
ה. אני מרגישה שאני מוותרת המון לאחרונה וזה ויתור גדול בשבילי כרגע.
מצד שני- אני לא רוצה שהוא יסבול. זה באמת הימור אם יהיה טוב.
אוף. מה עושים??
ברור שהוא יותר חשוב מהבני דודים שרואים פעם בשנה.
אבל זה קשה קשה קשה לוותר.
ואני גם יודעת שאני אוותר בסוף ושזה כנראה לא יהיה בלב שלם וזה יתפוצץ בסוף.
אבל מה אפשר לעשות?
זה לא צד ילדותי
זה אמיתי
את לא רוצה לוותר על הרצונות שלך כפי שכנראה קרה עד עכשיו והוא כנראה לא רגיל למצב שאת עומדת על שלך אז הוא לא מבין למה את מנהלת דיון על זה כי אם הוא לא רוצה אז נגמר הדיון.
הדיון פה הוא לא על הדרך שבה הוא יתחבר למשפחה שלך אלא שאת רוצה ליסוע לשבת הזו ואת מנסה למצוא את הדרך שתהיה לו הכי נוחה בשביל זה.
חשוב שלא תוותרי על העמדה שלך
זה לא אומר שצריך להלחם או לפגוע זה אומר שצריך למצוא את הדרך שתהיה מיטיבה עבורכם יחד
לצערי,ממה שאת כותבת, והלוואי ואני טועה, נראה שעד כה הזוגיות שלכם הייתה בנויה על הויתור שלך,
אני משערת שזה לא רק בנושא הזה כי הוא אפילו לא רואה צורך בדיון, מבחינתו אם הוא לא רוצה זה אומר ששניכם החלטתם, הוא לא מצליח לראות את הצורך שלך ואת זה שפתחת דיון מה שאומר שאת לא רגועה עם ההחלטה.
הוא ענה לך על הדוגמאות שהבאת לו שאת אלופה וזה נכון! וחשוב שהוא יראה איך זה קשור אליו כי הדוגמא שהבאת משקפת לו שלא תמיד הכל יהיה נוח אבל זה יהיה נכון לבניין הזוגיות.
היכולת שלך להתעקש על הדיון הזה ולא לוותר על עצמך היא נקודה משמעותית בזוגיות שלכם ובעיקר יש פה פתח משמעותי עבור עצמך, שלא תבטלי את מי שאת, את לא ילדותית והעמדה שלך היא חלק משמעותי מהבית. אם תרגישי צורך נראה שכדאי ללכת ליועצת בתחום שתוכל לחזק אותך בעניין.
בהצלחה
הדיון הזה חשוב לצמיחה הזוגית שלכם ומאחלת לך שתגדלו מזה🙏🏻
ניסינו לדבר איתו כמה שזה לא בריא והוא אמר שלא יכול להפסיק "כי כולם מעשנים" "אם לא אעשן מה אני אעשה כשכולם יוצאים"
וווואו אנלנו בחוסר אונים
וחשוב להשקיע מחשבה איך התגובה שלכם מעודדת אותו לבוא ולספר גם פעם הבאה...
לעניות דעתי אל תדברו איתו בכלל על לא בריא זה פשוט לא ישנה לו ורק יכול להיות שתצאו חופרים מבחינתו ויעדיף לא לשתף אתכם..
מה כן לעשות?
לעניות דעתי לפנות לאיזה שהיא הדרכת הורים ולהתייעץ... כי יכול להיות שקורים עוד דברים שאתם לא יודעים עליהם זה א. וב כי חבר'ה שמעשנים הרבה פעמים מדרדרים לעוד דברים.. וצריך לחשוב איך אפשר לעזור לו למצוא חברים יותר טובים ובעיקר למצוא דברים משמעותיים להתעסק איתם ואז כבר לא ירצה להיות עם החברה האלה....
