עכשיו התינוק השני בן שנה ואני עוד לא מרגישה שהגעתי לשם, כל צהריים בבית עם שניהם זה בלגן, הגדול מציק לקטן, הקטן הורס לגדול, כל אחד מנסה למשוך את תשומת הלב שלי ואני מתחרפנת. להכין ארוחת ערב זה מורכב ממש, או שהקטן על הידיים כל הזמן או שהוא בוכה בלי סוף. את ההרדמות יחסית הצלחתי לסדר, אבל גם הן הרבה פעמים מסתבכות אחת עם השניה. ההדרכה הכללית של הרב שלנו היא למנוע בערך שנה, ובעלי כבר רוצה עוד היריון, אבל אני לא יודעת איך אפשר להכניס לתוך כל הבלגן הזה גם היריון ואחר כך עוד תינוק? ומצד שני אני גם לא רוצה מרווחים יותר מדי גדולים כי בא לי שהילדים יוכלו לשחק ביחד ושיהיו להם תחומי עניין משותפים... ומסביבי איכשהו רוב האימהות יולדות בערך כל שנתיים. לא יודעת, איך עושים את זה? אולי לא מחכות שהחיים ירגישו בשליטה לפני שנכנסות לעוד היריון? אולי אני צריכה הדרכת הורים איך לסדר את החיים עם הילדים? כאילו מרגיש לי שהכל בסדר, בסה"כ ילדים מתוקים רגילים בריאים ב"ה, אין בעיות מיוחדות, אבל בכל זאת הזמן איתם מרגיש בלגן גדול ואולי זה לא נורמלי?
תהיות שלילהשתמח
עכשיו התינוק השני בן שנה ואני עוד לא מרגישה שהגעתי לשם, כל צהריים בבית עם שניהם זה בלגן, הגדול מציק לקטן, הקטן הורס לגדול, כל אחד מנסה למשוך את תשומת הלב שלי ואני מתחרפנת. להכין ארוחת ערב זה מורכב ממש, או שהקטן על הידיים כל הזמן או שהוא בוכה בלי סוף. את ההרדמות יחסית הצלחתי לסדר, אבל גם הן הרבה פעמים מסתבכות אחת עם השניה. ההדרכה הכללית של הרב שלנו היא למנוע בערך שנה, ובעלי כבר רוצה עוד היריון, אבל אני לא יודעת איך אפשר להכניס לתוך כל הבלגן הזה גם היריון ואחר כך עוד תינוק? ומצד שני אני גם לא רוצה מרווחים יותר מדי גדולים כי בא לי שהילדים יוכלו לשחק ביחד ושיהיו להם תחומי עניין משותפים... ומסביבי איכשהו רוב האימהות יולדות בערך כל שנתיים. לא יודעת, איך עושים את זה? אולי לא מחכות שהחיים ירגישו בשליטה לפני שנכנסות לעוד היריון? אולי אני צריכה הדרכת הורים איך לסדר את החיים עם הילדים? כאילו מרגיש לי שהכל בסדר, בסה"כ ילדים מתוקים רגילים בריאים ב"ה, אין בעיות מיוחדות, אבל בכל זאת הזמן איתם מרגיש בלגן גדול ואולי זה לא נורמלי?
תחכי עוד קצת.סמיילי12
תודה על המענה, אבל אם אפשר לשאוללהשתמח
כןזמני לשליש1
פשוט מרגיש לי שהקושי שלילהשתמח
אבל ככל שהם גדליםזמני לשליש1
במעון ממש רואיםמקקה
גיל שנה ושמונה כבר ילד שמדבר קצת ומבין יותר
אל תסתכלי מה אצל אחרים. אצל כל אחת יש הרבה משתנים ויש דברים נסתרים
זה גם תלוי בילד, בדיוק כמו שאמרת על משתניםחצילוש
חד משמעית.סמיילי12
לא בהכרחoo
כשיולדים כל שנתיים, החיים הרבה פחות בשליטה, כי זה מצב מאד מאתגר והחיים גם ככה מאתגרים.
זה די מטריד שעם כל המודעות שיש היום, עדין נשים צריכות לכאורה לעמוד בסטנדרט ילודה לא הגיוני.
לפי הידוע לי מדובר בבחירה חופשיתהמקורית
מי שחושבת שאין לה כזו - מסכימה שזו בעיה
בחירהoo
הלחץ היום הוא לא כבעברהמקורית
אני פה כבר כמה שנים, לא נתקלתי בנשים שנכנסו להריון מתוך המקום הזה אלא מתוך מקום של רצון ואידאל.
וגם, בתוך עמי אנכי יושבת. גם מחוץ לפורום לא ראיתי דברים כאלה ב"ה
מהותoo
אני מכירה הרבה נשים שאפשרות הבחירה שלהם מאד מצומצמת בענין הזה, זה די דומה למה שהיה כשאני הייתי אמא טריה לפני 18 שנה.
מסכימה חלקיתהמקורית
זה נכון שההנחיה הרווחת היא ילודה. זה לא חדש. אבל מה שבאתי להגיד הוא שזו הנחייה לכלל כחלק מהאידאל הדתי, ןבפועל רוב הנשים לא נוהגות כך, גם בהנחייה של רב. להוציא נשים שילודה צפופה היא חלק מהאידאל שלהן
אני לצורך העניין שואלת, וקיבלתי הנחיות אחרות לגמרי בהתאם למצבי האישי.
הנחיה לכללoo
רוב הנשים מהמיינסטרים של הציבור החרדי ״בוחרות״ ללדת כל שנתיים או שלוש, תחת ההנחיה הזו/ הנורמה החברתית הזו.
האם את חושבת שרוב הנשיםהמקורית
אני ממש לא חושבת כך. אף אישה לא תעמוד בכזו סיטואציה כדי להשתוות לחברותיה גרידא. יש רצון שעומד מאחורי זה, אידאל, חלום.
לא אומרת שאין לחץ חברתי על ילודה, אבל האם זה כצעקתה? נראה לי רחוק מהמציאות.
תשאלי פה אימהות, יש פה המון,וגם מהמגזר החרדי. אגב, גם במגזר הדת"ל יש המון משפחות ברוכות ב"ה. האם זו רק ההנחייה מהרב או הסטנדרט שבגללו הן בוחרות ללדת ילדים? לדעתי ממש לא
אני חושבת שזה לא חד משמעיסמיילי12
בחברה שנגיד הסטנדרט הוא 2 או ילד יחיד.
וואלה יש מצב שלא.
זה לא אומר שלא חשבתי לפני כל היריון. חשבתי המון וגם יש בינהם הפרשים יחסית גדולים.
ועדיין.
בקהילה שלנו כולן עם 5, 7 וגם 8 ילדים.
אז אני ככל הנראה לא אגיע ל7 ו8😅 5 אולי. גם זה לא בטוח. ב"ה הקב"ה שלח לי נשמות גדולות, אז מאתגר לי באיכות ולא בכמות😅
ועדיין חושבת שאם הייתי חיה בחברה אחרת גם את השלישי לא בטוח הייתי מביאה (ואמא שלו שרופה מאוהבת שלא יהיה ספק בכלל כן?).
אני מסכימה לגבי ההתחלהבוקר אור
גםoo
מרגישה כמוךמתמטיקס
לא יודעת אם הייתי מביאה יותר מ2 ילידם אם הייתי חיה בחברה אחרת
כן יש לי בחירה ואני לא שואלת רב אם למנוע אבל לחברה מסביב יש המון השפעה גם אם אני בוחרת באופן מודע ובסופו של דבר אני בוחרת לחיות בחברה שבה אני חיה
לגבי הסוףסמיילי12
אנשים מקסימים..אבל קצב הילודה וכמות הילדים לא תואם את המסוגלות שלי.
אגב, אני דתיה. בכל מקום שאבחר לגור מעצם היותי דתיה *מצופה* ממני כביכול להביא כמות מסוימת של ילדים. ממי מצופה? מהסביבה.
אז זה כאילו כן בחירה ולא בחירה.
מקווה שהובנתי.
בסופו של דבר אנחנו עושים מה שנכון לנו במציאות חיים הנוכחית שלנו.
מזל שאני עוד קשובה לעצמי במידה מסוימת.
אבל בהחלט היתה אמירה של אחת מנשות הקהילה שהיא מרגישה צורך להביא עוד ילד כי יש מעין לחץ חברתי מסוג מסוים (אני אישית לא מרגישה אותו🤷♀️).
וגם הרב שלנו בשיחה עם הגברים דיבר על זה שאישה היא לא מכונה.
ושיש בעיה עם הלחץ החברתי.
לא יודעת אם דיבר ספציפית על הקהילה אבל מקסים מצידו שדיבר על זה.
מבינה אותך לחלוטיןמתמטיקס
מוסיפה גם שאני כן מבינה את הערך בלהביא ילדים לעולם וזה חלק מהאמונה שלי
צריך למצוא את האיזון בין האמונה לבין כוחות ורצון (מעולם לא רציתי הרבה ילדים) ולדעת שלמרות שאני לפחות בחישוב השכלי הפשוט לא נותנת מקום לשיקול של הציפיות מהסביבה הן כן נוכחות במציאות
בדיוק!סמיילי12
וגם אם שניה שמה את הקושי בצד אני מאד אשמח למשפחה גדולה בעתיד😅
נכדים וכו חחח כן כן לשם אני מסתכלת.
כרגע יש לי רק בנים😅 מקווה שיאהבו מספיק את אמא שלהם כדי לזכור אותי אחרי שיתחתנו חחחחח
אניoo
אני טיפוס שלא רואה בעיניים ואם החלטתי משהו, קשה להשפיע עלי אחרת. יש הרבה נשים שלא עומדות בלחצים.
אני מכירה הרבה נשים שכורעות תחת הנטל. אחיות, גיסות ושכנות.
להפעיל שיקול דעת או לבחור תחת סטנדרטים, זה שונה במהותו מבחירה ושיקול דעת חופשי.
האמת שהופתעתי מהתשובות שלכןהמקורית
אני ממש חושבת ומתנהלת אחרת לגמרי מכן, אולי דווקא בגלל שאני גדלתי הפוך - במשפחה גדולה לא של שומרי תורה ומצוות. ומובן לי שהכל בחירה, ומובן לי שמותר ללכת נגד הזרם אם זה הצורך שלי ומה שנראה לי נכון בעבורי. אבל אני לא מיינסטרים חרדי אז אני לא מייצגת כלום.
תודה על הדיון המחכים הזה @oo יקירתי. כרגיל, תמיד יש מה ללמוד ממך
תודה לךoo
חייבת להצטרף גם ולומרדבורית
אבל היום אחרי כמעט שני עשורים של גידול ילדים אני מסתכלת אחורה וחושבת טיפה אחרת
הבאנו אותם אחד אחרי השני בלי לחשוב לרגע שאולי כדאי לבחון את הכוחות
זה פשוט לא היתה שאלה שחשבנו לשאול את עצמנו
והיום אני אומרת היה טוב אם מישהו היה עוזר לנו לקבל החלטות בלי להתאבד ...
שילמנו מחירים לא פשוטים על המירוץ הזה
בלי שזה מוריד אפילו מקצת האהבה שאנחנו אוהבים את כולם ומודים לה' מאוד מאוד
איזה וידוי נוקב. איך היית מקבלת עזרה בהחלטות?המקורית
חיפשתם כזן? הייתם מקבלים אם היו מציעים לכם?
כי הרבה נשים עם משפחות גדולות כן מקבלות הערות מהסביבה שגורמות להם לאנטנוזים, ומובן למה, אבל האם היית פתוחה מספיק לשמוע מה יש מעבר?
שאלה טובהדבורית
האמת שאני נזכרת שהיה רב שתמך בנו מאוד בשנים הראשונות והוא כן עודד אותנו לקחת הפסקה
זה חייב לבוא ממישהו שיש איתו קשר טוב ובטחון
אבל זה בהיבט של מקרה ספציפי פרטי, אני חושבת שבכללי השדר צריך להיות שצריך לבדוק גם את הכוחות.
נראה לי שהיום זה שדר שהרבה יותר נוכח מפעם, יש היום הרבה מאוד מודעות ב"ה.
מסכימה. היום זה באמת אחרתהמקורית
מה שהיה חשוב לי לחדדדבורית
בהסתכלות אחורה בכלל לא הבנו שאנחנו מתמודדים מול חזיתות מאוד מאוד סבוכות ולא פשוטות ולא כל מה שמתאים לכולם מתאים לנו.
אולי לטובה שלא הבנו
נכון. גם אני חושבת כך.המקורית
נכון ממש כךדבורית
וואי דבורית תודה רבה על זה ❤️חגהבגה
❤️❤️דבורית
תודה על השיתוףoo
❤️דבורית
את פשוט השראה!!חולת שוקולד
תודה לךoo
בכללי בלי קשר לשרשור אני לומדת ממך המון!!מישהי עם שאלה
ואת בהחלט משפיעה על הבחירות ואורך חיי
תודה רבה!
ובהקשר לשרשור- גם בסביבה שלי יש לחץ גדול מאוד (לי ברור שלא אלד כ"כ הרבה אבל כנראה שאם הייתי חילוניה הייתי עוצרת עכשיו ב2 וכנראה שאני אלד יותר בע"ה
..טל אורות
מסכימה עם מה שאת כותבת כעיקרון
אני חושבת שחשוב מאוד שכל אישה תשים לב לכוחות שלה.. ולא תתמוטט..
אבל בסוף שאת אומרת שאישה מושפעת ממוסכמות חברתיות- זה חברה שהיא בחרה לחיות בה. חברה עם אידיאל תורה וכו'...
גם אישה שבוחרת לחיות בחברה חילונית מושפעת מאוד מאוד בכל תחומי החיים ובוחרת המון בחירות לא מבחירה חופשית אלא מ"לחץ חברתי".. והיא הייתה בוחרת בחירות שונות אם היא הייתה גרה על אי בודד.
אז נשים בחרו בחברה מסויימת .. שיש בה לחץ לדברים שהן מאמינות בהן באופן כללי..
את צודקת מאוד מאוד שכל אישה צריכה להיות כנה ולשים לב בתוך זה מה נכון לה ומה הכוחות שלה.. והחלטה על ילד זה יותר קריטי מהחלטות אחרות.. יכול להיות שהלחץ בנושא לא נכון וצריך ללמוד לכבד יותר כל אחת עם הבחירות שלה. אני אישית חיה בחברה שיולדים מאוד צפוף ועם זה אף פעם לא תהיתי ולא שאלתי את עצמי למה למישי יש פחות (זה בעיות פוריות או שהיא לא רוצה? זה ממש לא עניין שלח... מכבדת כל אמא איך שהיא)
יש נשים שלא מתאים להן את צודקת...
אבל יש אישה שיכולה ולא יהיה לה קל... אם היא היתה גרה בחברה אחרת היא לא היתה מביאה עוד ילד...
אז הגיוני שבגלל שהיא חיה בחברה כזאת היא תבחור להביא עוד ילד למרות שהחיים עמוסים (יש הבדל בין חיים עמוסים לבין לקרוס...) יכול להיות שהיא תוותר על הרבה דברים בשביל להביא עוד ילד.
וזה שהיא חיה בחברה שכך מקובל- דווקא יעזור לה לחיות עם זה בשמחה- להעביר עצות וחוויות ... להבין "איך עושים את זה"... לחיות ברמה כלכלית פשוטה יותר ולשמוח בזה..
לדעתי החברה לא רק מלחיצה .. אלא היא גם מאוד תומכת ומאפשרת את זה.
חברה שחיים בהoo
המשפט הזה שיש הבדל בין חיים עמוסים ללקרוס, אותי אישי מאד מטריד, שאני רואה הרבה נשים מסביבי, בזמן שהם קורסות, הן עושות את החישוב האם זה עומס שהן עדין יכולות לעמוד בו.
עומס קבוע בחיים, מאד לא טוב לנפש וגורם להרבה בעיות בחיים.
התמיכה של החברה, לא באמת תומכת, גם אם יש דברים שיותר מותאמים בה לגידול ילדים, זה עדין לא התמיכה שבאמת צריך כדי ללדת בצפיפות, וגם אם יש תמיכה כזו כמו מטפלת צמודה, מבשלת, מנקה וכדו׳ עדין מדובר בהרבה מאד עומס נפשי- רגשי מלבד הפיזי.
וואי אף פעם לא ראיתי מישהי שחושבת כמוניקופצת
תמיד פתחו עלי עיניים ולא הבינו מה אני רוצה...
באמת אין לנו שום סיבה להפסיק ללדת. ואעפ כן בחרנו לעצור.
בדיוק מהסיבה שאני לא רוצה למצוא את עצמנו בעומס כזה שלא משאיר נשימה לשום דבר אחר.
כי הרבה ילדים, גם כשהכל כשורה זה עומס ולחץ יומיומי. ואני לא מוכנה לחיות ככה.
יש לכם סיבה!חולת שוקולד
אני לא מבינה את המשוואה שלךמחכה עד מאוד
לי יש גיסה לא דתייה
עם 2 ילדים )שליש ממני)
התחתנה חודש אחריי
והיא תמיד שנפגשיים הרבה יותר בקריסה ממני מהטיפול ב2 האלו!
למה?
לא זורמים
מממש מפונקים....
כל הזמן היא עומדת להם לדום!
וגם היא בקריירה תובענית
ורואה אותם בקושי...
אז היא העמיסה על עצמה בחיים
במשהו אחר!
כל אחת יכולה להעמיס
ושלא יהיה לה טוב בנפש
השאלה היא היא במה?
