אני רואה את הגוף שוכב על האבן בבית ההספדים. תוהה לעצמי כמה שהייתי קשור אליו עד לא מזמן וכמה שהוא זר לי עכשיו.
הרבה אנשים יש כאן, חלקם אפילו איני מכיר אבל יודע בדיוק מי הם ומה חושבים.
חלקם מסתכלים ומרחמים על הגוף הדומם ששוכב שם וחלקם על המשפחה שנשארה ללא האבא.
איזה צער עמוק אני חש כי האהוביי בוכים וכבר מתגעגעים ומצד שני יש לי מעין ידיעה ברורה שהם יעברו את זה ועוד יפרחו.
הדוברים אחד אחרי השני משבחים בהספדים. אני רואה את האותיות שלהם עולות ונכנסות לי במרחב. כל כך זר לי להיות במרכז. על כל מעשה טוב שמוזכר עולה הפניה מול עיני. כל כך קשה לעשות מעשה טוב אחד ללא שום רבב בתוך הגוף הזה. אבל רציתי, ה' עדי.
אני חושב כי כמה קצרים החיים על פני האדמה ואיך הם ארוכים ועמוסים בכל כך הרבה אירועים, חוויות ומחשבות. נראה שדבר היחיד שקשה להתרגל כאן, להתקיים ללא הזמן כי כל השאר נראה מוכר.
הנה רואה את האותיות של קדיש עולות ומלטפות את מהותי, מתחילים ללוות את גופי בדרכו האחרונה. אני גם מלווה אותו כעין חוט בלתי נראה קושר ביננו. נחת פנימי עוטפת אותי, מין תקווה גדולה שמשהו חדש מתחיל. האדמה מכסה את גופי והקשר מתרופף.
אני יודע שעוד מעט אכנס למרחב אחר שאזכה לפגוש את האהובים שאבדתי. את הרבי שלי האהוב שנרצח על קידוש ה' ואת הסבתא ברטה שתמיד אהבה אותי. יש בי פחד אבל תקווה גדולה שמלווה אותי. אני שומע את בני ששר "לך אלי תשוקתי בך חשקי ואהבתי" הפיוט שכה אהבתי...
הגיע זמן לעבור לשם לתת דין וחשבון. אני רואה אותיות רבות, מלאות וזוהרות לצדי.
אני משנן במהותי את דברי המתוקים של הרמח"ל "הַמְּקַוֶּה אֲפִילוּ נִכְנַס בַּגֵּיהִנֹּם יוֹצֵא מִמֶּנּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר, "וְקוֹיֵ יְהֹוָה יַחֲלִיפוּ כֹחַ יַעֲלוּ אֵבֶר", ה' מֵאִיר עָלָיו. וְכַמָּה מַלְאָכִים עֶלְיוֹנִים מַעֲלִים אוֹתוֹ הַמְּקַוֶּה – "אֵבֶר כַּנְּשָׁרִים" וּמִסְתַּלְּקִים עִמּוֹ לְמַעְלָה, וְתִקְוָתוֹ הִיא טָהֳרָתוֹ, "מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל"
הרבה אנשים יש כאן, חלקם אפילו איני מכיר אבל יודע בדיוק מי הם ומה חושבים.
חלקם מסתכלים ומרחמים על הגוף הדומם ששוכב שם וחלקם על המשפחה שנשארה ללא האבא.
איזה צער עמוק אני חש כי האהוביי בוכים וכבר מתגעגעים ומצד שני יש לי מעין ידיעה ברורה שהם יעברו את זה ועוד יפרחו.
הדוברים אחד אחרי השני משבחים בהספדים. אני רואה את האותיות שלהם עולות ונכנסות לי במרחב. כל כך זר לי להיות במרכז. על כל מעשה טוב שמוזכר עולה הפניה מול עיני. כל כך קשה לעשות מעשה טוב אחד ללא שום רבב בתוך הגוף הזה. אבל רציתי, ה' עדי.
אני חושב כי כמה קצרים החיים על פני האדמה ואיך הם ארוכים ועמוסים בכל כך הרבה אירועים, חוויות ומחשבות. נראה שדבר היחיד שקשה להתרגל כאן, להתקיים ללא הזמן כי כל השאר נראה מוכר.
הנה רואה את האותיות של קדיש עולות ומלטפות את מהותי, מתחילים ללוות את גופי בדרכו האחרונה. אני גם מלווה אותו כעין חוט בלתי נראה קושר ביננו. נחת פנימי עוטפת אותי, מין תקווה גדולה שמשהו חדש מתחיל. האדמה מכסה את גופי והקשר מתרופף.
אני יודע שעוד מעט אכנס למרחב אחר שאזכה לפגוש את האהובים שאבדתי. את הרבי שלי האהוב שנרצח על קידוש ה' ואת הסבתא ברטה שתמיד אהבה אותי. יש בי פחד אבל תקווה גדולה שמלווה אותי. אני שומע את בני ששר "לך אלי תשוקתי בך חשקי ואהבתי" הפיוט שכה אהבתי...
הגיע זמן לעבור לשם לתת דין וחשבון. אני רואה אותיות רבות, מלאות וזוהרות לצדי.
אני משנן במהותי את דברי המתוקים של הרמח"ל "הַמְּקַוֶּה אֲפִילוּ נִכְנַס בַּגֵּיהִנֹּם יוֹצֵא מִמֶּנּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר, "וְקוֹיֵ יְהֹוָה יַחֲלִיפוּ כֹחַ יַעֲלוּ אֵבֶר", ה' מֵאִיר עָלָיו. וְכַמָּה מַלְאָכִים עֶלְיוֹנִים מַעֲלִים אוֹתוֹ הַמְּקַוֶּה – "אֵבֶר כַּנְּשָׁרִים" וּמִסְתַּלְּקִים עִמּוֹ לְמַעְלָה, וְתִקְוָתוֹ הִיא טָהֳרָתוֹ, "מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל"