כמובן כותבת לך את זה אבל הכי חשוב שלא תהיו שיפוטיים וביקורתיים אליו שלא "תבריחו" אותו...
בהצלחה גדולה!!!
אני מאוד מאוד לא אוהבת ומתנגדת לעישון
אבל זאת המציאות בעולם, אנשים מעשנים, ויש מצבים שמאוד קשה להיות היחיד שלא מעשן, יש לחץ חברתי חזק
זה סופר מבאס, הלוואי שאני אצליח לפתח אצל הילדים שלי חוסן שהם ידעו להיות עם החבר'ה וגם לבחור לא לעשן, אני מצידי יעשה את ההשתדלות שלי, אבל אני יודעת שבשלב מסוים זה יהיה שלהם
וזה מאוד לא בריא, אבל זה לא אומר שהוא הולך להיות מכור כבד וגם לא מחייב שהוא ימשיך לעשן כל החיים שלו, ולכן בעיני זאת לא התנהגות מסוכנת שצריך למנוע אותה בכל מחיר
גיל 15 זה קטן, אבל הם כבר ברשות עצמם
אני עובדת עם נוער, בגיל הזה כבר אין איך לשלוט בהם
יש רק איך לעבוד על הקשר ולהתפלל שהם יקשיבו וישתפו אותכם
דווקא זה שהוא סיפר לכם זה סימן טוב בעיני, לא חושבת שנכון לנקוט פה באיזשהו צעד שיכול לגרום לו לחשוב שזה לא טוב לשתף.
אני הייתי אומרת לו שאתם מאוד לא אוהבים את זה אבל הוא ילד גדול ואתם שמחים שהוא שיתף אתכם.
כן הייתי מציבה גבול שלא מעשנים בבית.
כן הייתי מדברת איתו על כמויות, זה שהוא מעשן עם החבר'ה לא אומר שהוא צריך לעשן כל יום חבילה- לנסות לדבר איתו על שליטה עצמית גם בתוך הבחירה הזאת .
בנוסף כן הייתי פותחת איתו שיחה על לחץ חברתי...
עישון היום זה באמת הפך במקומות מסוימים להיות ממש בנורמה וזה גם לא התנהגות סיכונים מובהקת, אבל נוער יכול להגיע גם למצבים אחרים שהם הרבה יותר גרועים...
אם כולם יעשנו סמים? אם כולם יאנסו בחורה? אם כולם יעשו תחרות נהיגה מסוכנת? אם כולם ישתו אלכוהול וינהגו? לא בטוחה שלפתוח את כל האופציות האלו בפניו.. אבל כן בגדול חושבת שטוב שהורים ידברו עם הילדים שלהם על לחץ חברתי, איך אפשר להיות חלק מהחבר'ה וגם לפתח עמוד שדרה פנימי. משמעותי ליצר אצל הנוער שיח על הנושאים האלו, אבל חשוב לדעת שכמה שנדבר, בסוף הם יצטרכו להיות אלו שמתמודדים בכל סיטואציה בעצמם ולפעמים הם גם יטעו, ויצטרכו ללמוד על בשרם.
מוסיפה ומדגישה שוב- זה שהוא מעשן לא אומר שאין לו עמוד שדרה, כי באמת לצערי היום עישון הפך להיות בנורמה, וכשמשהו הוא בנורמה וכולם עושים אותו, צריך הרבה יותר מעמוד שדרה בשביל לבחור להיות היחיד שלא עושה, זה באמת דורש חוסן פנימי מטורף שלרוב האנשים אין וזה ממש ממש נורמלי!