החוכמה היא להקשיב
נכון, זה גם משו שצריך לתת עליוהמקורית
לגדל ילדים זה קשה. כי אנחנו לא רק מגדלים ילדים, יש לנו עוד התמודדויות בחיים. שלא בהכרח בחרנו. אמנם עבודה היא חלק מהם, כי צריך להתפרנס, אבל לא רק.
אני זוכרת שקראתי פעם שנסיונות באים בחיים בכל מקרה, ושקושי של גידול ילדים הוא אותו קושי בין אם יש 2 או אם יש 8, אז עדיף שהקושי יתחלק. האמנתי בזה מאוד בתור צעירה, עד שהבנתי שזה לא חזות הכל. וזה לא ההתמודדות היחידה בחיים. ולכן כל אחת בוחנת את עצמה לפי המדד האישי שלה והחיים שלה, ותדעי לך שמבחוץ גם עליי בטוח מסתכלים כמו על גיסתך (לא בחרתי בקריירה אפילו אז בכלל והילדים שלי מתוקים וטובים ומחונכים ונוחים ב"ה) , אבל אף אחד לא יורד לעומק הנפש של אף אחד.
נכוןoo
אני אישית לא מעמיסה על עצמי בשום תחום, באופן עקרוני וגם באופן הפרקטי.
בעבר כשהייתי עמוסה, הייתי עצובה ועצבנית. הרבה שנים אני לא עמוסה ואני שלווה ומאושרת.
אני חושבת שכל עוד אישהמחכה עד מאוד
כי היא מתחזקת את זה.
כמו בעזרת זוגיות חזקה,
קשר עם ה'
כל מה שעושה לה טוב...
היא יכולה לעוף
או
במשפחה גדולה
או בעבודה דורשת
תמיד יהיו אתגרים...
אומנם יש לי הרבה קטנים
אבל אני מתחזקת את השמחה שלי
וכן. ממש רוצה משפחה גדולה🙃
אצליoo
לא רואה אופציה הגיונית להגיע לשלווה הזו עם עומס קבוע כזה או אחר, כי גם ככה החיים מזמנים עומסים פה ושם, והם גם ככה מאתגרים.
כשיש רצון גדול למשפחה גדולה, אני מאמינה שמוכנים להקריב מהשלווה.
ואפשר לעוףoo
אולי דווקא כשיש פחות עומס אפשר לעוף ולהיות ציפור דרור לעשות מה שרוצים באמת. זו יכולה להיות עשיה משמעותית לא פחות מהבאת עוד ילד לעולם.
אני חושבת שהמודעות שלך לעצמךבארץ אהבתי
וזה ממש חשוב ומשמעותי שאת מוסיפה את הקול הזה לפורום, ועוזרת לעוד נשים להיות קשובות יותר לעצמן, ולפתוח גם אפשרויות וכיווני חשיבה שלפעמים פחות מקובלים.
אבל לפעמים הניסוח שלך נשמע כאילו את מנסה לטעון שזו הדרך היחידה הנכונה. שמי שיולדת ילדים בצפיפות למרות שזה גורם לה לעומס, לא יכולה לחיות בשמחה ובאושר.
ואני לא יודעת אם את מתכוונת לזה או לא, אבל אני חושבת שאי אפשר לטעון טענה כזו גורפת.
כל אדם בנוי אחרת, ולכל אחד יש יכולות אחרות.
ויש אימהות שבאמת שמחות וטוב להן עם הבחירה לגדל משפחה גדולה. וזה שלפעמים הן גם חוות עומס לא גורם להן לאבד את היכולת להיות בשמחה.
זה לא חוסר מודעות עצמית, זה לא רק לחץ חברתי, זה חיבור עמוק ואמיתי לאידאל, ושמחה אמיתית בעשייה הברוכה הזו, למרות האתגרים והקשיים שזה דורש בדרך.
(כמו שיש אנשים שלא מסוגלים להיות בתפקידים ביטחוניים שדורשים סיכון ומאמץ פיזי, וזה לא מתאים להם לחיות ככה, ויש כאלו שמוכנים ושמחים לשרת בתפקידים כאלו, לא מתוך לחץ חברתי או חוסר מודעות עצמית, אלא מתוך חיבור לאידאל שהתפקיד נושא, ושמחה בעשייה למרות האתגרים והקשיים שהיא כוללת).
אין פה נכון ולא נכון. לכל אחד ואחת יש שליחות אחרת בעולם. וכל אחד צריך להיות קשוב לעצמו וליכולות שלו כדי לדעת מה נכון לו.
והקב"ה יכוון כל אחת מאיתנו להחלטות הנכונות עבורה.
(ואם קורה שמישהי ילדה ילדים צפופים או כמות גדולה של ילדים, ועכשיו היא מרגישה שקשה לה עם זה ואם היא היתה חוזרת אחורה היא היתה בוחרת אחרת, חשוב לזכור שהקב"ה היה גם שותף והוא כיוון את זה שכך זה יהיה, וזה חלק מהמסלול והניסיונות שהיא צריכה לעבור).
את צודקתoo
את לא חושבת שמי שיולדת צפוף מקריבה בין השאר את השלווה שלה?
גם מי שהולך לתפקיד בטחוני מקריב את השלווה שלו.
השיח שלי על בחירות ומחירים, לא על דרך נכונה.
שאישה עושה בחירה ואח״כ נתקלת בקשיים בעקבות הבחירה, בעיני ההסתכלות הנכונה זה לעשות חשבון נפש, לא להשליך את הבחירה על ה׳.
אני לא רואה שלווה כערך עליוןבארץ אהבתי
ואני כן חושבת שלחיים של מתח תמידי ועומס מוגזם יש מחירים, ואני לא הייתי רוצה לבחור בחיים כאלו.
אבל אני חושבת שמה שנחשב לאחת כעומס מוגזם, יכול להיות לאחרת יותר עבודה אבל עדיין לא על חשבון הנחת הפנימית, השמחה והסיפוק.
מי שיולדת צפוף בהחלט בוחרת להכניס את עצמה לשנים של יותר עומס, שישפיעו עליה בממדים שונים. אבל זה לא בהכרח מחיר שלא שווה לה לשלם. גם אם לאחרת זה עלול להיות בהחלט יותר מידי.
ולפעמים גם אם מגיעים לתקופות של עומס גדול יותר, אבל יודעים שזו תקופה מוגבלת, זה לגמרי שווה את הנחת והשמחה מהמשפחה שגידלנו (אולי לא לכל אישה זה שווה את זה, אבל יש הרבה שכן).
ולגבי הפסקה האחרונה, שהתייחסת בה לסוף דברי, על הסתכלות בדיעבד על בחירות שהביאו אישה לעומס שהוא יותר ממש שהיא רצתה.
כתבתי את זה לא כדי להסיר מנשים את האחריות לבחון ולשקול מה נכון להן.
לכתחילה אני חושבת שזה חשוב ונכון לקחת בחשבון את היכולת של האישה לחיות בתוך עומס של טיפול בילדים. ואישה צריכה לבחון בכנות האם זה נכון לה בפני עצמה, או שהבחירות שלה מושפעות ממה שאחרות בוחרות.
ובדיעבד, אחרי שאישה בחרה בחירה שהביאה אותה למקום שהיא מרגישה שקצת מוגזם לה - היא כן יכולה וצריכה לעצור ולהחליט שלהבא היא בוחרת אחרת. ואולי זה החשבון נפש שאת מתייחסת אליו, ואני מסכימה לגבי זה.
אבל כשמסתכלים על מצב נתון, במקום להרגיש מרמור ואשמה (או האשמה כלפי אחרים) על הבחירות שהובילו למקום הזה, אני חושבת שמועיל יותר להבין שגם הקב"ה היה שותף פה בתהליך. ואם הילדים האלו כבר נולדו, גם אם בדיעבד היה נכון לבחור אחרת, במציאות זה מה שהקב"ה כיוון וזה המסלול שהאישה צריכה לעבור.
(אני מאמינה בהסתכלות הזו לא רק ביחד לילדים, אלא ביחס לכל התמודדות. גם אם עשיתי טעויות והגעתי למקום לא טוב, וגם אם יש לי אחריות על הבחירות שבחרתי, המקום בו אני נמצאת עכשיו זה חלק מהניסיון שהקב"ה נתן לי, ומכאן יש לי אחריות לפעול בתוך המציאות הנוכחית ולפעול מתוכה הכי טוב שאני יכולה, בלי לשקוע בהאשמות עצמיות, או לחפש אשמים אחרים).
אני כןoo
אני רואה בחיים מלאי רוגע וקצב איטי עמוד תווך של האושר שלי ושל דרך החיים שלי.
לכן עומס גדול סותר את האושר שלי.
כמובן שאישה אחרת יכולה להיות מאושרת ממשפחה גדולה וזו יכולה להיות מטרת חייה.
היא בהכרח תשלם מחירים כאלו ואחרים, כמו שאני בהכרח אהיה עם מעט ילדים ועם הפרשים מאד גדולים (לא שאני רואה בכך מחיר, אבל יש כאלו שכן)
האמירה שהתקופה העמוסה היא זמנית, תמיד הצחיקה אותי, 10-20 שנה הם אמנם זמניות אך כ״כ משמעותיות וארוכות מאד.
נכון, ולכן אנחנו נשים שונותבארץ אהבתי
בעיני שלווה היא לא מטרה בפני עצמה, אלא אמצעי. גם מה שאת מתארת, ששלווה אצלך היא מהותית, זה לא המטרה הסופית אלא אמצעי בשביל לחיות באושר.
ויש נשים שיכולות להגיע לאושר גם מתוך עומס גדול יותר.
והמוכנות לוותר מהנוחות ומהשלווה שלי עבור אידיאל שאני מאמינה בו, לפעמים גם יכולה להביא לאושר, לחלק מהנשים.
ולגבי מה שכתבתי על תקופות של עומס - התכוונתי שלפעמים אישה חיה באופן שרוב הזמן היא כן מרגישה נחת, סיפוק ושמחה, ועדיין יש תקופות מסויימות שבהן העומס עולה.
אני חושבת שזה אפילו בלתי נמנע. נראה לי שבכל בית כשנולד תינוק חדש אז יש יותר עומס, וכשחוגגים בר/בת מצווה, או חתונה, אז יש עומס גדול. ולפעמים יש גם עומס מסיבות אחרות (לי למשל היה קצת עמוס מידי בחופש הגדול. הילדים שלי דווקא לא מאוד צפופים, אבל חופש גדול ארוך ביחד עם תחילת הריון גרמו לקצת יותר מידי עומס).
ולפעמים יש גם עומס שלא תלוי בבחירות שלנו (סיבות בריאותיות למשל).
הנקודה היא שתקופות של עומס לא אומרות שהבחירות שעשינו לא היו נכונות. זה פשוט אומר שיש עכשיו תקופה שצריך יותר כוחות כדי לעבור אותה, והיא כוללת יותר ניסיונות ופחות רוגע ושלווה. וזה חלק מהחיים.
בסופו של דבר, המטרה שלנו פה היא לא רק לדאוג שיהיה לנו כל הזמן רוגע ושלווה. באנו לעולם הזה כדי לעבוד וכדי להתמודד ולהתקדם מתוך המקומות שהקב"ה שם אותנו בהם.
וגם אם המסלול חיים שלנו כולל לפעמים תקופות שמצריכות יותר עבודה, זה לא אומר שבחרנו לא נכון.
אהבתי את מה שכתבתהמקורית
ומסכימה עם זה ששלווה היא אמצעי ולא מטרה. פתחת בפניי צוהר למחשבה על העניין הזה.
תודה לך על המילים החשובות האלה, כתמיד ❤️
ממש הסברת את מה שאני חושבת@בארץ האהבתימחכה עד מאוד
תודה גם אני התחברתי לדברים שלךבארץ אהבתי
גם אני מתחברת מאוד למה שכתבת
מתואמת
ואת זה - כל אחת מרגישה בזכות דברים אחרים.
אחת חייבת שלווה תמידית, אחת חייבת דווקא אינטנסיביות וחיים מלאי עניין. ויש את אלה שאיפשהו באמצע... כמוני, למשל

ממש מעניין לקרוא את הדיוןדבורית
תודה שהקדשת זמן!
אני רק אתייחס למשפט האחרון שלךלפניו ברננה!
אני חושבת שחשבון נפש זה דבר שבהחלט נצרך ושייך במה שמכאן והלאה. במה שמתייחס להתנהלות העכשווית והעתידית שלנו.
אבל הדברים שכבר היו בעבר והם לא ברי שינוי (לדוגמה ילדים צפופים, או החלטות כלכליות שכבר היו וכד') זה לא עניין של חשבון נפש. אישה שילדה צפוף ועכשיו קשה לה - לא יעזור לה לעשות חשבון נפש על העבר, כי אין לה איך לשנות אותו. הדבר היחיד שזה יכול לגרום לה זה רגשי אשמה ונחיתות, האשמה עצמית.
הפקת מסקנות לעתיד בהחלט כן, אבל מה שכבר קרה הוא לחלוטין משמיים. כי ה' כיוון אותנו להחלטה הזאת וגם אם כרגע היא נראית לי שהיא הייתה טעות זה היה מדוייק ממנו שכך קרה.
כיהודים מאמינים אנחנו מאמינים שהוא "עשה ועושה ויעשה לכל המעשים". אז גם את ההחלטות שלנו הוא זה שמכוון.
וההתייחסות הזאת היא זאת שעזרה לי בכל השאלה של בחירה מול השגחה. היא גם הורידה ממני את החרדות להחליט החלטות. (כשהייתי בתיכון לא הייתי מסוגלת להחליט החלטות.) אז נשאר לי 100% אחריות להחליט את ההחלטה הנכונה בהתאם לנתונים שיש לי, אבל אם בדיעבד החלטתי החלטה שגויה - משמיים. ואין מה להיות באשמה על זה..
אפשר להסתכלoo
התובנות הכי טובות ומשמעותיות שלי בחיים, היו בלימוד מטעויות העבר.
לכן, אני כן רואה חשיבות גדולה בהתבוננות וחשבון נפש על הטעויות כטעויות ולא כרצון שמים, כי אז באופן טבעי לוקחים פחות אחריות.
מסכימה חלקית כי כל החלטה תלויה בכל כך הרבהלפניו ברננה!
ןהסיבה/ות שגרמה לזה להיות טעות נעלמת מאיתנו לרוב.
אי אפשר לצפות לפני לידה מה יהיה ההשלכות שלה על כל המארג המשפחתי
בין אםז ו לידה שלישית או שישית.
אז לוקחת בערבון מאוד מוגבל את הפקת הלקחים הזאת.. כמובן שיש קל וחומר
נכוןoo
ככל שמעמיקים להתבונן ולחשוב, אפשר לחדד ולרדת לפרטים הקטנים שזקוקים לשינוי.
אני לא מרפה מטעות עבר, עד שמגיעה למסקנה המדויקת בשבילי.
כי כל טעות שמשלמים עליה מחיר, כדאי להפיק את המירב ממנה, אחרת המחיר הוא לשווא.
וספציפיתoo
מסכימה ממש. תודה שכתבת במקומיתהילה 4
בסופו של דבר, אני רואה את סבתא שלי עם מאות צאצאיה (מספר אמיתי). אני רואה את הנחת של אמא שלי ושל הדודים שלי.
בגיל מבוגר זה מה שנשאר אז יש כמה שנים של לחץ. וכמובן שצריך לשמור על שפיות אבל חלק מהשפיות זה גם לדעת שיש פה יצירה שהיא כפשוטו עולם הבא בעיני. ואולי במקום לוותר על ילד אפשר לוותר על סטנדרטים כלכליים, על סטנדרטים בניקיון, וגם אם יורשה לי על כל מיני אמונות בחינוך ילדים שרווחות בימינו ולוקחות מאיתנו הרבה משאבים מיותרים.
ואחרי כל זה, גילוי נאות, אני בקהילה שלי נחשבת עם קצת ילדים. רק 5. בגלל ההריונות הקשים. אבל אני מרגישה שהשיח האינווידואלי קצת מסמא את עינינו מלראות את האושר האמיתי ואת האידיאל הנכון באמת.
וכל זה לא סותר את הצורך בלבחור להביא ילדים אבל קשה לי לקרוא את מה שצף פה כהנחת יסוד. שכאילו אם לאישה יש הרבה ילדים היא כנראה סתם מולידה מתוך לחץ חברתי. וכן, אני ממש שמחה לעזור ולתמוך באישה מרובת ילדים כי בעיני זה הדבר הכי ניצחי שיש.
גם לסבתא שליoo
דווקא היא ממרומי גילה, מאד מבינה אותי, והדרך שלי נכונה בעיניה. די מדהים אותי שגם מעל גיל 80 היא זוכרת די בפרוטרוט את הקשיים של ההריונות שלה וגידול הילדים.
זה לא לוותר או לא לוותר על ילד, זה לוותר על שנים חשובות מאד, על צורת התפתחות אישית ועל הנפש, זה משהו שמשאיר חותם לכל החיים.
זה לא הדבר היחיד שנשאר אבלהמקורית
ונכון שלפי סטטיסטיקה נשים היו רוצות עוד ילד (אני חושבת ש@אם_שמחה_הללויה כתבה את זה פה פעם), אבל ילדים זה לא כמה שנים לחוצות. הם שלך לנצח. אז כשהם תינוקות ופעוטות זה יותר טכני, אחרכך מתווסף לזה פן נפשי רגשי מנטלי, שנמשך עד 120. או אם תרצי - זה לפחות 20 שנה כאלה על כל ילד.
וגם הפן הטכני וגם המנטלי רגשי הם לא בהכרח קלים. ויש להם מחירים. שאולי לדעתך התועלת עולה עליהם, אבל אני בכל מקרה לא פיצחתי איך.
ומסכימה עם מה שאמרו @oo ו@קופצת. לאחת זה בסדר לנוריד סונדרטים בהכל, אבל לאחרת כשמדובר ב10 שנים מחייה נגיד, זה יכול ממש לדכא
אני מסכימהתהילה 4
לא התייסתי לפותחת השרשור כי השאלה שלה היא אישית ובאמת יכולות להיות כמה תשובות מה שגרם לי להגיב זו הנחת היסוד שהשתחלה לפה כאילו שאנחנו "קורבנות" של איזו הכתבה חברתית.
אני יכולה לומר על עצמי שבחרתי בה. אני רואה את הטוב שבה ואני באמת שמחה בשמחת מי שזכו ליותר ילדים ממני.
ועוד משהו קטן.
כשיש סדרי עדיפויות נכונים אפשר בהחלט להתפתח גם נפשית ואינטלקטואלית. אולי לא ב100 אחוז אלא רק ב50 אבל שוב, זה זמני.
ואני לא מדברת בתיאוריה. זכיתי ללדת 2 ילדים תוך כדי תואר שני מחקרי. לשבת בערבים ולהכין דברים ללימודים. עשיתי את זה. שמחתי בזה. והיה לי כיף ומספק מאד. אבל דורש השקעה וויתורים.
וסבתא שלי. אותה אחת, הייתה זו שמדברנת ומעודדת להתקדם ולהמשיך ללמוד כל הזמן.
מסכימה איתך חלקיתהמקורית
אבל לעניין ההשקעה בילדים - רוב האמהות עובדות, מה שלא היה דורות קודמים, והילדים גם נדרשים ליחס אחר, ואני לא יודעת כמה אמהות היו מוכנות לוותר על אידאל חינוכי בשביל עוד ילד. מאוד קשה לגדל ילד ולחנך אותו ולתת תשומת לב כשיש עוד 6 לצורך העניין שצריכים את אותו הדבר, פחות או יותר.
עוד משו לגבי ציפיות מוגזמות וכו - העולם השתנה, החיים השתנו, ולא ככ ברור לי על אילו ציפיות את מתכוונת. בית מסודר וכסף זה לא מוגזם בעיניי בכל אופן אם לכך התכוונת. ולא חושבת שנכון לשפוט לפי זה גם אם לא, הרי כל אחת מאיתנו מושפעת באיזשהו אופן גם מדברים שראתה בבית ובחוץ.
ולגבי סדרי עדיפויות והתפתחות - תמיד משו בא על חשבון משו אחר. אז נכון שאפשר אבל לא כולן בנויות לזה. וגם בגידול משפחה גדולה עושים הרבה וויתורים וצריך לחלק יחס להרבה ילדים ולתחזק גם עבודה וגם זוגיות וגם חיים אישיים נפרדים.. זה המון.
אני למשל יודעת בוודאות שזה לא מתאים לחיים שלי, מכל מיני סיבות.
זה שלמישהי אחרת זה מתאים - מעולה.
ראיתי כל מיני סוגים של משפחות, גדולות יותר וגדולות פחות, חלקן חיו באושר גדול והרגישו מימוש עצמי ומשמעות בהורות ובהקמת המשפחה, וחלקן הרבה הרבה פחות. יש עדיין נשים שרואות בזה אידאל, ודאי, אבל יש הרבה נשים שכבר לא
תהילה4 אהבתי מאוד מה שכתבתמחכה עד מאוד
תודה רבהתהילה 4
אבל זה לא במקום לוותר על עוד ילגחולת שוקולד
כתבת ממש יפה!אם מאושרת
אני חושבתסליל
אבל נשים מרגישות "מחוייבות" לעוד הריון. הן מרגישות צורך לתרץ את עצמן במידה והם לא מוכנות לעוד ילד, במקום שזה יהיה הפוך.
וזה לגמרי קשור לחברה ובסופו של דבר משפיע גם על הבחירה מתי וכמה ילדים ללדת
לא יודעת מה להגיד על זה האמתהמקורית
אני בכל מקרה מקווה שכל אישה שבוחרת מה שהיא בוחרת, בין אם במודע ובין אם מתוך לחץ ונורמות שמחה בבחירה שלה בסוף
זה מורכבסליל
וככלל אימהות אוהבות את הילדים שלהם.
אבל מה ההשלכות של זה?
על האמא? על המשפחה? על הילדים?
הייתי שמחה אם זה היה יותר ברור שזה לגמרי עניין פרטי של בני הזוג, אבל זה כל כך בשיח (ההלכתי והציבורי), שלצערי אני חושבת שקשה מאוד לקבל החלטה שמסתכלת אך ורק על מה אנחנו רוצים
אני חושבת שזה מה שאמור להיות לכתחילההמקורית
אבל אולי באמת זה משו שהוא בלתי נמנע בחיים בתוך חברה, אספר על עצמי -אני עוד נחשבת צעירה עכשיו וחברות שלי לא 'משיגות' אותי בהרבה אז לא מרגישה מאוד חריגה, לא יודעת מה יהיה בהמשך.
את האמתסליל
אפילו כאן בפורום עולים לא מעט שרשורים על נשים שמתארות סיטואציה שבה יש את כל הסיבות שבעולם למה למנוע, ועדיין הן מרגישות לא נעים או מרגישות שזה לא מספיק באמת בשביל למנוע.
אז ברור לי שזה קיים...
אצלי זה קיים לכיוון השני, ועם כמה שאני אדם שבוחר בעצמו בלי להתחשב במה שאחרים יגידו, עדיין עולות בי התהיות האלו. שיחשבו שאני "הדוסית שמביאה מלא ילדים" (סליחה על הביטוי, ממש לא חושבת ככה, כן? רק מרגישה ככה לפעמים מסביבי). אז ברור לי לחלוטין שלחבאה יש השפעה ואפילו השפעה גדולה על המחשבות האלו, ולפעמיפ זה מוטמע כל כך חזק, שאנחנו אפילו לא שמות לב לזה
מרגישה כמוך לגבי ה'דוסית עם המלאהמקורית
אבל לגבי הפסקה הראשונה, אני כל הזמן קראתי את הדברים ממקום של אידאל דתי או כמיהה גדולה. שבסופו של דבר הובילו להחלטה. לא קראתי את זה כנורמה
אז בעינייסליל
ילדים זה חשוב, זו ברכה, זו מתנה.
אבל החינוך לכך כמו שאני רואה אותו היום, זה שזה ערך עליון.
וזה כל כך בשיח, שלפעמים גם כשלא מתאים למישהי מכל סיבה בעולם, זה עדיין חזק יותר מכל דבר אחר.
לא בטוחה שהצלחתי להסביר, אני קצת חלודה לאחרונה בעניין הכתיבה
אני חוויתיoo
בכל מקרה של מניעה למשך מספר שנים, ראיתי התערבות בוטה של הסביבה.
מסכימההיום הרת עולם
נכון שעם השנים יותר רווח שיש גם כאלה שעושות "הפסקה ארוכה" אבל מניסיון מקבלים אין סוף הערות ושאלות מכל הכיוונים.
(לעיתים גם עם הפסקה קצרה).
כמה ילדים יש לך? לא הגיע הזמן לעוד אחד? בן כמה הקטן שלך? וואי כבר גדול לא בא לך עוד?
מה הרווח בין הילדים שלך? נו היית צריכה להספיק כבר כמעט עוד 2.
ועוד.
תודה לבורא עולם שאני לא מנוהלת מהלחץ חברתי הזה, אבל ברור שעל הרבה זה משפיע אפילו לא במודע.
חשבתי עלייך! התלבטתי אם לקרוא לךהמקורית
תודההיום הרת עולם
תודה שחשבת עלי, שימחת אותי שכתבת.
מקווה שאת בטוב אהובה ❤️המקורית
ו- את צודקת לגבי ההערותהמקורית
אבל אני אומרת בצורה מאוד ברורה שמי שרוצה עוד ילדים שיביא בעצמו ושלא ידאגו לי, אני ילדה גדולה ואני לוקחת את ההחלטות שלי בעצמי. אמרתי את זה אפילו לחמתי.
קצת מסובך לי לכתוב עכשיוהיום הרת עולם
אבל אני ממש לא חושבת שכל הנשים סביבי שיולדות כל שנה-שנתיים זה לגמרי רק נשים שעושות מאידאל.
זה פשוט לא מקובל לעצור, בטח לא יותר משנתיים אז הן ממשיכות.
אפשר להרגיש את זה גם בשיח, ההערות זה רק חלק מהרוח של השיח.
אני רוצה להגיד שאצלי מי ששאלו מה עם עוד ילדיעל מהדרום
כשהיה לנו רק אחד, היו נשים מהעבודה, דוקא אלה שיש לי פחות קשר איתן, ולא דתיות במיוחד (או בכלל לא).
כך שזו שאלה רווחת כנראה אצל אנשים מכל המגזרים (בהנחה שהתכוונת שמי ששואל זה בעיקר בחברה הדתית)
דיברתי על המגזרהיום הרת עולם
יש הבדל אם מישהי שואלת בן כמה הקטן? לא הגיע הזמן לעוד אחד?
ורגע אחר כך כשהיא מבקשת ממני עזרה להחזיק את התינוק שלה שתסדר לו משהו בעגלה מוסיפה גם- לא עושה לך חשק לתינוק שלך? מתי תביאי עוד אחד?
יש הבדל בסיטואציה הנ"ל ששכנה ממש דוחפת את עצמה אחרי שדחית אותה בשאלה הראשונה או עם סתם מישהי מנותקת יותר ששואלת וממשיכה הלאה.
אז ב"ה אני לא נתקלת בזה (נראה לי)יעל מהדרום
אנחנו גרים באזור דתי, אבל מגוון מספיק כנראה. ואני לא מאוד מעורבת פה.
למרות שדוקא לחלק מהחברות שלי יש ילדים יחסית צפופים, אבל הן לא מתערבות לי.
אבל האמת שבמצבים מסויימים זה מעיקיעל מהדרום
לא משנה מי השואל והחופר
אני אף פעם לא נתקלתי בזהבארץ אהבתי
ואף אחת מעולם לא שאלה אותי שאלות מהסוג הזה. לא שכנות, לא מהמשפחה, ולא בעבודה.
גם אותי לאאורוש3
נערךממשיכה לחלום
ואין לי זמן לכתוב כרגע
אולי אגיע לזה בהמשך
הלוואי שזה היה נכוןביבוש
אבל עדיין...
אני לא יודעת באיזו חברה את חיה, אני מכירה הרבה שחיות לפי המוסכמות האלו, לצערי.
אני חושבתהמקורית
זאת אומרת, ברור שיש בזה קושי. ועם זאת, נשים בוחרות לעשות זאת שוב ושוב. אעפ שיש לזה השלכות על בריאותן הנפשית והפיזית, המצב הכלכלי שלהן, יכולות התעסוקה שלהן, הכוחות שלהן, המארג המשפחתי, הזוגיות.. ייתכן ובאמת נשים מוכנות לשלם כזה מחיר בגלל מוסכמה? שזה נעשה בלי רצון, אלא באוטומט?
מודה שקשה לי להאמין בזה.
זה באמת קשה להאמין בזהביבוש
אבל גם הרבה לא. אני יודעת בוודאות.
מי שמרגישה שהיא לא רוצהחולת שוקולד
אבל יש הרבה שלא ממש לא רוצות אבל גם לא ממש רוצות, ואז הרבה פעמים ברירת המחדל תהיה להביא, וזה בגלל המוסכמה, גם אם לא לגמרי במודע
יש גם כאלה שעניין המניעה לא עולה בדעתן בכלל, תחשבי שמי שכל החיים שמעה אמירות נגד תכנון המשפחה והיה ברור שזה דבר פסול, יהיה לה מאוד קשה לשנות את הראש וגם אם היא תצליח זה עדיין יהיה לה מוזר לקלוט שאשכרה היא חושבת אחרת, זה ממש מערער
ולפעמים המוסכמה גורמת לזה שהאישה באמת רוצה מתוך חשק פנימי (ולפעמים אחרי שנים שואלת את עצמה האם זה באמת היה חכם, יכולה להעיד על עצמי שהתחתנתי וילדתי מתוך רצון אמיתי לגמרי ובכז אחרי 5-6 שנים שאלתי את עצמי האם באמת באמת זה מה שרציתי וזה מה שאני רוצה עכשיו, התשובה היתה כן (שאולי הושפע מהסביבה) והרגשתי פתאום שרק עכשיו באמת בחרתי בזה
הכי הכי הכי נורמלימיקי מאוס
מי שמתאים לה אשריה! אבל זה בכלל לא סטנדרט פשוט...
וגם כל ילד הוא אחר
וכל הורה הוא אחר
והאינטראקציה בין כולם...
ובאמת זה שלב ממש קשה שיש שני קטנים ואין אף גדול שקצת עוזר, לדעתי חכי לשלב שתרגישו שאתם מסוגלים לעוד אתגר חדש ומשמח
מהדברים שכתבתbula
מכיוון שאת זאת שסוחבת ומתמודדת -תני לעצמך להרגיש אם את מוכנה. גם הרבנים מתחשבים בהרגשת האישה, בד'כ...
המחשבות שלי:מתואמת
2. מבחינתי ה"אידאל" הוא זוגות של ילדים - שני ילדים צפופים, אחר כך רווח גדול, ואז עוד זוג צפוף, וכן הלאה (לפי הכוחות והרצון ולפי מה שה' מחליט...)
3. בלתי אפשרי כמעט לנתק את עצמך מהסביבה שלידך, והגיוני שתהיי מושפעת ממנה. ובכל זאת נסי להתמקד בתחושות שלך (ושל בעלך) - איך את רואה את עצמך מבחינת הכוחות והילודה ומבחינת גודל המשפחה שלך?
הלוואי שתצליחי, ותמצאו את המסלול המדויק לכם...
4. אפשר גם ללמוד על האידאל של משפחה ברוכת ילדים, מתוך רצון לברר את האמת. ואולי גם זה ישפיע על ההחלטה שלך...
החלטות טובות ♥️
וואי @מתואמת כל מילה!!חובזה
שנה אחר כך כבר ממש ממש רציתי והשתוקקתי
וכן הזמן הזה שחיכיתי היה משמעותי בטירוף כי כשכבר ילדתי הגדול נהייה כבר ממש גדול ועצמאי
הקטן נהייה הרבה פחות תלותי(הלך דיבר והיה גמול מטיטולים)
ומבחינתי אחרי הלידה של השלישי הרגשתי כמעט מיד שאני מוכנה לעוד אחד(בסוף היו בדרך עוד קצת עיכובים אבל זה בלי קשר)
ואני חושבת שאם תשקפי את זה לבעלך שדווקא בגלל הרצון למשפחה גדולה חשוב לתכנן את הילודה ולראות איך מכוונים הכי נכון כדי לשמור על הכוחות ולעשות את זה בשמחה
החלטות טובות בעז"ה
הא ועוד משהו משמעותיחובזה
אין לי ספק שזה ממש עזר לי ותרם לתחושת היציבות בבית ולהשתלבות הגרועה של השלישי ואח"כ ב"ה גם של הרביעי
אז זה גם משהו ששווה לשקול באמת לעשות איזשהו ייצוב של המערכת כדי שהלידה לא תהייה טלטלה לבית אלא תוספת מבורכת
תודה רבה!!להשתמח
תודה רבה!!להשתמח
לגבי 2מנגואית
(כי אני ובעלי גדלו בחברות דתיות שונות ובהגדרה הזאת הוא חושב שונה ממני)
שנתיים הפרש לכל היותר.מתואמת
נכון
מנגואית
אני באמת לא יודעת איך אפשראורוש3
רק בקשר להדרכת הורים זו ממש מתנה ואם מתסדר לך אז אין סיבה בעולם לא לעשות את זה

תודה רבה!להשתמח
למה מה שכתבת בסוגריים הוא בעיה?חולת שוקולד
בגללאורוש3
וגם כי אני לא נהיית צעירה וזה לא יהיה קל יותר מבחינה הזו. וה''קטן'' כבר גדול לכל הדעות. ואני כן רוצה עוד ילד או שניים בע''ה שייתן לי כוחות. גוף גם אבל נפש בעיקר.
תהיות עמוקות כתבת!!!אם מאושרת
גרמת לי לתהיות עמוקות היום,בנושא שחשוב לחשוב עליו מדי פעם, תודה!
מה שתארת בלאגן זה ממש נורמלי, אלו החיים הבריאים היפים והטובים!
זה כזו ברכה בית כזה,מלא חיים. לי זה תמיד עושה חשק להכניס עוד שמחה לשמחה הזו אפילו אם כלפי חוץ זה נראה "להוסיף בלאגן לבלאגן הזה".
אני הרגשתי קושי מאד גדול במעבר מהראשון לשני, שלא חזר על עצמו במעבר משני לשלישי וכן הלאה.
עיקר הקושי שלי היה להבין שאני לא יכולה לספק בו זמנית צרכים מלאים של שני ילדים, (לפעמים אחד יחכה קצת עד שאסיים עם השני) כשהשלמתי עם ההבנה הזו - כבר אני לא רואה קושי בהוספת ילד למשפחה. אפילו זה מקל - שהם משחקים אחד עם השני , לגבי הכביסה זה ממש מקל שיש למלא מכונה כל יום ולא לשמור הרבה בגדים עד שתהיה מכונה. כשאני מבשלת אז מוסיפה עוד קצת לסיר- זה לא עוד סיר לכל ילד נוסף. כשאני מטאטאה - לא משנה כמה ילדים יצרו את הלכלוך.