אז אני מזכירה ששברתי את הרגל לפני חודשיים, בשבועיים האחרונים מותר לי לדרוך (עם מגף דריכה) וברוך ה' בשבוע האחרון כבר לא כואב כשדורכת
אממה
בעלי אחראי על פיזורים ואיסופים של הילדות מים הסתם
ובשבוע האחרון כל יום בבוקר עושה לי סרט, תלכי את, תקחי לפחות את הקטנה, היום ממש עשה לי מצפונים
עכשיו הגן של הקטנה קרוב מאוד, תגידו מאתיים מטר מהבית, אבל עם מדרגות
ושל הגדולה זה איזה שבע דקות ברגל אבל גם יש מדרגות
וגם הוא אומר לי פסדר קחי את הרכב
אבל חוקית אסור לי לנהוג עם המגף (נהגתי כשלא היתה לי ברירה נגיד לראיון עבודה שאין מי שיסיע אבל משתדלת שלא כי לא באלי קנס)
אני לא מוכנה
גם מרגיש לי לא ממש אחראי לא יודעת פתאום חס וחלילה קורה משו אני לא יכולה נגיד להרים את שתיהן, או לרוץ לאחת אם רצה לכביש או ווטאבר
והוא מרגיש שאני כאילו 'מורחת' את התירוץ שלי כי בבית יאמר לזכותי שאני כן עושה כבר הכל
לא יודעת מבאס אותי
מה אומרות?…
לק"י
באותה מידה שאת לוקחת תמיד, גם הוא יכול.
אולי תציעי לו להתחלק- קחי את מי שקרובה. וככה אולי הוא ירגיש שהוא לא לבד בזה. וגם לך זה יהיה בסדר
המצב הגבולי הזה יכול לגרום לתנודות, כי זה לא שממש אסור, אבל גם לא שממש מותר.
מכיוון שכם הוא כבר אחרי תקופה ארוכה שהוא סוחב את האלונקה,
העצה שלי- תהיה חכמה, אל תהיי צודקת.
כלומר את צודקת, עקרונית הוא עדיין אמור לתמוך בתהליכים כמו לפני כן כדי להבטיח החלמה מלאה לרגל.
אבל שחררי את זה.
הוא מרגיש פראייר או שכבא מיצה?
תשאלי אותו (או שאת יודעת) מה הנקודות שהכי קשה לו, ותעבירי למיקור חוץ.
עוד קצת ואתם חוזרים לשגרה, חבל חבל חבל
לצבור משקעים בזוגיות בגלל תקופה כ"כ קצרה.
הכי חשוב לגלות אמפטיה אמיתית כלפי התחושות שלו,
זה באמת מבאס שגם אחרי חודשיים הוא עוד צריך להמשיך לתת פול טיים כשהפתרון נראה ממש בהישג יד (אבל מה לעשות שהוא לא בהישג יד.. אבל זה נראה שכמעט כמעט כן, וזה מבאססס)
חשוב להביע הערכה כלפי מה שעשה ועוד עושה,
לנסות לחפש איפה את יכולה להקל עליו בתוך הבית (נניח לשבת על שרפרף בזמן שאת מקלחת את הילדות)
שיראה שמשהו מתחיל לזוז..
לגבי איסופים ופיזורים, אם הגן כ"כ קרוב אולי אפשר למצוא הורה שמוכן להסיע את הילדות או לאסוף ברגל.
תחכי להם למטה,
או אולי אפילו אל תרדי במדרגות אלא תבקשי מהורה מזדמן להוציא/ להכניס את הילדה מהמדרגות ועד הגן עצמו.
בטוחה שתמצאי פתרון לטובת כל הצדדים,
ותשמרי על עצמך. הרגל צריכה להחלים כמו שצריך
בהצלחה ורפואה שלמה!!
התחלנו לדבר
מפה לשם הזכרתי שיומיים אלרי הלידה שטפתי כלים
תגובתו:
מה הבעיה בזה? למה שלא תשטפי כלים?
אין לי עם מה לעבוד אפילו אחרי תגובה כזו
די נו
מה נדפק איתו
אין לי כוח לפרט אץ כל הדיון אבל פשוט לא באלי להמשיך את השיח הזה
לפני כמה שנים, בעלי היה עם גבס לתקופה.