ולגבי לחץ חברתי - כמו שכתבה @המקורית, גם אני לא מכירה מישהי שהכריחו אותה ללדת. אני חושבת שהילודה גדולה בציבור הדתי לא בגלל לחץ חברתי אלא בזכות הדת.
הרב כי טוב בספר "איש וביתו " מגדיר זאת מאד יפה - "רצון הרביה שניתן באדם ממעיין טהור הוא יוצא, מרצונו של הבורא אשר חפץ במעשהו ורוצה בקיומו" וממשיך וכותב איך הקב"ה שיתף את האדם במעשה בראשית במצוות פרו ורבו.
ומכיוון שאנחנו כאנשים דתיים חפצים ללכת בדרכיו של הקב"ה הרצון הזה חזק אצלנו.
ועוד משהו קטן שחשבתי מהרב כי טוב- הוא כותב בפרק אחר למה בן 18 לחופה? כי זו החלטה מדי גדולה וכבדה שאדם בוגר וחכם אין סיבה לקבל אותה- להכנס לעול הנישואין,מחוייבות זוגית,משפחתית לפרנס אחרים... לכן התורה ציוותה להתחתן צעירים כשעוד קל "לקפוץ למים" ולקבל כזו החלטה.
חשבתי שזה נכון גם לגבי תכנון ילודה - האידיאל היה שטבע האישה יהיה שלא יכולה להכנס להריון בהנקה וממילא יהיו רווחים בין ילד לילד , כיום כשטבע האישה לא מתנהל כך, נוצר הצורך באמצעי מניעה, וההחלטה מתי להפסיק למנוע היא באמת כבדה- יכול להיות שבשיקולים מפוקחים באמת לא יגיע הרגע שיראה לך הכי טוב לעשות את זה, ולכן זה מצריך גם קפיצה למים, ולא לחכות ליום שלא בטוח בכלל שיבוא.
בהצלחה!!!!
התובנה בפסקה האחרונה ממש יפה! תודה!נעמי_
תודה רבה על המענה הארוךלהשתמח
את מתארת שאת מוסיפה שמחה לשמחה ומבחוץ זה נראה כמו להוסיף בלגן לבלגן.
אבל אני מרגישה מבפנים שהבלגן הוא בלגן. ולא שמח לי איתו.
האמת, העלית לי כאן שאלה יותר מהותית. איך אפשר לשמוח בילדים כשהרבה מהזמן איתם זה בכי, מריבות, דרישות אינסופיות שאי אפשר לתת מענה לכולם? לא יודעת, בשבילי זה לא כיף.
ולא נראה לי שהצלחתי לגמרי להחדיר לעצמי שזה בסדר שילד יחכה, ברור שאני אומרת לילדים שצריך לחכות כשיש צורך, אבל אם הילד בוכה וצורח בינתיים, אז אני נכנסת ללחץ וממש קשה לי להתמודד עם זה.
אם ככה את מרגישה אז לא, פשוט לאחולת שוקולד
אז למה בכלל עלתה ל השאלה?
האמת שאני בכל מקרהלהשתמח
אבל, בגדול אני לא חלמתי על משפחה קטנטנה. ואני רואה שמסביבי הרבה יולדות בערך כל שנתיים, ואני לא מתכוונת לזה מבחינת לחץ חברתי, אלא מבחינת- איפה הפער ביני לביניהן? אני לא מרגישה שאני חייבת להיות כמוהן, אבל הן עושות משהו שאני רואה בו אידיאל גדול וזה שהרבה עושות את זה נוטע בי את המחשבה שזה אפשרי. והתהיות שלי הן בעיקר איך אני יכולה לעשות את הצעד הבא לקראת הגדלת המשפחה בשמחה? אם העניין זה לחכות עוד כמה חודשים? לרכוש יותר כלים? לעשות עבודה פנימית?
כל התשובות נכונותאורוש3
לעשות עבודה פנימית שיהיה יותר רוגע וסדר בלב. להפנים דברים שאת יודעת בשכל גם ללב (למשל שאחים זו מתנה, שטוב לילד לחכות, להתחלק וכו'). וזה לא קורה ביום. ולפעמים דורש חשיבה רבה, למידת דברים רלוונטיים ולפעמים גם טיפול.
לרכוש יותר כלים- גם, כלים שיעצימו אותך כאמא וגם יעזרו לך לפעול ולאזן את הדברים יותר טוב.
לאידיאלoo
המציאות היא שנשים עושות את זה, לא בטוח שעושות בשמחה, לא בטוח שמסתדרות עם זה ולא בטוח שלא מתחרטות על זה.
ל00 השאלה למה את קוראת קושימחכה עד מאוד
אוקיי
יש כאלו שמוכנות לוותר על רף גבוה ואפילו על רף בנוני לטובת הריון
איך אפשר להתחרט??
או0קיי יש קושי אבל יש גם ככ הרבה נחת,שמחה,אהבה,צחוקים....
כשמורידים רף ניקיוןoo
כשלא מצליחים להתנהל בשלווה עם כמה תינוקות, החיים יכולים להיות מדכאים וחסרי טעם.
ואז יכולים להתחרט על צפיפות הילודה ולפעמים גם על האמהות עצמה.
כשמתאימים את הילודה לרצון והיכולת האמיתיים של האישה, יש יותר סיכוי להנות מהנחת ולשמוח.
גם עם 3-4 ילדים יש הרבה נחת שמחה אהבה ןצחוקיםחולת שוקולד
אני מרגישה על עצמי שיש גבול מסויים שאחריו אני מרגישה שעוד ילד יוסיף יותר קושי מאשר נחת, באמת שמחת מ4 ילדים או מ6 ילדים היא אותה נחת (פיווו, אמרתי את זה)
וכן, אפשר להתחרט וכדאי שנשים ידעו את זה שזה קורה ולגיטימי וזה לא נכון ש"אף פעם לא מתחרטים על ילד שכבר נולד"
מעידה על עצמי שהתחרטתי, ברור שאני אוהבת את כל הילדים שלי ועכשיו, כשהם כבר קיימים, לא הייתי מוותרת על אף אחד, ובכל זאת בדיעבד הייתי בוחרת אחרת (למרות שכולם נולדו מרצון שנבע משחק)
מכירה מישהי שבאמת מתחרטתמקקה
ברור שהיא אוהבת אותו. אבל בדיעבד הייתה עוצרת לפניו.
גם את זה צריך לקחת בחשבון, שלא יודעים מה נקבל ומוכנים לקבל הכל באהבה.
מי שחשוב לה באמת סדר ונקיון, לא תצליח להורידקופצת
בטח שכן... מאילוץ.מקרמה
ואני צריכה להזכיר לעצמי תמידית שזה כרגע סדר העדיפויות הנכון בגלל שיש לי שניים צפופים שדורשים כרגע יותר והם קודמים.
(רק שבמקרה שלי הבאתי אותם צפופים לא בגלל מוסכמות חברתיות אלא בגלל שיקולי גיל ואני ממש לא מתחרטת)
אז יש לך כוחות נפש מיוחדים😊קופצת
אצלי לכלוך = דכאון
סליחה על הנצלושאורוש3
חחח נשמה את ❤קופצת
אני מרגישה שכמה שזה עמוסמחכה עד מאוד
זה שפע ונחת שאי אפשר להסביר במילים
פשוט ממלא את הלב...
תנסי לחשוב על זה ששתיהם רגועים
ולהגיד לעצמך שקושי לדעתי הוא בשעות מסיומות
כמו
השקבה
בוקר
ויום שישי
אצלי לפחות
אבל יש המון שעות נעימות וכפיות...
אני קצת משוגעת יש לי תינוקת בת חצי שנה ומממש בא לי עוד
איזה כיף לשמוע שיש גם חוויה כזאתלהשתמח
האמת לי היה הכי קשה בילד השלישי.מחכה עד מאוד
ודבק
אחכ נולדו ילדים קלים ממש.....
אז זה אולי תלוי גם בקטן שלך?
הוא רגוע/קשה?
וגם תלוי כמה קשה לך הריון
וכמה עזרה יש לך?
כרגעלהשתמח
בעלך עוזר לך?מחכה עד מאוד
שזה משמעותי מאודד
זא
אם הוא לא היה עוזר לי והייתי מרגישה ממש שלא יכולה לנשום הייתי עושה משהו למנוע..
אבל הרצון באמת צריך להגיע מתוך הרגשה שיש עזרה אם צריך .
אפשר גם חיצונית
עוזרלהשתמח
אוקיי, אז כן יש לך עניין בזה גם מצד עצמךחולת שוקולד
את צודקת זה לא קל.סמיילי12
ההפרש בין השני לשלישי הוא כמעט שנתיים וחצי.
אחרי הבכור התחלתי לרצות כשהיה בן 9 חודשים ומנענו מסיבות אחרות.
ועכשיו לפעמים עולות בי תהיות אם סיימתי ללדת. כי לא קל בכלל. היום בבוקר פשוט דמעתי לבעלי שאני קורסת. פיזית ממש.
אבל אני יודעת שזה יעבור. וכשהנסיך שלי יעבור את גיל שנה משהו יתאזן. גם האמצעי שלי נוראאאאא מאתגר אותנו. אנחנו מחכים לאיזשהו איזון אצלו.
אמרו לנו שזה מגיע באיזור גיל 3. אז אנחנו מחכים🙂
תחכי קצת. אם חשוב לך דעת הרב תסבירי לו את התחושות שלך. לא פגשתי רב ששמע אישה במצוקה ואמר לה אין ברירה את חייבת להמשיך ללדת
שנה פלוס פלוס זה לא הרבהאורוש3
בהשוואה לזמן עד הרצון שהגיע אחרי שהגדול נולד🙂סמיילי12
מבינה אותך ממשמתואמת
אז -
א. בעזרת ה' הם יגדלו, כבר יהיו לא רק יצורים תובעניים שלא יודעים כמעט להחזיר אהבה. תראי אותם מתפתחים, גדלים, רוכשים ידע והתנהגויות טובות... עוד תראי מהם נחת בע"ה

ב. את יכולה כבר עכשיו לנסות "לאסוף רגעי נחת" - ממש לנסות לשים לב במודע למתיקויות שלהם, לדברים מעניינים שהם עושים, לאופי חמוד שאולי מתחיל לבצבץ... את יכולה אפילו לרשום לעצמך את הדברים האלה, כך אולי תרגישי אותם יותר. (כשאני הייתי בשלב הזה הייתה לי מחברת שרשמתי בה סיפורים קטנים וחמודים שקרו לי איתם... זה ממש עודד אותי, והיום הם נהנים לשמוע אותם
. חבל שאני לא מצליחה להמשיך בזה...)ג. שואלת בזהירות - אולי את חווה סוג של דיכאון אחרי לידה? כי התחושות שאת מתארת ממש מזכירות לי אותי לפני כשלוש עשרה שנים...

תודה רבהלהשתמח
זה באמת רעיון יפה לכתוב במחברת רגעים של נחת וסיפורים מתוקים.
לא נראה לי שאני בדיכאון כי אני מתפקדת ורוב הזמן במצב רוח בסדר, בעיקר הזמן שאני לבד עם שני הילדים בבית מאוד קשה.
זה באמת קושי לגיטימי...מתואמת
יש הבדל משמעותיאורוש3
ברור שגם בתוך כל תקופה או בתוך כל יום יש רגעים של איזון ונחת ויש רגעים שמתחשק פשוט לברוח. בכל תקופה. לכן צריך טיפה מבט על מגבוה על התחושה הכללית. אצלי באופן אישי כל עוד אין איזון פנימי ותחושה שהדברים פחות או יותר במקום טוב (לא שלם. אין פה שלמות. זה גם שיעור שלקח לי כמה שנים ללמוד). לא רלוונטי להוסיף למשוואה עוד תינוק. אחרי הילד הראשון זה לקח לי הכי פחות זמן (הרבה יותר מאצלך אבל ברעיון) כי עם ילד אחד יותר הגיוני לאזן את המערכת. עם שניים לקח לי יותר זמן. עד שהרגשתי במקום שהצרכים של שניהם מתמלאים באופן סביר (שוב, אין שלמות) ושיש לי כוחות גוף ונפש לעוד. ולי זה לקח שנתיים וחצי בערך (ואז לקח עוד זמן עד שהצלחתי להיקלט, גם זה קורה). ועכשיו אחרי השלישי (בן שלוש פלוס) כשיש לי גם אתגר גם של גדולים יותר ושבאופן אישי אני מרגישה במקום שהילדים הנוכחיים לא מקבלים ממני מספיק (ושוב, לא מחפשת מושלם) אז אני לא מרגישה במקום של להוסיף עוד. אולי אני חלשה בנפש אבל כרגע זה מה שיש. ולא יעזור לאף אחד אמא בדיכאון. כמובן שיש עוד סיבות וגורמים. אבל זה בגדול.
תודה רבהלהשתמח
מהממת. החזרת לי תובנה בחזרה. תודהאורוש3
מה משמח אותך?אם מאושרת
ועוררו אותי לחשבון נפש אלולי.. בזכותך אני שקועה במחשבות כבר כמה ימים...
בינתיים המון נשים יקרות כתבו דברים מקסימים , שממש נהנתי לקרוא
ולקחתי איתי. אז תודה לכולן!
אם אפשר לשאול - מה משמח אותך?
כי אותי הריון וילדים מאד מאד משמח.
הרבה הרבה יותר מאשר אם נגיד הבית מתוקתק,
או הייתי הולכת לאיזה בילוי,או קטנה משהו חדש.
משהו בילדים גורם לי אושר פנימי - הרגשה כזו שאני חלק משרשרת הדורות,ושאני זוכה לגדל את עובדי ה' בדור הבא. ודווקא העשייה בבית נותנת לי הרגשה שיש לי הרבה הזדמנויות לאסוף זכויות ולעשות מעשים חשובים ( אני זוכרת שכרווקה זה היה לי מאד חסר- עשיתי מצוות ,התפללתי 3 תפילות,היו לי הזדמנויות לגמול חסדים, ועדיין הרגשתי ציפייה ענקית למלא את הזמן החופשי שלי במשהו מועיל, אפילו כשלא היה לי זמן פנוי- כשעבדתי- הרגשתי כזה "עולם הזה"- בסדר,יש לי עבודה טובה אני מרוויחה כסף טוב ונותנת מעשרות וצדקה ועדיין רוב הזמן הוא "חול" ואחרי שהתחתנתי הרגשתי שבכל הכסף הזה אני עושה דברים טובים,מחזיקה בית יהודי, משלמת ללימוד תורה ולחינוך ילדים יהודיים ).
אני מבינה מהשרשור הזה ( ומאד הרבה שרשורים
) שזה לא ככה אצל כולן,לכן מעניין אותי מה גורם לך שמחה אמיתית?חשבתי גם שהרבה פעמים חוסר שמחה שלנו נובע מאי עמידה בציפיות שהצבנו לעצמנו ושהן לא בהכרח נכונות. אולי כדאי לשבת ( לבד או בדייט זוגי ) ולחשוב מה ציפיות נכונות ומה לא.
לדוג' - שילד לא יציק לאח שלו- זה חלומה של כל אמא, אבל למעשה זה צורך אגואיסטי שקיים אצל כל אדם- כל העולם שלי! ובמשך החיים הוא עובד על הצורך הזה ,לומד שיש עוד אנשים בעולם,לומד לחלוק איתם ,לחיות איתם,
אז בעצם זה חסד ה' שעכשיו הוא מציק לאח ואתם תעזרו לו ללמוד שזה לא נכון לעשות כך,ותקנו לו כלים לחיים טובים ( זה בעצם התחלת החינוך לזוגיות טובה).
ואם לא היה לו את האח ללמוד את זה - הוא היה מציק בגן ולומד בדרך פחות נעימה מהגננת איך מתנהל העולם הזה. ובמקרים יותר גרועים גדל להיות אדם אגואיסט.
אז בעצם זה לא נורא כשזה קורה. זה טבעי וזה חיובי וטוב! אז כשזה קורה - תתייחסי לזה בצורה יותר שמחה מבחינתך.
( אפילו אם הילד כועס כשאת מחנכת אותו ,אפשר לחשוב לעצמך - הוא יודה לי בעתיד, ובעיקר אשתו
)תודה על התגובה!ממשיכה לחלום
מאמצת!
תודה רבהאם מאושרת
כתבת מקסים, כתמידבארץ אהבתי
אבל אני ממש מתחברת למה שכתבת על הסיפוק והשמחה בעצם ההזדמנות שהחיים שלנו סובבים סביב מטרה כל כך משמעותית, של הזכות לגדל את העובדי ה' של הדור הבא (שבעז"ה נזכה והם ימשיכו את דרכינו ויוסיפו עוד אור של תורה ויראת שמיים).
מה שכתבת מעורר בי את הרצון לעבוד על זה יותר - לזכור גם בזמנים האלו של האתגרים החינוכיים, למה אנחנו שמחים בהם, ובכלל לזכור גם תוך כדי הקושי את השמחה על המשפחה ועל הזכות לגדל ולחנך את הילדים שלנו.
ומוסיפה עוד צד של הסתכלות למה יכול לחזק אותנו דווקא בזמנים של קושי מול הילדים.
בספר תומר דבורה, הרמ"ק מפרט את מידותיו של הקב"ה על פי הפסוק "מי א-ל כמוך", ומפרט כיצד אנחנו יכולים להידבק בקב"ה על ידי הידבקות במידותיו.
בשתי המידות הראשונות - "מי א-ל כמוך" ו"נושא עוון" הרמ"ק מסביר איך הקב"ה ממשיך לזון אותנו ולדאוג לנו גם כשאנחנו חוטאים נגדו.
אני מרגישה שהמקום שבו אנחנו הכי יכולים להידבק בזה ולהגיע בעצמנו למידות האלו זה בהורות, כשאנחנו ממשיכות לתת ולדאוג לילדים שלנו גם כשהם פוגעים בנו ולא מקיימים את רצוננו.
וזה בדרך כלל המקומות שיותר קשה לנו בהורות (לי לפחות…). אבל לפעמים זה יכול לעזור, אם רואים את מה שקורה בתור ניסיון שנותן לנו הזדמנות לבחור להידמות לקב"ה ולדבוק בו, למרות הקושי.
(פעם הייתי יותר מחוברת לרעיון הזה, לאחרונה זה קצת נשכח ממני, אז תודה על הדברים שעוררו אותי להיזכר, ואולי גם לי זה יתן כוח מול האתגרים שאנחנו מתמודדים איתם).
ומביאה גם את דברי הרמ"ק עצמו (למי שיש כוח לקרוא…)
הָא' - מִי אֵל כָּמוֹךָ
מוֹרֶה עַל הֱיוֹת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֶלֶךְ נֶעֱלַב, סוֹבֵל עֶלְבּוֹן מַה שֶׁלֹּא יְכִילֵהוּ רַעְיוֹן. הֲרֵי אֵין דָּבָר נִסְתָּר מֵהַשְׁגָּחָתוֹ בְּלִי סָפֵק, וְעוֹד אֵין רֶגַע שֶׁלֹּא יִהְיֶה הָאָדָם נִזּוֹן וּמִתְקַיֵּם מִכֹּחַ עֶלְיוֹן הַשּׁוֹפֵעַ עָלָיו, וַהֲרֵי תִּמְצָא שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא חָטָא אָדָם נֶגְדּוֹ שֶׁלֹּא יִהְיֶה הוּא בְּאוֹתוֹ הָרֶגַע מַמָּשׁ שׁוֹפֵעַ שֶׁפַע קִיּוּמוֹ וּתְנוּעַת אֵבָרָיו, עִם הֱיוֹת שֶׁהָאָדָם חֹטֵא בַכֹּחַ הַהוּא לֹא מְנָעוֹ מִמֶּנּוּ כְּלָל אֶלָּא סוֹבֵל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֶלְבּוֹן כָּזֶה לִהְיוֹת מַשְׁפִּיעַ בּוֹ כֹּחַ תְּנוּעוֹת אֵבָרָיו, וְהוּא מוֹצִיא אוֹתוֹ כֹּחַ בְּאוֹתוֹ רֶגַע בְּחֵטְא וְעָוֹן וּמַכְעִיס וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא סוֹבֵל. וְלֹא תֹאמַר שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִמְנוֹעַ מִמֶּנּוּ הַטּוֹב הַהוּא ח"ו שֶׁהֲרֵי בְכֹחוֹ בְּרֶגַע כְּמֵימְרָא לְיַבֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו כְּעֵין שֶׁעָשָׂה לְיָרָבְעָם, וְעִם כָּל זֹאת שֶׁהַכֹּחַ בְּיָדוֹ לְהַחְזִיר הַכֹּחַ הַנִּשְׁפָּע הַהוּא וְהָיָה לוֹ לוֹמַר כֵּיוָן שֶׁאַתָּה חֹטֵא נֶגְדִּי תֶּחֱטָא בְּשֶׁלְּךָ לֹא בְשֶׁלִּי, לֹא מִפְּנֵי זֶה מָנַע טוּבוֹ מִן הָאָדָם אֶלָּא סָבַל עֶלְבּוֹן, וְהִשְׁפִּיעַ הַכֹּחַ וְהֵטִיב לְאָדָם טוּבוֹ. הֲרֵי זֶה עֶלְבּוֹן וְסַבְלָנוּת מַה שֶׁלֹּא יְסֻפָּר וְעַל זֶה קוֹרְאִים מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֶלֶךְ עָלוּב וְהַיְנוּ אוֹמְרוֹ מִי אֵל כָּמוֹךָ, אַתָּה אֵל בַּעַל חֶסֶד הַמֵּטִיב, אֵל בַּעַל כֹּחַ לִנְקֹם וְלֶאֱסֹף אֶת שֶׁלְּךָ, וְעִם כָּל זֹאת אַתָּה סוֹבֵל וְנֶעֱלָב עַד יָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה. הֲרֵי זוֹ מִדָּה שֶׁצָּרִיךְ הָאָדָם לְהִתְנַהֵג בָּהּ רְצוֹנִי הַסַּבְלָנוּת וְכֵן הֱיוֹתוֹ נֶעֱלַב אֲפִלּוּ לְמַדְרֵגָה זוֹ וְעִם כָּל זֹאת לֹא יֶאֱסֹף טוֹבָתוֹ מִן הַמְּקַבֵּל:
הַב' - נוֹשֵׂא עָוֹן
וַהֲרֵי זֶה גָּדוֹל מֵהַקֹּדֶם שֶׁהֲרֵי לֹא יַעֲשֶׂה הָאָדָם עָוֹן שֶׁלֹּא יִבָּרֵא מַשְׁחִית כְּדִתְנַן הָעוֹבֵר עֲבֵרָה אַחַת קֹנֶה לוֹ קָטֵגוֹר אֶחָד וַהֲרֵי אוֹתוֹ קַטֵּגוֹר עוֹמֵד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאוֹמֵר פְּלוֹנִי עֲשָׂאַנִי, וְאֵין בְּרִיָּה מִתְקַיֶּמֶת בָּעוֹלָם אֶלָּא בְּשִׁפְעוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וַהֲרֵי הַמַּשְׁחִית הַזֶּה עוֹמֵד לְפָנָיו וּבַמֶּה מִתְקַיֵּם, הַדִּין נוֹתֵן שֶּׁיֹּאמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינִי זָן מַשְׁחִיתִים יֵלֵךְ אֵצֶל מִי שֶׁעֲשָׂאוֹ וְיִתְפַּרְנֵס מִמֶּנּוּ וְהָיָה הַמַּשְׁחִית יוֹרֵד מִיַּד וְנוֹטֵל נִשְׁמָתוֹ אוֹ כוֹרְתוֹ אוֹ נֶעֱנַשׁ עָלָיו כְּפִי עָנְשׁוֹ עַד שֶׁיִּתְבַּטֵּל הַמַּשְׁחִית הַהוּא, וְאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה כֵן אֶלָּא נוֹשֵׂא וְסוֹבֵל הֶעָוֹן וּכְמוֹ שֶׁהוּא זָן הָעוֹלָם כֻּלּוֹ זָן וּמְפַרְנֵס הַמַּשְׁחִית הַזֶּה עַד שֶׁיִּהְיֶה אֶחָד מִשְּׁלֹשָׁה דְּבָרִים, אוֹ שֶׁיָּשׁוּב הַחוֹטֵא בִּתְשׁוּבָה וִיכַלֵּהוּ וִיבַטְּלֵהוּ בְּסִגֻּפָיו, אוֹ יְבַטְּלֵהוּ שׁוֹפֵט צֶדֶק בְּיִסּוּרִים וּמִיתָה, אוֹ יֵלֵךְ בַּגֵּיהִנֹּם וְשָׁם יִפְרַע חוֹבוֹ. וְהַיְנוּ שֶׁאָמַר קַיִן: "גָּדוֹל עֲוֹנִי מִנְּשׂוֹא", וּפֵרְשׁוּ חֲזַ"ל: כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ אַתָּה סוֹבֵל, יִרְצֶה: זָן וּמְפַרְנֵס, וַעֲוֹנִי כָבֵד שֶׁאֵין אַתָּה יָכוֹל לְסוֹבְלוֹ? פֵּרוּשׁ: לְפַרְנְסוֹ עַד שֶׁאָשׁוּב וַאֲתַקֵּן. אִם כֵּן הֲרֵי זֶה מִדַּת סַבְלָנוּת גְּדוֹלָה, שֶׁיָּזוּן וּמְפַרְנֵס בְּרִיָּה רָעָה שֶׁבָּרָא הַחוֹטֵא עַד שֶׁיָּשׁוּב.
יִלְמֹד הָאָדָם כַּמָּה צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה סַבְלָן לִסְבֹּל עֹל חֲבֵרוֹ וְרָעוֹתָיו שֶׁהֵרִיעַ עַד שִׁעוּר כָּזֶה שֶׁעֲדַיִן רָעָתוֹ קַיֶּמֶת, שֶׁחָטָא נֶגְדּוֹ וְהוּא יִסְבֹּל עַד יְתַקֵּן חֲבֵרוֹ אוֹ עַד שֶׁיִּתְבַּטֵּל מֵאֵלָיו וְכַיּוֹצֵא:
תודה רבה!עשית חיבור מדהים מהתומר דבורה אלינו!אם מאושרת
תודה, שמחה שזה התחבר אלייךבארץ אהבתי
תומר דבורה זה ממש ספר חזק ללמוד באלול, גם לי לא יצא השנה, אבל שמחה שנזכרתי בלימוד הזה שהיה לי משמעותי.
אני חושבת שילדים זה משהוחולת שוקולד
יותר מהנאות גשמיות
כי זה הטבע שלנו, גם גויים ואתאיסטים רוצים ילדים
מה שכתבת נכון לעניין כמות הילדים, פחות לעניין עצם הילודה
נכון,זה טבע טבעיאם מאושרת
כתבתי לגבי השאלה איך אפשר לשמוח בילדים, אבל זה יכול כן לתת מענה לשאלת הילודה- אם זה דבר שממש משמח אותי ארצה ממנו כמה שיותר
חשבתי מה משמח אותילהשתמח
הצלחות
ספר טוב או שיעור טוב
אשרייך לגמרי שאת חיה בשמחה מתוך המחשבה שאת עוסקת בערכים חשובים. לקחתי לעצמי לנסות להתחזק בזה אבל זה לא בא לי בקלות.
אני לא חושבת שהקושי שלי בזה שילד מציק לאח שלו קשור לצפיה לא ריאלית. ברור לי שכל ילד נורמלי מציק לאח שלו לפעמים. ברור שציפיתי שילדים יציקו אחד לשני, אבל לא ידעתי שזה יהיה לי כל כך קשה. בפועל כשאני כל הצהריים כל חצי דקה צריכה להפריד ביניהם והתינוק כל רגע צורח כי מרביצים לו ואין לי רגע לערוך את השולחן לארוחת ערב, אז זה פשוט נורא קשה. ב"ה בימים האחרונים מרגיש לי שהרבה יותר רגוע בבית ואני הרבה יותר נהנית. יכול להיות שפשוט היו עכשיו כמה שבועות קשים של חופש גדול והסתגלות למסגרות ועכשיו הם כבר הסתגלו ויהיה יותר רגוע. הלוואי.
אני ממש מזדהה עם הפסקה האחרונה שלךבארץ אהבתי
אני ממש מעריכה אותך!!!אם מאושרת
תודה שענית לי! זה עוזר לי להבין את האתגר והגדולה של מי שפחות בא לה בטבעיות השמחה בעיסוק בילדים ובכל זאת את עושה זאת!!! אשרייך!!!
זה משמח לקרוא שעכשיו יותר רגוע,בעז"ה שימשיך כך.
מה שכתבתי לגבי הציפיה התכוונתי לומר שכש"מאוכזבים" קשה לשמוח, כי למעלה תארת מציאות בבית שלא משמחת אותך ( בלאגן ,מריבות,לחץ מבכי )
לפי מה שכתבת עכשיו שהיה אצלכם בשבועות האחרונים, זה באמת לא חוסר שמחה אלא קושי! וקושי אפשר לפתור טכנית- אחרי שפותרים את הקשיים הטכניים, באמת הלב נהיה רגוע יותר ואז ממילא יש מקום לשמחה להכנס.
(וסתם טיפ קטן לגבי הכנת ארוחה, לי מאד עזר בגיל הזה- לתלות נדנדה במטבח )
נדנדה במטבח?להשתמח
כזואם מאושרת
( חיברנו לתקרה עם ברגים תואמים שקנינו בחנות טמבור)
וואי רעיון מענייןלהשתמחאחרונה
ולא תמיד אפשר לפתור כל קושילהשתמח
באיזה גיל התחתנת? לקח לך קצת זמן?מישהי עם שאלה
לפעמים אני מתלבטת אם הקושי שלי נובע מזה שנתחתנתי נורא צעירה ועוד לא באמת רציתי ילדים
לא דווקאאם מאושרת
אבל נראה לי שאני רציתי להתחתן וללדת מגיל קטן מאד.
בבית הורי -
בעל וילדים זה שאיפות מדוברות מאד.
תמיד ביום הולדת מברכים שתזכי לחתן צדיק וילדים צדיקים.
תמיד מתפללים על זה ברגעים מיוחדים של תפילה.
אז אפשר לומר שכל החיים התפללנו על זה וציפינו לזה. אולי כשמצפים למשהו הרבה ( לא דווקא בגלל גיל מבוגר), שמחים בו?
וכשאני חושבת על זה - היה עוד משהו שהם הדגישו יחד עם זה- שזה מתנה מה' ולא דבר מובן מאליו ,אז אולי זה גם מוסיף לשמחה ( מתנה משמחת יותר מסתם)?
כנראה את מיוחדת וצדיקהמישהי עם שאלה
הלוואי... נטיית הנפש זה לא צדיקותאם מאושרת
( יש על זה מאמר של הרב דסלר על הנקודה ההתחלתית והנקודה הבחירית של כל אדם,שזו עבודת ה' שלו)
בעיניי זה שלב קשוחדבורית
וטוב שאת קשובה לעצמך
תתארי לרב את התחושות שלך
רכישת הכלים מגיעה עם הזמן והבשלות
אל תאיצי בעצמך
וגם לומדים איך להתייחס אליהם גם בזמן המתנה
להצחיק אותם ולהסיח את דעתם כדי לייצר אווירה רגועה בבית
זה יבוא בעז"ה
תודה על זהלהשתמח
איך אני רואה את זהחיוך של פרחים
אז קודם כל, את יכולה לחכות עוד קצת, כמה חודשים, בלי לחץ..
מצד שני, בחוויה שלי, כשזה יתאזן תכף, תראי כמה זה כיף שיש ילדים צפופים בקטע שהם כל כך משחקים אחד עם השני, וזה נותן להם המון, ובאמת אנחנו רוצות משפחות גדולות על כל היתרונות של זה, ואני מרגישה שבהתחלה באמת צריך לנשום עמוק כדי שיהיו לזה כוחות ולהמשיך אפילו שקשה.. ואחרי כמה זמן זה שווה את זה. זו תחושתי..
מישהי שנכנסת להריון עם מירנה?הריון ולידה
משקשקת שזה אולי מה שקורה לי עכשו
דימומים מוזרים ותחושה של בעלי שהחוט קצת התארך
אני, אבל הוא נפל...אני=)
וואוהריון ולידה
תודה
כשהיה לי ככהפרח חדש
התברר שההתקן זז וכמעט יצא לגמרי
עדיין מונע באחוזים מסויימים
אבל לא להשאיר ככה
ומה עושים ? צריך חדש?הריון ולידה
כשהתקנתי הרופא הביא לי אחריות של שנה עם כרטיס , אני בתוך השנה. רלוונטי?
בטוח זה אומר שזה זז?
תמיד הרגישו את החוטהריון ולידה
הייתי צריכה לקצר בכל מקרה כי הוא הפריע ודחיתי את זה.
לא העזתי להרגיש בעצמי מעולם וחוששת להיאסר
הרגשתי אותו, מרגיש כמו 0.5-1 ס"מהריון ולידה
שיתכן שהיה ככה מאז ומעולם כי תמיד הוא הפריע לו
תלכי לבדוק. אצלי במצב כזה ההתקן פשוט זז ועמדאמהלה
כמעט על צוואר הרחם ופצע אותי והכאיב ולכן היו הדימומים וגם הכאבים.
לי הרוםא אמר שלא כדאי חהחדיר בצורה רגילה רק בהיסטרוסקופיה כדי למנוע זיהומים
הלכתי לד"ר ברונו רוזן שעשה את זה תוך 10 שניות בלי שום כאב.
הבאסה היתה שהדימום אסר אותי....
ד"א בגלל שזה מירנה- ויש בו הורמונים המניעה לא ירדה לחלוטין אבל ודאי שזה מפחית את היעילות.
היית צריכה לקנות חדש?הריון ולידה
אני יכולה בינתיים ללכת למרכז בריאות האישה או שחייב תור מסודר?
אוףףף אני לא מעיזה ללכתהריון ולידה
חוששת שיאסור!
למרות שהדם הזה נראה ממש כמו פצע
מה הפסיקה שלכם בענייני התקנים?טארקו
בגדול זה נשמע ש100% יש במה לתלות
אבל אם ההתקנה אוסרת אצלכם בכל מקרה אז כנראה שאין מנוס מזה..
אולי כדאי להתייעץ עם רב איך לנהוג לפני?
מבינה אותך, אבל באמת שהכי חשוב עכשיו זהפרח חדשאחרונה
לדאוג שההתקן יהיה במקום
באולטרסאונד אפשר לבקש מהרופאה שלא תסתכל על המתמר
אגל אם יהיה צורך להוציא/להכניס לא כדאי להימנע בגלל זה
ואחכ תשאלי את הרב שלכם מה הפסיקה שלו בענייני התקנים
עור מגורה בחורףאור.י
היי לכולן,
הקטנה שלי בת שנתיים עם עור כנראה די רגיש. כבר שנה שעברה בחורף ראיתי שהעור שלה נהיה מגורה מאוד והיא ממש סבלה וגירדה. השתדלנו להמעיט מקלחות ולמרוח קרם גוף כל פעם והמצב השתפר אבל לא נעלם.