לא היה יכול לעשות כלום בבית
רמת המתח שזה הכניס לזוגיות שלנו, הייתה נוראית
ברמה שזה כמעט פירק אותנו
אני טורטרתי ללא הפסקה
טיפלתי בילדים קטנטנים, כולל ניקיונות לפסח ועבודה
כולל לדאוג לו
הוא מצידו, היה בבית כל הזמן אבל לא יכל לעשות כמעט כלום ולעזור לי
זה סיר לחץ מבעבע
ממש ניסיתי לעזור לו ולהבין אותו
אבל בפועל כנראה שכמעט לא הבנתי כלום
וכל הכוונות לטובה שלי יצאו הפוך
ובאמת באמת עמדנו על פסע מעוד רגע הבית שלנו מתפרק
בסוף הגבס ירד
עשיתי עבודה עם עצמי בכל מיני מישורים
גם הוא
והיום ב"ה אנחנו שמחים ומאושרים
למה אני כותבת את זה?
קודם כל, כי גם אתם על הקצה.
לא משנה אם המקרה שלכם והזוגיות שלכם היא לא כמו שלנו.
בן זוג שנפצע וכל העומס עובר לבן הזוג השני, זה ממש ממש מאתגר.
גם אם את מנסה כמה שיותר עכשיו
אני בטוחה שהוא עבר / עובר תקופה לא פשוטה
וברגע הזה, זה לא הזמן לוויכוחים עקרוניים.
וגם לא לשאלה מי צודק
כי את האמת?
שניכם צודקים
אבל אתם לא צריכים צדק
אתם צריכים (כל אחד מכם), שהשני יראה אותו ויכיר בקושי שלו.
עזבי ויכוחים עקרוניים
הוא בעצם בא ואומר שכבר קשה לו מידי. הוא לא יכול.
הוא אומר את זה בצורה לא נחמדה אולי, לא נעימה.
אבל זה המסר.
תנסי קודם כל להקשיב למסר.
אחר כך אפשר לחשוב פרקטית מה עושים כדי שגם את תשמרי על עצמך.
אבל אני חושבת שמה שחשוב כאן זה היכולת לראות אחד את הקושי של השני
וכן, ברגעי קצה, זה קשה מאוד
אבל אם לומדים, זו מתמה
רוצים לפתור קונפליקט
זה לא עוזר שכל אחד יציג ויראה את הצד של עצמו
אלא חייבים לראות ולהבין את הצד של האחר
הוא רואה שהלכת ונהגת לראיון
אז הוא מצפה שתעזרי לו עם הפיזורים
הוא רואה שאת שוטפת כלים אחרי לידה (לא רואה שום סיבה בעולם לעשות את זה גם שבוע אחרי לידה)
אז הוא מבין שאת יכולה לתפקד יומיים אחרי לידה
המחשבות שלו די הגיוניות בהתחשב בהתנהלות שלך
אם את רוצה שינוי כדאי לך להתחיל בהתנהלות שונה שלך
או לחילופין להבין שהמחשבה שלו הגיונית וצריך להתחשב גם בה
אם ראיון חשוב, למה הצורך שלו לא?
פשוט לא להיות גיבורה!
תחשבי שבעלך, כמה שהוא בעלך, מסתכל עלייך מבחוץ בסהכ. לא להרבה יש את היכולת להבין בכמה מאמץ זה כרוך או שזה לא מובן מאליו או שזה היה דחוף והגן והצורך שלו לא
(בעיניי אגב, היה עדיף לנסוע במונית כי זה מסוכן)
קופצים 'מעל הפופיק' בשביל מטרה מסויימת??