כשהגיע הקיץ הכל חלף כלא היה, ועכשיו שוב שמתקרר זה צץ מחדש...
למישהי יש עיצות בנושא?
היא ממש סובלת ומתגרדת (בעיקר ברגליים ובצוואר).
תודה רבה לעונות!
אני ככה כל שנה, זה סיוט
שימושית
כל יום פעמיים ביום קרם לחות טוב, ובעת הצורך קרם רפואי.
עוקבתדרקונית ירוקה
אנחנו מורחים קרם פעמיים ביום. מקלחות מהירות פעם ביומיים עם שמן של מוסטלה. מיד אחרי קרם.
ממליצה מאד כרגיל על הקרם לחות ליפיקאר באום שלאמהלה
לה רוש פוזה, ולפי המצב שאת מתארת הייתי מקלחת רק בשמן ולא בסבון. וגם כאן חברות הפורום מכירות שאני ממליצה על השמן של ליפקאר באום
את הילד האטופי שלי הוא פשוט הציל.
ד"א למרוח את הקרם לחות כל ערב אחרי מקלחת- לא רק שהמצב מחמיר. זה מונע מראש התלקחות.
בנוסף- חשוב מאד להלביש לה בגדים רק מ100 אחוז כותנה
לדאוג שיהיה לחות בחדר שישנה.
מציינת שאצלי ו הקרם שרף… היא לא הסכימה…חמדמדה
ברור שהקרם שורף, כי העור מגורה. למדתי להניח עליהםאמהלה
את היד מיד אחרי שמורחת זה מקרר את האזור ומרגיע. זה שורף לדקה! ומפסיק, יום למחרת זה כבר לא שורף. מנסיון- ניסתי על עצמי אחרי שראיתי שהילדון בכה
ומאז הוא כבר ידע להגיד לי זה שורף אבל לטובתי.
ממליצה גם!!ילד בכור
אוטופיק? תנסן קרם של מוסטלה באופן יומיומיחמדמדה
לא לחכות שיציק , פשוט כל ערב
או לה רוש פוזה
כם אנחנו בממליצי מוסטלה. יש להם סדרה שלמהמקרמהאחרונה
שנקראת סלטופיה
השמן אמבט שלהם זה וואו
זקוקה לתמיכה: רפלוקס סמוי*אורחת
זקוקה לתמיכה, הבנה, ועצות...
האם יש כאן אמהות לתינוקות שסבלו מרפלוקס סמוי?
הבת שלי בת 4 שבועות, וצורחת חזק כ-ל שנייה שבה היא לא עוסקת בשינה או יניקה : (
יאא קשההאונמר
היה לי בקטנה עם הבת שלי, לא סבלה, רק הקיאה אחרי כל ארוחה חצי ממנה.
תכלס עלתה מספיק במשקל אז רק חיכינו שיעבור.
אבל יש תרופה לריפלוקס, שמיועדת באמת למצבים שהתינוק ככה סובל.
ניסית?
כן... מוכר ממש.חושבת לעצמי
קודם כל חיבוק גדול. זה מאוד מאוד קשה.
גם כי את לא יכולה להרגיע אותה, וגם כי זה לא משאיר לך שנייה לנשום.
אצלנו עזר בסוף שילוב של 3 דברים:
תמ"ל ar (אנטי ריפלוקס) + ביוגאיה (למניעת עצירויות) + אומפרזול (תרופה).
אני ממליצה לפנות לרופאת משפחה,להבין איך את מתקדמת עם זה.
עזר לתקופות, אני כבר לא זוכרת כל כך...
דבר שני, כל הזמן להגיד לעצמך שזה זמני, אצלי זה עזר כי הבכי היה באמת רצוף, לא היה לנו יום ולא לילה...
וכל שנייה שיש לך עזרה שמתאימה לך קחי בלי לחשוב פעמיים... אפילו שמישהו רק יחזיק אותה... היא כל כך מסכנה זה באמת סבל בשבילם...
כן וזה קשה מאודדדדשקדי מרק
חיבוק
מציעה ללכת לרופא ילדים אם עוד לא הלכתי
למרות שאין פתרונות קסם
וואי זה מתיששshiran30005
הבת שלי הייתה ככה
אצלה הבכי היה 24/7 ורוב הטיפול נפל עלי אם כי בעלי סייע שהיה בבית. היינו עם תינוק בן שנה בבית כך שהקושי הוכפל. הייתי בוכה בלילות , כולם ישנים, הבית חשוך , היא בוכה בוכה ואני יחד איתה
בעצת הפורום הנהדר פניתי לרופאה היא נתנה אומפרזול ומטרנה AR
בהמשך התחילו פליטות והקאות אבל עלתה טוב במשקל
חיבוק חזק חזק , זה בסוף עובר❤️
סבלנו מזה (אולי... תכל'ס לא ברור מה היה לה...)מתואמת
מי אבחן שמדובר בזה? את עושה את כל הטיפים להקלה? ובדקתם גם לשון קשורה?
בכל אופן, מתפללת איתך שתעברו את זה בקלות... 
חיבוק!ואני שר
מציעה לבדוק אוסטיאופתיה. אוסטיאופת טוב ידע להגיד אם הוא יכול לעזור בזה גם בשיחת טלפון מקדימה... (אותנו הציל בקושי קצת אחר אבל נראה לי ששמעתי שגם בזה יכול לעזור).
יש לי המלצה באיזור ירושלים אם רלוונטי.
תודה לעונות*אורחת
מוזר איך הנפש עובדת, עצם זה שאני רואה שגם אתן התמודדתן עוזר לי.
כמו שאתן כותבות, אין יום ואין לילה, והסבל הוא כפול: גם הקושי שלי, וגם הידיעה שהקטנה הזו שרק באה לעולם כ''כ סובלת!! יש לי דמעות כל פעם שאני חושבת על זה, אז משתדלת להתמקד רק בקושי שלי...
בדקנו לשון קשורה, היציאות סדירות, אין גזים יונקת בלבד.
כמובן מחזיקה אנכית חצי שעה אחרי כל הנקה.
התחלנו אומפרזול לפני שלושה ימים, בינתיים אין שיפור, הבנתי שצריך לחכות שבוע שבועיים לפני שרואים שיפור : (
לי זכור שאמרו שלושה ימים אחרי אומפרזולחושבת לעצמי
ניתן לראות שינוי, וזה תלוי במינון...
בינתיים חיבוק ותהיי חזקה,
זה באמת אתגר, במיוחד כשאת עדיין יולדת בעצמך...
עברתי את זה גם וסוחבת צלקות עד היום😌Doughnut
ועברו כמה שנים טובות...
המלצתי: לא לעבור את זה לבד! לשתף כל מי שאפשר ולחלוק עם הבעל את הזמנים הקשים. לקבל כל עזרה שמציעים וגם לא להתבייש לבקש לפני שאת קורסת.
תדאגי לך למלא פינוקים לשעות הקשות, סדרות מעניינות ללילות ערים, ועזרה ככל הניתן לימים שאחרי שתוכלי לישון,חוסר שינה זה נורא.
ממליצה בחום לנסות אוסטאופתיה אצל מישהו מקצועי, זה יכול ממש להקל.
ניסית מנשא? יכול לעזור לה מאוד ולך ♡אביה*אחרונה
מפה בניק אחר..ברכה כפולה:)
אבל לרגל ההפתעה פתחתי ניק חדש
אז שבוע 7 ראינו דופק והכל,
והיום שבוע 10 הגענו לרופא (בנס שבעלי הגיע גם) והפתעה! יש 2 עוברים. פשוט הלם!!
אז קודם כל הייתי חייבת לפרוק פה
ודבר שני ממש אשמח לשמוע מבעלות נסיון, הרופא אמר שזה הריון מונו בי (אותה שליה) וקצת הרחיב על סיכונים, אז ממש אשמח לשמוע הרגעות שהריון כזה גם יכול להמשיך בטוב.. ובכלל על שבוע לידה, אם צריך שמירה וכו' (אני עובדת בעבודה פיזית)
וגם, עובר אחד התאים לשלב והעובר השני היה קטן בשבוע, קרה למשהי? יש לי ממש פחד שהוא לא יתפתח טוב..
ובכלל כל הרגעות על תאומים יתקבלו בברכה, יש לנו מלא פצפונים בבית תודה לה'!!
וואו מזל טוב! איזה מרגשקנקן שבור
אין לי ניסיון (רק חלום ;))
מקפיצה לך
תודה
ברכה כפולה:)
האמת שזה ממש לא החלום שלי, אבל ברגע שהרופא אמר את זה שנינו אמרנו מזמור לתחושה בכזאת שמחה😅
זה מופלא.מוריה
לא התנסתי בהריון כמו שלך. אצלנו זה ביבי.
אם ראו מחיצה, המצב יותר טוב.
יש כמובן יותר סיכונים כמו אנמיה, סכרת ורעלת הריון.
סביר להניח שתצאי לשמירת הריון.
ויש בדיקות שלא עושים בהריון כפול.
אישית ילדתי רגע לפני שבוע 37. אבל זה היה הריון תאומים קצת שונה.
היא עוד לא ראה מחיצהברכה כפולה:)
רק מהמנח שלהם הוא אמר שזה נראה שהם לא באותו שק ממש.
שמירת הריון כי זה יותר כבד או כי יותר סיכון ללדת מוקדם?
ואם כבר, מתי יוצאת הבטן בהריון הזה? רגילה שעד שבוע 18 בערך אף אחד לא מנחש..
אה.מוריה
שמירת הריון זה גם כי זה הריון בסיכון. וגם כי יש יותר חשש ללידה מוקדמת. (יש יותר עומס על הרחם)
אצלי יצאה יחסית מאוחר.
ואופן כללי הייתי יחסית קטנה להריון כפול.
אבל זה גם תלוי בשרירי הבטן ועוד.
באופן כללי ממה שראיתי והרגשתי יש פולסים של גדילה. בפעימות כאלה. פתאום הבטן גדלה.
ולהתפלל שייגמר בשלום וידיים מלאות. בבריאות ושמחה.
אמן, תודה רבה!!ברכה כפולה:)
אני לא מתאימה לעזור פהמתואמת
כי התאומים שלי היו בשני שקים ובשתי שליות נפרדים
את ההלם אני כן מבינה...
פותחת יקרה, מאחלת לך היריון מבורך ובריא, ובע"ה שתצאי בשתי ידיים מלאות ובריאות!
אז איך בעצם יודעים שזה לא הריון תאומים רגיל?ברכה כפולה:)
הרופא אמר לך שהוא רואה שהם מחוברים בשיליה אחתזמינה
הוא ראה את זה אולטרסאונד
זה לא קשור להריון רגיל זה פשוט סוג הריון
זה בהחלט הריון בעל סיכון גבוה יותר
כי העוברים ניזונים מאותה השיליה ויש מקרים שעובר אחד מתפתח על חשבון השני
אני מציעה לך להתפלל שבעז"ה הכל יהיה תקין
לא משנה אילו סיפורים יש נתפלל כולנו שההריון הזה יהיה תקין ויסתיים בידיים מלאות🙏🏼
שאלתי את מתואמת..ברכה כפולה:)
אמן, תודה!
מתכוונת להריון של לא זהים?מוריה
רואים שיש 2 שיליות, ו2 שקים, מחיצה עבה וכו'.
ככל שמגלים מוקדם יותר, מזהים את זה מוקדם יותר.
כי כשהם גדלים יותר קשה לראות.
לא לא..ברכה כפולה:)
מתאומת כתבה שיש לה זהים אבל ב2 שקים נפרדים ו2 שליות, אז תהיתי איך יודעים שהם זהים בעצם..
אה, עכשיו הבנתי מה את שואלת!מתואמת
אנחנו לא יודעים בוודאות שהם זהים - הם פשוט נראים זהים. (ויש להם צבע שיער ייחודי שמחזק את העובדה)
ורופאה מומחית אמרה לי שלפעמים ההתפצלות של הביצית קורית בשלב מוקדם מאוד, ואז היא מתחלקת לשני שקים ושתי שליות, וכך יש תאומים זהים מבחינה גנטית, אבל מבחינת ההיריון עצמו הם לא נחשבים זהים.
הבנתי
ברכה כפולה:)
קראו לי, אז באתי
אדום צהוב ירוק
אני אתחיל מהסוף הטוב - התאומים שלי בני 8, מתוקים מדבש ב"ה. והתאומות הזו היא קסם!
גם הם תאומי מונו-בי, שהחליטו לבדוק בעצמם את הסטטיסטיקות והסיכונים 😁
עברנו הרבה, ב"ה, כך שאני לא יכולה לבוא ולנופף בסיפורי הרגעה, אבל אני כן אגיד - שאנחנו סיפור קצה, ונכון שיש אחוזי סיכון לא מבוטלים בכלל, אבל רוצה ההריונות עוברים בטוב, וגם אלה שלא - זה מורכב אבל לא נורא.
גם אצלי עובר אחד היה קטן כל הזמן בשבוע, גם את הדופק שלו ראו רק שבוע אחרי הראשון.
זה נחשב תקין, כל עוד הפער נשמר/מצטמצם.
עוקבים ממש כל הזמן על הגדילה והפערים, כי זה סימן לשני סיכובי הריון שנפוצים אצל תאומים זהים.
חשוב לדעת שגם אם יש חלילה סיבוך יש בתוך זה סקאלה. יש מצבים שרק דורשים מעקב, יש מצבים שיש להם ב"ה טיפולים תוך רחמיים שממש מצילי חיים, ויש מצבים שאין מה לעשות חוץ מלהתפלל ולסמוך על הקב"ה שהוא יודע מה הוא עושה 
מוזמנת לפרטי אם תרצי לשאול ולשמוע עוד 
איך הזמן טס. 😄מוריה
אצל אחרים הם גדלים מזה מהר 😉אדום צהוב ירוק
וואי ממש תודה!!ברכה כפולה:)
כותבת לך בפרטי
וואי מזל טובשמ"פ
אין לי ניסיון עם הריון תאומים אבל שולחת כוחות וב"ה הריון משעמם וקל !
אמן!! תודה😊ברכה כפולה:)
בשעה טובה יקרה, שיהיה הריון תקין, קל ומשעמםםםםםםאמהלה
בידיים מלאות ומלא שמחה ובריאות.
אז ראשית- אהבתי את הניק, ומסכימה איתו לחלוטין. זו ברכה כפולה ומכופלת ונחת פי מליונים!!!!!
אני גליתי את ההריון בשבוע 6+5, מיד ראו שזה שניים בשק אחד ולא ראו מחיצה.
הייתי כל 3 ימים בUS, עד ששלחו אותי לד"ר נדג'ארי- מומחה מס' 1 בארץ לUS
והוא גילה את המחיצה שבוע 14+4 כמדומני.
בפעם השנייה שהגעתי לUS, עשתה לי אותו מתמחה והיא לא ראתה שני עוברים, ורק אחרי שהזדעקתי שאמורים להיות שניים ביא בדקה שוב וראתה.
היה תמיד מאד קשה לראות את שתיהן, כי הן היו תמיד באותו גודל, עם אותו קצב לב ואותם תנועות.
לדעתי זה שהם לא באותו הגודל בדיוק מוכיח יותר שסיכוי גבוה מאד שיש מחיצה.
בעקרון החשש הגדול בתאומים מוני בי הוא TTTS שזה בעצם גדילה של עובר אחד על חשבון השני
זה קורה אם יש להם כלי דם משותפים.
אצלנו ב"ה לא היה (אחרי הלידה הראו לי את השליה וראו את הכלי דם שהיו נראים ממש כמו עץ ששלח ענפים משני צידי השליה,
כלומר זה הראה לנו שכל החששות היו לשווא כי כלי הדם שלהם לא היו קרובים בכלל.)
אבל אני מכירה מקרוב תאומים מונו בי שכן היו להם כלי דם משותפים
ובערך בשבוע 20 עשו להם בחו"ל ניתוח תוך רחמי- צרבו להם את כלי הדם, ב"ה הם היום בני 15+
כיום הרפואה ב"ה מפותחת ויש רופא שמומחה לתחום- ד"ר יובל גיאלצ'ינסקי. אן את מאזור המרכז, ממליצה לך לעשות אצלו את מעקב ההריון.
כמובן שאת צריכה להיות במעקב הריון בסיכון
יש הרבה יותר ביקורות. בהתחלה היה לנו פעמיים בשבוע. אח"כ עברנו לפעם בשבוע/שבועיים, ובערך משבוע 30 זה היה כל יומיים....
יצאתי בשבוע 25 לשמירה, גם כדי לשמור עליהם כמה שיותר ולנוח הרבה וגם כי היה לי כבדדדדדדד.
עלי ראו מאד מהר... תמיד ראו עלי מוקדם כך שזה לא היה שונה מתמיד.
אצלנו חוץ מההורים אף אחד לא ידע, ולכולם אמרתי שאני חודש קדימה, כך שלא היה נראה להם מוזר הגודל...
מה גם שמיילדים מקסימום עד היום הראשון של שבוע 36.
עד כאן לבנתיים
אני פה....
רק כדי להרגיענירה22
גם לי יש תאומים מונו בי.
לא אומרת שהיה הריון קל, כי לסחוב שניים זה כבד, אבל ב"ה עבר בלי סיבוכים מיוחדים, לא יצאתי לשמירה (אבל העבודה שלי לא פיזית), וילדתי בזירוז בשבוע 36, רק בגלל שזה הנוהל. הייתי מוכנה למשוך יותר.
שיהיה בהצלחה ובידיים מלאות.
אמא לתאומים, ברוכה הבאה למועדון!חושבת לעצמיאחרונה
לי היה הריון bb, אז רק כאן להגיד שזה באמת הלם, אבל זו מתנה מתוקה, שמשדרגת לך את החיים, את ההורות ואת עצמך.
זה מורכב ומאתגר מאוד כשיש עוד קטנטנים בבית, אבל ה' נותן כוחות וזו ברכה שמאירה מאוד את הבית. הנחת כפולה ומכופלת!
ירקות/פירות- שמירת טריות בקירורפינק ליידי
איך אתן שומרות על טריות של פירות/ירקות במקרר
מלפפונים. מה ר מאוד נרקבים, מנסה לשים במקרר עטוף בשקית ואז יש אדי מים שמרככים את המלפפונים , בלע שקית הם גם מהר מאוד כבר לא טריים
אני מדברת על טריות של מס ימים לא שבועות....
גם פלפלים קשים מאוד , מהר מאוד לא נראים טוב
הקטע גם שאצחינו אוהבים שהםירות והירקות לא רכים
אשמח לרעיונות איך לשמור את הירקות והפירות במצב מעוחה במקרר
יש חשיבות למיקום בתוך המקרר - במגירות יעודיותאלישבע999
לפירות וירקות.
הירקות בשקיות הניילון מהסופר, כאשר השקיות פתוחות ומאווררות.
המגירות עצמן מיועדות לפירות וירקות (כתוב באנגלית, vegetable and fruit. מקרר סמסונג ישן). אלו שתי המגירות התחתונות במקרר. אין זרימת קור ישירה על הדברים. וגם לכל מגירה, כשהיא סגורה, יש מעין תקרת פלסטיק מחוררת, חציצה ממשבי הקירור שיש במקרר.
זה מקרר עםפינק ליידי
מגירה תחתונה לפירות/ירקות -לא מהדגמים החדשים.
האם נכון, לשים נייר מגבת סביב הפירות ירקות?
כן, זה מה שרציתי להגיד לךאביול
לשים את הטלפונים בשקית עם נייר סופג..זה עוזר, אבל אם יש כמות של מלפפונים אז כדאי לפצל לשתי שקיות.
כמו כן, יש בסטוקים ואושר עד משטחים ירוקים כאלה לפירות וירקות...
מכירה מאוד את מה שאת מתארת
כל ירק צריך אחסון שונהDoughnut
ויש סוגי ירקות ופירות שלא כדאי לשים יחד כי סוג אחד משחרר חומרים שמקריבים את השני, יש סרטונים ביוטיוב עם הסברים איך כדאי לאחסן.
ספציפית למלפפונים ששאלת כדאי לשים עטופים בשקית עם נייר סופג, כך הם נשמרים כמה ימים פריכים וטריים.
מלפפונים אני שמה בקופסה עם נייר סופגיעל מהדרום
לק"י
זכור לי שהם "אוהבים" להיות לבד. או לפחות בלי עגבניות.
אני גם בררנית נורא בירקות ולא מסוגלת לגעת בכאלהירדנית
שרכים, בטח לא לאכול...
לא מצאנו פתרון טוב מאשר לקנות בכמות קטנה פעמיים בשבוע.
זה הקטעפינק ליידי
שגם אני אוהבת את הירקות שהם קשים וטריים, כמובן ירקות שניתן לאכול קשים בעיקר מלפפונים ופלפלים.
ועושה את מה שאת עושה קונה פעמיים בשבוע...
לפעמים זה קשור לאיפה קוניםאביול
בעלי נגיד מאוד אוהב לקנות באושר עד, אבל האיכות של הירקות גרועה...
ברמי לוי בינוני
בשופרסל הכי איכותי אבל יקר...
בול. גמני קונה ירקות בשופרסלהמקורית
בגלל הטריות
אין שופרסל לידינופינק ליידי
מעניין, חשבתי שהסחורה של הפירות והירקות באושר עד נחשבת לטובה.
מה אומרות לגבי שוק מחנה יהודה? שוונ מאמץ של נסיעה ברכבת ולסחוב קניה של פירות וירקות משם?
לא מכירההמקורית
נחשב איכותיאביול
אבל בעיניי לא שווה בכלל את ההשקעה.
יש עוד הרבה סופרים עם איכות טובה, כמו למשל יוחננוף...
אישית אני קונה בחנות ירקות בכמויות קטנותראשונית
אבל אנחנו זוג ותינוק ורק אני אוהבת ירקות והחנות במרחק שדה הליכה מהבית
אני מעדיםה ככה, יש ירקן קרוב יחסית לביתירדנית
וזה התפקיד של בעלי 
שמעתי לאחרונה וממש עוזרמאמינה-בטוב
אנחנו שמים בשקית עם נייר סופגאחת כמוני
וגם מלפפונים לא צמוד לדופן האחורית כי ראינו שזה מרקיב אותם מהר יותר.
קראתי פעםרק טוב!
לשים את המלפפונים בשקית עם כפית (או סכום אחר) ממתכת. היתה תקופה שעשינו את זה. נראה לי עזר.
וגם לא לשים את העגבניות והמלפפונים באותן מגירה זה גם לא טוב להם. על זה אני לא מקפידה מטעמי נוחות..
אני שמה בתחתית המגירה של הירקות נייר סופג. בשביל הנקיון. אבל רואה שכמה כתבו כאן שזה עוזר. אז אולי זה גם עוזר אצלנו (בסה"כ אם אין ירקות שהתחילו להתרכך או להרקב או ירקות פתוחים או רטיבות, נראה לי שהירקות כן מחזקים לנן באזור השבוע. בד"כ פשוט נגמר לפני)
אנחנו שמיםדפני11
במגירה התחתונה של המקרר
הם יחד- אבל לא מעורבב
זאת אומרת בצד שמאל של המגירה עגבניות
אחכ לכיוון ימין המלפפונים ועוד יותר ימינה גזר בשקית ומעליו פלפלים.
חוץ מהגזר הכל בלי שקיות. ככה כמו שהם.
אצל אמא שלי רק המלפפונים היו תמיד בשקית עם חורים שהיא עשתה בשקית, אבל אצלי במקרר ראיתי שזה מרקיב אותם יותר מהר ולכן גם הם בלי שקית.
כמובן להקפיד כשאת מכניסה את הירקות- שהמגירה תהיה נקייה ויבשה, ואם נשאר לך ירקות ישנים- אז קודם מכניסים את החדשים ומעליהם את הישנים- כדי שתשתמשי קודם בישן שלא ירקיב בעצמו ולא ידביק ברקבון אחרים. גם כן חשוב לשים לב שהירקות שאת מכניסה הם יבשים! לפעמים (במיוחד אם עושים משלוח) נם נמצאים בשקית סגורה הרבה זמן ואז נהיים עליהם אדים שהופכים לטיפות קטנות- חשוב להקשיע את הכמה דקות לנגב אותם שיכנסו יבשים למקרר- זה קריטי!
פירות- בסלסלאות נפרדות במדף שמעל, בצורה מסודרת. כנל לגבי הישנים והחדשים ולשים לב שלא נכנס משהו רטוב.
זה שומר לי ממש טוב. בערך שבוע יכול להשמר נהדר
מלפפונים אני שמה בשקית סגורה עם כפית ממתכתאמהלה
זה שומר עליהם נפלא לפחות לשבוע- ואצלי זה הולך בשקי ענק... אוכלים המון.
עגבניות במגירה השניה בקופסא מרופדת בנייר סופג.
מחוץ לקופסא הפלפלים על נייר סופג
לי זה נשמר מצוין
שימי לב אם הקור במקרר לא מדי חזק
צריך להיות 4 מעלות
בימי החורף הקרים מאד אפשר אפילו 5.
ממה שאני יודעת-קנמוןאחרונה
לא בשקית. השהות בשקית גורמת לזירוז הריקבון.
לשים לב לא להניח פירות כבדים וקשים על פירות רכים. נניח מלפפונים מעל עגבניות יגרמו לעגבניות להתקווצ'ץ' מהר.
בכלל עדיף שהעגבניות לא יהיו צמודות למלפפונים.
לאתר ירק רקוב ולסלק אותו. ירק בתהליך רקבון הורס את שאר הירקות שאיתו.
מה עושים עם זה שאני נטרפת מהבן שלי?אונמר
הוא בן 5 וחכם ומקסים.
אבל יש לו קטע שהוא מציק לטונה בת 3 בלי סיבה, סתם כי היא באופציות שלו. וזה מטריף לי את המח.
מתעורר בוקר לוקח לה מוצץ וגרב. היא בוכה, אני קמה, ובלאגן.
אני ממש מרגישה את עצמי כל פעם נכנסת לטירוף. אני משתגעת.
אני יכולה לצרוח עליו או לתפוס לו את היד חזק מידי או לתת סטירה אפילו
ואני כל-כך ממוצפנת אחרי וכל כך שונאת את זה חושבת שזה לא אמור להיות.
אבל הבנתי שאני לא מצליחה שזה לא יפעיל אותי.
בזמנים אחרים אני מרעיפה עליו אהבה וחיבוקים חצילים טובות וביחד, אבל לא מצליחה שלא יקרה בכלל ההתפוצצות הזו שלי על ההתנהגות שלו.
מה אני אמורה כן לעשות?
מרגישה שאם אני אצליח לחשוב אחרת כשאני עוד שומעת שככה הוא מתנהג כרגע אני אצליח להגיע אליו כבר רגועה יותר ולא בכעס כזה גדול, אבל לא מצליחה לחשוב שום דבר חוץ מאיזה ילד בלתי 😔
והוא לא ככה תמיד וזה לא מה שאני חושבת עליו באופן כללי, אבל כשזה כן קורה אני באמת מאבדת את זה.
אני מבינה גם שזה קשור לזה שאני מרגישה חסרת אונים קצת מולו בנושא הזה כאילו אין לי דרך לעצור אותו. או אין לי דרך לשלוט באירוע. לא יודעת למה שזה מרגיש לי ככה כי הוא כן יפסיק כמובן כשאגיע.
אולי עצם זה שהוא עושה את זה רק כדי שאבוא זה מחרפן אותי.
באמת לא יודעת וזה עצוב לי להיות ככה לילד שלי.
ועצוב לי גם להיות ככה לעצמי.
בקיצור עצות יתקבלו ממש בברכה
מבינה אותך מאוד❤️מתואמת
העצה העיקרית שלי היא הדרכת הורים.
העצה השנייה שלי היא לנסות להבין שזה כנראה משהו לא בשליטתו, אף שהוא גדול יחסית. והצעד הבא הוא לנסות להבין ממה זה נובע. אבל זה קשה מאוד מאוד...

תודה.אונמר
מה הכוונה לא בשליטתו?
הוא לא מציק כי הוא רוצה להיות רעמתואמת
הוא מציק כי משהו מציק לו...
אכתוב לך כמה שאלות שאת יכולה לשאול אותו בזמן אמת (ששמעתי מקלינאית תקשורת):
היא עשתה משהו שהפריע לך ולכן אתה מציק לה?
אתה רוצה לשחק איתה, אבל לא יודע איך, ולכן זה יצא בצורת הצקה?
אתה מאוד אוהב אותה, אבל לא יודע איך להביע את האהבה ולכן זה יצא בצורת הצקה?
כמובן, תתאימי את השאלות לרמה שלו. ועצם זה שתחזיקי בראש את שלוש האפשרויות האלה כבר יוריד לך קצת את רמת הכעס עליו...
אנסה. תודה.אונמר
למרות שקצת מרגיש לי שזה בכלל לא קשור אליה. זה קשור לזה שהוא רוצה שאני יבוא ולא יודע לקרוא לי יפה. יש מצב?
כן, בהחלט!מתואמת
שכחתי עוד שאלה שאפשר לשאול אותו:
משעמם לך? וכשאחותך בוכה נהיה "אקשן"?
אבל נשמע שעלית בעצמך על הסיבה שנכונה אצלו. ועכשיו צריך לחשוב מה אפשר לעשות עם זה...
אולי ליזום פניות אליו לפני שהוא מנסה להסב את תשומת לבך? כמה שיותר פעמים ביום.
אולי זמן אישי רק איתו פעם אחת ביום ימלא את הצורך שלו?
זה הרבה ניסוי וטעייה והרבה עבודה, טכנית ורגשית, ואני מתפללת איתך שתעמדי בזה❤️
ואם בעלך נמצא בחלק מהיום, אז שגם הוא יתגייס למשימה הזו...
אז זהו שבאמת באופן כללי אנחנו עושים את זהאונמר
נותנים לו יחס אישי ובמשך היום זה כמעט לא קורה,
אבל בבוקר הוא מתעורר ואנחנו עוד ישנים. אז אין לנו איך להיות שם יותר...
נשמע לי מוגזם שמקום כל יום עוד שעה מוקדם כדי למנוע את זה. אני רוצה לתת לו כלים להתמודד עם החיים ולא רק למנוע היתקלויות.
בעז''ה.
צודקת בהחלטמתואמת
ובזה באמת הדרכת הורים תוכל לעזור לכם בע"ה...❤️
אם נראה לך שהוא רוצה שתקומי בבוקר, אולי משעמם לו?ירדנית
אפשר להקצות לו משחק או ספר מיוחד לשעה הזאת
פעם זה היה הבעיה והוא למד כבר מה לעשותאונמר
אבל אולי באמת צריך יותר מיקוד.
אני אנסה כל ערב לסגור איתו משהו שהוא רוצה למחר ואני אכין לו בשולחן. אולי יעזור באמת.
למרות שתכלס אם אני מספיק אמיצה להסתכל, הבעיה העיקרית היא לא שהוא רב איתה. אלא שאני מתפוצצת כל כך.
אבל שניהם באמת צריכים פתרון.
תודה
חיבוק♥️המקורית
לדעתי חוסר השליטה הוא זה שמוציא אותך מפרופורציות כמו שכתבת, ואולי גם הבכי של הקטנה מטרגר
אני ממליצה להתעכב על זה
מה עובר לך בגוף כשהילדה בוכה? את ככה מול כל הפגנת בכי? ממהרת "לכבות" אותה? קשה לך עם תחושת חוסר אונים?
אם תקראי לו כשהיא בוכה ותגידי לו שאת אוהבת אותו ותתני לו חיבוק ושיחזיר לה ?
אם לא תגיבי דקה ורק תגידי - אני באה ותאספי את עצמך ותוך כדי תחשבי על תגובה?
אני לא מסכימה עם זה שזה לא בשליטתו האמת, אני חושבת שילדים מנסים להשיג כל מיני דברים באמצעות התנהגויות. אולי הוא באמת רוצה להעיר אותה כדי לשחק למשל ולא יודע איך. אולי הוא רוצה להעיר אותך ונעזר בבכי שלה. . גם הבן שלי היה מציק לאחותו כדי להעיר אותה והסברתי לו שזה לא נעים ושיקרא לה בעדינות עד שתקום. והוא יודע לבוא להעחר אותי אם הוא קם מוקדם. גם כשהיה בגיל 5. הוא מתעורר הרבה פעמים לפני כולם?
לדעתי בגלל שזה מגיע למצב של צרחות ואפילו סטירה שזה דבר שהוא מאוד משפיל בעיניי, ובאמת מעיד על סוג של אבדן שליטה טוטאלי בסיטואציה (דווקא כי את מבינה כמה זה באמת לא בסדר), אני רואה צורך בהדרכת הורים/ טיפול סביב התחושות האלה.
עוד חיבוק גיבורה♥️ בטוח לא פשוט לכתוב ככה בפתיחות. שהשם יסייע בידך 🙏
זה בדיוק מה שהתכוונתי ב"לא בשליטתו"
מתואמת
שההצקה נובעת ממקום אחר, לא מתוך רצון להציק. אלא שפשוט בלי שליטה זה יוצא בצורת הצקה...
אז לא הבנתי אותך סליחה🙏המקורית
הכול בסדר
❤️מתואמת
תודה.אונמר
ממש ללכת להדרכת הורים? נשמע לי רחוק ממני.
אבל באמת אני רוצה.
אברר עם מישהי שאני מכירה בעז''ה שיהיה לי אומץ.
מבינה אותךהמקורית
היתרון בזה הוא שמדריכה טובה משקפת מעיניים של ילד את הסיטואציה ותעזור לך גם עם תיאום ציפיות מולו.
תחשבי על זה
את יכולה גם לבנות לך תכנית התקדמות מסוימת שעד זמן x אם לא חווים שיפור אפשר ללכת.
וככל שהם יגדלו זה ישתפר, מבטיחה♥️
אני חושבתoo
שמוקד ההפעלה הוא בציפייה
את מצפה שילד בן 5 לא יציק בלי סיבה
אבל ילדים
גם יותר גדולים
לא צריכים סיבה להציק
(ויש גם לא מעט מבוגרים כאלה
שמציקים בדרך שמבוגרים מציקים)
אם יוצאים מנקודת הנחה
שילד רשאי להציק
כי הוא צריך לעבור דרך
כדי לראות את העולם במבט רחב
יותר מנקודת המבט שלו
אז ההצקה הרבה פחות מציקה להורה
וכל הצקה יכולה להיות הזדמנות
לדבר איתו אחכ
לשמוע אותו
את נקודת המבט שלו
להסביר לו למה זה מציק
להציע דרכים אחרות לפעולה
אבל להשאר איתו
בצד שלו
להיות ההורה התומך והמנווט
לא השוטר
תודה ♥️♥️אונמר
היתי צריכה לשמוע את זה.
זה באמת הגיוני. בטח כשהוא איתה לבד ואני עוד לא קמתי.
אני צריכה להיות יותר בהבנה שככה זה ילד.
תודה.