זה קצת להקטין ראש…
דיברנו בשבת הוא אמר לי שהוא מרגיש שבשביל כולם אני אתאמץ אבל כשזה נוגע לבית שלנו אני מתפנקת
ברור
זה הבית שלי
הוא מצפה שעבורו תעשי מאמץ כי ככה הוא מרגיש חשוב בעינייך
כשאת מתאמצת לטובת מטרות אחרות ועבורו לא- הוא לא רואה את זה כמוך
את היחס 'אקסטרה' אני צריכה להיות מסכנה ואומללה
ושנינו שונאים שאני מסכנה ואומללה
(בשבוע הראשון של הגבס כשעוד הייתי עם כאבים וכזה, היא הסתובב בבית כמו אריה בסוגר טיפל בי כמו עובד זר😅, יש לו מזלללל שאני מתאוששת מהר ברוך ה' חמסה אם היה עם מישי שלגוף שלה לוקח זמן אני לא יודעת מה היה עושה)
את צריכה פשוט להתנהג כמו שאת מרגישה וצריכה
אם את לא יכולה לנהוג - את לוקחת מונית
אם את לא יכולה לרדת במרדגות עם ילדה - את לא עושה את זה.
את צריכה לדעת שמה שאת עושה ויוצרת לו תקדים, בעלך יצפה שתעשי גם עבורו
ככה זה עובד🤷
שאת מרגישה שבשעת מצוקה הוא לא היה פנוי אלייך באמת, ועשה טכנית בלי דאגה אמיתית, ולא הרגשת ממנו דאגה או אכפתיות כנה-
אז עכשיו גם לך לא בא לראות את הקושי שלו?
זה לא ראש קטן
מילא הראיון זה ברור שאת לא רוצה לפספס
אבל כלים? מה יכולה להיות המטרה?
לא מבינה את המשפט להתאמץ בשביל כולם
כי לא פירטת פה התאמצות בשביל מישהו מבחוץ
אבל זה לא ברור שבבית יותר אפשר להתפנק
אפשר להתפנק אם יש מי שמשתף פעולה
אם אין אז כנראה אי אפשר
למקורית.
את התאמצת בשביל הראיון עבודה
והוא מגיע ואומר שקשה לו, אבל בשביל זה את לא מוכנה לנהוג.
איך הוא מפרש את זה?
בשביל מה שחשוב לך את מוכנה להשקיע.
את לא מוכנה לעשות את זה בשבילו - אז אולי הוא לא מספיק חשוב? אולי את רואה את המאמץ שלו כמובן מאליו ולא מעריכה?
אני לא אומרת שזו המשוואה שאת עושה בראש שלך, בכלל לא.
אבל זה בעצם מה שהוא מנסה להגיד.
וכן, אני חושבת שברור שיש גם עניין להתפנק בבית, כי זה בית.
אבל בית זה לא רק פינוק, זו גם השקעה.
ואני לא אומרת ספציפית ביחס למקרה הזה, כאן ספציפית אני חושבת שאם אסור לך לנהוג, היה אסור גם לנסוע לראיון עבודה וגם שאת צודקת ביחס לפיזורים, שזה לא הגיוני שתעשי את זה (זו בעיה גם מבחינת ביטוח, ואז במקרה של תאונה אפילו קלה, זה חתיכת כאב ראש). אלא ביחס למה שהוא מרגיש.
אני מצטרפת גם לתגובה של אנונימית.
הסיפור כאן בעיניי הוא יותר זוגי ועל איך מצליחים לראות אחד את השני, מאשר כל מקרה אחר.
ולכן לא נכון להגיע לה בצורה של מי צודק.
בשביל לראות את בן הזוג ולתת לו הרגשה של הערכה והבנה, המיקוד הוא לא בפרקטיקה או ב"ניצחון" בוויכוח.
זה יותר המסר, ההתנהגות, מה משדרים.
וברגע שמישהו מגיע ואומר "אני מרגיש את לא רואה אותי"
המחשבה צריכה להיות לא איך אני מוכיחה לך שאתה טועה, ואיך אני כן בסדר מבחינת ההתנהלות אלא "מה אני יכולה לעשות כדי לתת לך תחושה שאני רואה אותך? שאכפת לי ממך?"