מה שמפריע לך שהוא מנהל פה את המצבל666
אין לך אפשרות לא לבוא כי הקטנה היא גם ילדה קטנה וגם לה יש צרכים . אז מה שמעצבן אותך שהוא מפעיל אותך בצורה כזאת. גם אותי דברים כאלו מעצבנים.
אז צריך לקחת ילד ולהסביר לו שאם הוא רוצה שאת תבואי, הוא קורא לך. ובאיזה צורה הוא קורא לך . אבל אם הוא מציק לאחות קטנה , אז תהיה תוצאה לא נעימה. לא יקבל הפתעה , לא ילך לחבר, לא יהיה סרט. ולעמוד בזה.
בזמן הרגוע לדבר כמה זה לא נעים כשמציקים לך
וואי תודה על הדיוק. נכון.אונמר
באמת זה מה שמפריע לי.
שהוא יודע שהוא שהוא בטוח יקבל אותי.
ניסיתי להסביר לו פעם שיבוא להעיר אותי ואני יקום ואני באמת קמה, אבל התפספס. אולי ננסה שוב לחדד את זה עם איזה מבצע.
רק מציעהאפונהאחרונה
באופן מאד נקודתי ולא מקצועי או מקיף בכלל -
אולי תגידי לו בלילה בשקט באוזן שכשהוא מתעורר בבוקר והשמש זורחת בחלון, שאת מחכה לו שיבוא להתכרבל איתך במיטה?
מזדהה ממששיפור
לא ברמה של סטירה. אבל כן זה מטריף ברמות. גם בין בן 5 ובת 3, הצקות סתם, לא כי כועס. והוא לא עוצר כשאני באה, רק אם אני תופסת אותו או מסיחה את דעתו. אולי זה קשר נורמלי בין אחים בגילאים האלו?
הגיוני שזה תקין.אונמר
אני כן הבנתי מיזה שאני צריכה להיות יותר זמינה באופן מלא
מזמן הבנתי את זה ולכל זה נשאר רק בשעות הבוקר שהם קמים לפני.
ילדים צריכים נוכחות הורית.
היתה תקופהריבוזום
לפני כמה שנים שהבן שלי גם היה מציק ומרביץ לאחותו (הגדולה דווקא), בלי שום פרובוקציה מצדה. וזה באמת היה משגע! אז אני יכולה להזדהות. מצד אחד יש את החינוך שלו, ושם אפשר לומר שנגיד שוב ושוב ואפשר להיות סבלניים אתו וזה יחלחל וכו' - אבל מצד שני יש את האחות, שכאמא שלה יש לי אחריות להגן עליה ולא לתת לה לסבול ממנו. אני חושבת שממש חשוב להבהיר לילד שלא מקובל עלייך שהיא תסבול בגללו ואת חייבת להגן עליה. אבל לא לעשות את זה בכעס עליו או הרחקה שלו - אלה שני דברים נפרדים.
זה דבר ראשון.
דבר שני, באותה תקופה הרגשתי די אבודה מה גורם לו להרביץ לה סתם כך. נרשמתי לקורס קצר של הבית להורות מקרבת "למה הילד שלי מתנהג כך" (או משהו דומה). בגדול הרעיון שהם מביאים הוא שכל התנהגות מגיעה מצורך כלשהוא שמחפש מענה. ולפעמים קשה למצוא בדיוק מה הצורך הזה, אבל חשוב לנסות לחקור: מתי ההתנהגות התחילה? (וזה יכול להיות: מאז שהאחות נולדה, כן?), מתי היא קורית? כשמי נוכח? ועוד ועוד שאלות שיעזרו לנו אולי בסוף להתחקות אחרי הסיבה (אפשר לחפש רשימה של צרכים באינטרנט, יש דברים שאולי אנחנו לא חושבים עליהם). ברגע שנבין מה עומד מאחורי ההתנהגות נוכל לחשוב על דרכים לספק את הצורך שמניע אותה וממילא ההתנהגות השלילית תדעך. ספציפית עם הבן שלי אני חושבת שהיה לו צורך גדול בשליטה כי זו היתה שנה עם המון שינויים: התחלת גן עירייה, הולדת אחות קטנה והמון שינויים שלא בשליטתנו בצוות של הגן (שכולו היה מקסים, אבל הרבה חופשות לידה ועוד). לא יכולה להגיד שהצלחתי מאוד עם לספק את הצורך בדרכים אחרות, כי הרבה מהרגשת הערעור הגיעה מחוץ לבית אבל זה כן עזר שהיה לי קצה חוט מאיפה ההתנהגות הזו מגיעה. ועם הזמן וההתייצבות של הגן גם ההתנהגות שלו נרגעה מאוד.
אולי יוכל לעזור לך. זה באמת מאתגר.
בהצלחה, והרבה נחת מהם!
(חידוד של משהוריבוזום
כתבתי "בלי כעס עליו". אני לא מתכוונת שלא לגעור בו. אני חושבת שכן טוב להיות תקיפים במקרים של אלימות. אבל יש הבדל ענק בין גערה ללא כעס, שמגיעה באופן נקי רק למען חינוך, ובין כעס אמיתי. גם ההורה וגם הילד מרגישים היטב את ההבדל... כאן זו רק דעתי)
נכון. משתדלת ולרוב מצליחהאונמר
אבל לפעמים לא וכן יוצא הכעס...
תודה.
תודה!! אמן.אונמר
מזדהה, אבל אצלי שמתי לב שזה קשור לויסותיום שני
חושי.
לחלק מההצקות כמו לקחת מוצץ - יש תוצאה שתופסים איתו, לוקחים ממנו את המוצץ... מה שנותן מענה לתחושה.
אז אם יש לי יכולת לתת לו אמבטיית קצף או משהו אחר שנותן מענה לתחושה ומרגיע אותו, רמת ההצקות יורדת פלאים
מי שגומרת לעבוד קצת לפני התאריך המשוער של הלידהכל הישועות
מה אתן עושות בימים האלה בבית?
אני רוצה שזה יהיה ימים משמעותיים ולא סתם של שיעמום ובטלה שמביאים לדיכאון ולחץ..
ממליצה על הכנה רוחניתמדברה כעדן.
הפרשת חלה עם חברה/אחות. לצאת לים, לכתוב הודיה לה'... משהו רוחני לנסות לקלוט את גודל השעה של הורדת נשמה לעולם
מכינה אוכל לאחריאהבה.
כל מיני דברים שצריך לסדר עד הלידה,
טיולים בנחת בטבע
אף פעם לא מצאתי את עצמי משועממת בביתקל"ת
תמיד יש מה לארגן בבית: ניקיון, כביסות.ארגון וסדר🤨
שילוב של קינון ומנוחההשקט הזהאחרונה
הזדמנות לעשות דברים שאחרי הלידה יהיו יותר מורכבים- לצאת עם חברות/ לטייל בקטנה או כל דבר שעושה טוב לנפש
וקינון- מכבסת עגלה, מצעים, חיתולי בד, גופיות.. מרכיבה עריסה, מנקה את החדר שלנו שיהיה מוכן לניו בורן.. מכינה תיק לידה אם עוד אין..
ונחה.. אמנם שעות השינה לא נצברות אבל לפחות בשביל התחושה שהיה לי זמן לנוח לפני השינוי שיגיע
שוב לגבי כיתה א'אובדת חצות
אני עדיין מרגישה מעורבבת מהם מאד
יש להם המון חוויות שצריך לשתף ולהכיל , סיפורים לשמוע, עניינים לטפל בהם, שיעורים לעשות.
אנחנו מתמזמזים יחד עם כל המטלות והמאבקים איתם בסדר ערב (לנו יש אידיאל לעשות שיעורים לפני טלויזיה או להתקלח מוקדם ולסיים עם זה- להם יש תוכניות אחרות רוצים זמן מחשב ומסך וכו) ואיכשהו אנחנו גם משקיעים בהם בקריאת ספרון או להביא חבר או לעבוד על קריאה או אנגלית וכל זה מאד לוקח זמן ומגיעים ל11 ועוד לא עשינו כלום ויש כלים בכיור.
פתאום אין לי זמן לספורט אפילו ולדברים שבעבר היה לי זמן.
ושוב אני סביבם מאד ואין לי רגע לעצמי.
אפשר לו"ז ערב עם ילדי כיתה א (מאמהות לילדי בית ספר) בלי להתמזמז אבל גם לא להיות מדי נוקשים? כלומר להביא בחשבון שילד שחזר עייף ורעב מיום שלם וצהרון לא ירצה לעשות שיעורים מייד? אשמח ללו"ז של שעות והצעות מה לעשות בכל זמן מה אתם מאפשרים ומה לא.
סליחה על החפירה ותודה על ההכלה
תודה!!!
מה קשור אנגלית בכיתה א?רינת 24
למה להעמיס סתם?
אצלנו אין כמעט שיעורי בית. רק בשבת יש דף קריאה ובמהלך השבוע 2-3 דפים בחשבון. הילדה עכשיו בכיתה ב' והיא קוראת מצוין אז כנראה שזה עבד…
מציעה לך לדבר עם המורה ולברר איתה מה קריטי בשיעורי בית ומה אפשר לוותר.
הלוז אצלנו:
16- חוזרים מהצהרון
עד 18- חבר/חוג/מסכים/פארק
18- ארוחת ערב
19- שיעורי בית (אם יש, בדרך כלל אין)+ מקלחת
20- זמן התמרחות לצערי…
21- לישון
אצלנו יש המון שיעורי בית ואין חיה כזאת לא לעשות.ואז את תראי
בגלל זה אמרתי לתאם עם המורהרינת 24
לדעתי האישית ומניסיוני עם שני ילדים אין צורך בכל כך הרבה שיעורי בית בכיתה א… זה ממש צער בעלי חיים… חחח
(בניגוד לגילאים גדולים יותר שלדעתי צריך הרבה יותר לתרגל מתמ' למשל ממה שנותנים אצלנו)
אבל בא' צריך לתרגל הרבהמתיכון ועד מעון
גם קריאה, גם כתיבה
הייתי מורידה עומסנעמי28
מילא הייתם שמחים ומאושרים עם ההעשרה הזאת.
אבל נשמע שזה לא עובד לכל הצדדים.
גם ככה עמוס, גם ככה המעבר בין גן לכיתה קשוח, גם ככה תאומים, גם ככה יש אתגרים שלא קשורים, למה להעמיס?
זאת לא שאלה רטורית, תשאלי את עצמך בכנות מה מניע אותך לדחוף אותם לעוד ועוד?
זה דומה לדרך שאת גדלת? זה תנאי בעינייך להצלחה עתידית? זה גורם לך להרגיש אמא משקיעה וטובה יותר (וללוא זה, מזניחה)? , העתיד שלהם מלחיץ אותך?
אולי את דורשת מעצמך הרבה ומצפה דרישה דומה גם מהם?
ולמה?
באמת תשאלי את עצמך מה גורם לך למרדף הזה, כדי שאם העומס קורה שוב, תזהי על מה זה יושב.
אם זה היה בשמחה ובטוב, אז הכל בסדר, אבל זה לא.
הרבה יותר משמעותי בהתפתחות ילדים בגיל הזה זה סביבה רגועה, בית שאפשר להתפרק בו, אמא רגועה, זה נותן ביטחון רגשי שהוא יכתיב את ההצלחה העתידית שלהם יותר מכל תחום העשרה בכיתה א'
רגעים משפחתיים וחוויות חברתיות מעשירות הרבה יותר מכל עוד תוספת לימודית.
היה להם יום ממש עמוס ורווי לימודים, די הגיוני שירצו לפרוק לחץ.
כשאת חוזרת מהעבודה לא מתחשק לך רגע שקט וקפה?
לילדים פי כמה.
אם השיעורים לא ליום שלמחרת, אין צורך כל יום, גם לא נורא אם לא הכל יעשה בשלמות, וכל שאר התוספות להוריד כרגע.
אצלנו היה בערך ככה:טארקו
חוזר ב16 מהצהרון
זמן חופשי, משחקים, מחשב, לצאת החוצה לגן שעשועים וכאלה.. מה שזורם
חמש וחצי בערך אפילו לכיוון שש עשינו ש"ב, לא היו הרבה ולא נמרחנו עם זה אבל גם אם בחר שלא השארנו את המאבק למול המורה ולא מולנו. היה בעיקר בקריאה.
18-18:30 ארוחת ערב(קלה. לרוב משהו מבוסס על פיתות) לוקחת בערך חצי שעה ולפעמים פחות מזה
מקלחות מהירות, יוצאים עד 19 ורבע מקסימום
ולמיטה עם סיפור/פודקאסט/מוזיקה.
פעם בשבוע(לרוב מוצש כדי להתחיל את השבוע בטוב) עוברים על הקלמר והילקוט לראות שהוא מסודר
מערכת לא ממש היה בכיתה א כי פשוט היה צריך להביא חשבון ועברית כל יום והשאר נשאר בכיתה.
אוכל ארגנו אחרי שהוא הלך לישון אבל הוא באמת היה במיטה עד 20 במקסימום.
אני דווקא לא מרגישה שנכון לעשות שיעורי בית מיד כשחוזרים מבית הספר. נכון שככה זה "קל יותר" מצד לזכור ושזה לא ייבלע ביום
אבל ממש רואה אצלנו, וגם זוכרת עלי כילדה ועל אחים שלי, שחוזרים מאוד מוצפים מיום שלם מחוץ לבית שהוא מאמץ מנטלי גדול מאוד
וצריך זמן רגיעה והפסקה לפני מאמץ מנטלי נוסף... יש ילדים שזה בסדר להם אבל לדעתי לרוב הילדים זה נכון ולכן העדפנו שזמן ש"ב יהיה לקראת א.ערב ולא מיד כשחוזרים.
הבת שלי בכיתה א בבית ב2, יש לה ש.ב כל יוםרקלתשוהנ
אבל המורה לא נותנת משהו שלוקח יותר מ10 דקות. אם שתי מורות נותנות, זה רבע שעה מקסימום.
אני לא מבינה את התיאור שלך אז נראה לי שמשהו בתנאי הפתיחה שלכם שונה בהרבה.
מאיפה הגיע האנגלית? הם לומדים אנגלית בכיתה א??
מניחה שאם היתה חוזרת ב4, גמורה מותשת ומוצפת בהרבה, היה לה קשה הרבה יותר לתת מהזמן שנותר לה לשבת שוב ללמוד
לא הייתי עושה שום לוז עם ילדות הכיתה שלה אם היא מגיעה ב4, אין לה שום צורך לראות שוב חברות אלא רק להירגע בבית ולנשום.
יש מקומות שלומדים אנגלית בכיתה א'יעל מהדרום
לק"י
אבל אצל הילדים שלי זה היה קליל. בטח לא כולל חזרות וש.ב.
לוזהמקורית
חוזרים ב16
מסספרים איך היה, מנשנשים משו
משחקים
לפני ארוחת ערב אם יש שיעורים - עוברים על זה (לא יותר מ10 דק רבע שעה בדרכ)
ארוחת ערב+ מקלחות
זמן פטפוטים
20 לישון וביי
אחרי השעה 16 מבחינתי זה הזמן להיות בבית.
לפני שנתיים היה חוג לכל אחד אבל זה היה עמוס מדי
הבת שלי התחילה לבקש להיפגש עם חברות. אני אאפשר לה פעם אחת השבוע, אבל במקביל אבהיר לה שהחברה נמצאת איתה בכיתה כל היום וזה מספיק בעיניי וזה ממש לא הולך לקרות על בסיס שבועי
בעלי דואג להפגיש את הילד למשחק כדורגל עם חברים פעם ב3 שבועות
זהו
אצלנו השב יכולים לקחת 20 דקות, ילד1מנגואית
המורה אמרה שאם לוקח יותר מ20 דקות ,להפסיק ואם קורה כמה פעמים לדבר איתה והיא יכולה להוריד לילדים באופן ספציפי
אנחנו עושים בדרכ שב אחרי ארוחת ערב כי אז גם אני וגם בעלי בבית ונוח שאחד יושב איתו וההורה השני עם השאר/מקלחות וכו
אצלינו הלו"ז הוא כזה-שימושית
מגיעים ב16 הביתה, עד 16:30 מתאפסים
אני מביאה ירקות ומים
ואז משחקים
ב18:30 גומרים עם ארוחת ערב ואז יושבת על ש.ב. אבל אצלינו זה יוח"א ולא צהרון, אם היה צהרון היו עושים ש.ב. שם
אולי כדאי לך לדבר עם המורה של הצהרון שתעשה ש.ב. בכיתה?
ב20:00 נמצאים במיטה אחרי מקלחת
לעבוד על אנגלית את יכולה לעשות כחלק מהשעת צפיה (סרטונים ומשחקי מחשב של לימוד אנגלית)
ספורט אני עושה פעם בשבוע בערב ועוד 3 פעמים בשבוע בבוקר לפני העבודה. (לא אימון מלא, 15-20 דק' בבית)
חברים זה פעמיים בשבוע
אם הם בצהרוןמתיכון ועד מעוןאחרונה
אז לא עושים שם שיעורי בית?
בעיני לו"ז הגיוני מכיל מנוחה שחוזרים, נניח לראות קצת טלוויזיה נשמע הגיוני, או איך שחוזרים לשתות ביחד שתיה חמה עם פרי או נשנוש ולהקשיב לסיפורים אז שיעורים
(אצלנו לרוב בא' זה לא המון זמן)
ואם מספיקים חבר וכו'... עד 18 גג, ואז אנחנו לומדים קצת (לימודי קודש) למשך כמה דקות, מקלחות, ארוחות ערב והולכים לישון סביב 8, אחרי שנמרחים ומקשקשים עוד קצת