וכשיש בזוגיות תחושה שרואים אחד את השני
יש גם מלא אפשרות להתפנק😊
אחרי לידה שטפת כלים היא שלך ולא שלו.
הוא לא הקים אותך ולא הכריח אותך לזה.
אם קשה לך עם הלכלוך והבלאגן תעצמי עיניים או תביאי עוזרת.
אם את לא מכבדת את הצורך של הגוף שלך לנוח ולהחלים למה שבעלך יכבד יותר ממך?
עזבי עכשיו את המשכב לידה חבל לריב על זה אם לא רלוונטי עכשיו..
בפעם הבאה בע"ה תתני לו לקרוא על משכב לידה, יותר קל להם להבין שמישהו איר מסביר
לגבי הגבס תשבו רגע תדברו מסודר ותחליטו איך לחלק ביניכם... חבל שנשאר ככה תת קרקעי ועושה לכם הרבה מתח...
ומבינה ממש ממש את התסכול שלך!!!!!♡♡♡
חיבוק!!
הייתן מעדיפות ללכת לרופא
מאשר לרופאה
או שזה לא משנה לכן
אני לא רואה הבדל בין זה שרופא מסתכל או נוגע לי באיברים מסויימים לבין זה שאני צריכה לספר לרב מה קורה לי בתחתונים (סליחה על הניסוח הבוטה🫢) או לשלוח אליו עד
בשני המקרים היחס של בעל התפקיד הוא מקצועי.
הרב שוכח רגע אחרי שדיברתי איתו את קורות חיי הדימומים שלי והרופא שוכח רגע אחרי מי אני ואיך אני נראית.
אחת מרופאות הנשים שאני הולכת אליה היא קרובת משפחה. ואני הולכת אליה כי היא סופר מקצועית ויודעת מה היא עושה ואני סומכת עליה מאד. אני יכולה שבוע אחד לשכב אצלה על המיטה חשופה לצורך הטיפול, ושבוע אחכ לפגוש אותה באירוע נניח. זה לא מביך אותי כי אני בטוחה שהיחס שלה אליי כשאני אצלה הוא מקצועי והיא לא חושבת על זה כשהיא פוגשת אותי אחכ באירוע.
לא דומה הדבר לחדר כושר מעורב שהוזכר פה באחת התגובות כי שם זה לא מקצועי. ושם כן מישהי יכולה להסתכל על בעלי מתאמן ולהנות ממראה הגוף שלו ולהפך..
אני חושבת שפשוט יכול מאד להיות שמכיוון שהוא אף פעם לא חווה משהו כזה הפוך (למשל ללכת לרופאה שצריכה להסתכל אצלו במקומות אינטימיים) קשה לו להבין את זה ולכן אולי נראה לו מוזר.
זה כמו שלי היה מוזר לפני שהתחתנתי שבלנית צריכה להסתכל עליי במקווה אבל אחרי הפעם הראשונה זה הפסיק להפריע לי כי הבנתי.
בשביל שלא יהיה לה מחזןר?
אני כבר אחרי הילןדה ורופאה המליצה לי לעשות את זה (כי אני סובלת מאוד ממחזןר ומכל ההשלכות שלו)
הלכתי לרופאה שעושה את זה והיא אמרה שהאחוזים של ההצלחה של זה (זותומרת שלא יהיה מחזןר בכלל) לא גבוהים וגפ זה מחזיק לשנתיים שלוש ואז הרירית מתחדשת
היא אמרה שאפשר להוסיף התקן בשביל להעלות את האחוזים (ויהיה פחות סיכוי להסתגלות קשה עם ההתקן) אבל זה מבאס אותי כי רציתי להפטר מההורמונים..
ומצד שני אולי כבר עדיף לי לעשות רק התקן וזהו למרות שאני מפחדת מההתקנה וההסתגלות (אבל ככה לפחות לא יהיה לי תהליך שכרוך בהרדמה וקצת התאוששות..)
