אתם, שראיתם בחורה רצה בדיוק כשמתחילה הצפירה לזכר חללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה, אתם, שהתחלתם לצקצק בלשון, אולי גם לומר "החרדים האלו" או "מי שלא מכיר את הפחד הזה לא אמור לגור פה" ו"הם הרי לא משייכים את עצמם למדינה"-תפסיקו, אתם לא יודעים את הסיפור...

אם הייתי אומרת לכם שההורים שלי נרצחו בפיגוע לפני שלוש שנים וחצי והסיבה שרצתי עכשיו היא כדי להגיע לאח שלי התאום, הוא אמנם גדול ממני בחמש דקות אבל מאז הפיגוע הדאגה עליו עברה אליי, אתמול הוא חזר מהישיבה, אמר שהוא לא רוצה להיות שם ביום הזיכרון, שאלתי אם הוא רוצה שנלך לטקס, הוא גמגם משהו על הכובע והחליפה והחולצה הלבנה ואמר שהוא לא רוצה, בצפירה של הערב אמרנו יחד תהילים בבית, אחרי כמה דקות יאיר הלך כבר לישון, אני נשארתי בסלון ללמוד למבחן מתכונת שיש לי מחר כי לא חשבו שיש בעיה לקבוע אותה דווקא ביום הזה... כמעט ולא ישנתי בלילה, מפחדת מהחלומות שיגיעו, האמת שיותר מהחלומות שיהיו ליאיר מאשר לי, והיה סיבה לחשוש, באחת וחצי בלילה הוא הופיע בסלון עם עיניים אדומות ושאל אם אני חייבת ללכת מחר ללימודים, ישבנו יחד לדבר, הסברתי לו שזו מתכונת שאני חייבת לעשות ולא יכולה לדחות אותה אבל הבטחתי לו שאני אחזור לפני הצפירה ונהיה בה ביחד, הכרחתי את שנינו לאכול משהו והלכנו לישון.

בבוקר הוא יצא לתפילה ואני לסמינר, עשיתי את המבחן בזריזות, מנסה למהר אבל לא להלחץ מזה וברגע שסיימתי-יצאתי לכוון הבית, הפקקים היו בלתי נסבלים והייתי כל כך לחוצה להגיע כבר שהחלטתי, ירדתי מהאוטובוס והתחלתי ללכת מהר לבית, הטלפון שלי בלי בטריה, אפילו מה השעה אני לא יודעת, יצאתי מהסמינר באזור עשר ועשרים אז כנראה שאני יכולה להספיק להגיע הביתה לפני הצפירה, אני ממלמלת תהילים, מתחננת שאגיע לבית לפני שיאיר ייכנס להתקף חרדה שגם לי קרה משהו, אני כל כך בלחץ שאני מרגישה שאני כמעט נכנסת להתקף, אני הולכת יותר מהר, מכריחה את עצמי לא ליפול, דמעות מתחילות לזלוג על הלחיים שלי ועשר דקות הליכה מהבית בהר נוף-הצפירה מתחילה, אז בלי לחשוב אני מתחילה לרוץ, מתעלמת מכל האנשים שעומדים דום סביבי, מהרעש שהנעלים שלי עושות, מהצקצוקים של האנשים, אני אפילו לא רוצה לצרוח שהצפירה הזו נועדה בשבילי, רק רוצה להגיע כבר ליאיר, להראות לו שהכל בסדר, כשאני נכנסת הביתה שתי דקות אחרי שהגיע הצפירה התפוגגו- יאיר יושב על הספה עם עיניים עצומות, אני מעירה אותו, הוא מביט בי בהלם, "גם אני מת?" הוא שואל, אני בוכה, לא יודעת אם מהקלה או מעצב,  "לא, הכל טוב, פשוט היו פקקים ונגמרה לי הבטריה בטלפון, אתה בסדר?" הוא הביט בי, תוהה אם להאמין, רק אחרי שהוא רואה שאנחנו בבית ושנינו חיים-הוא נרגע, עדיין קצת מבולבל ואולי גם כועס קצת, הרי הבטחתי שאני אהיה איתו בצפירה אבל הוא לא אומר כלום, "מה את עשית בצפירה?" שאל, "האמת שרצתי לבית, פחדתי שתפחד..." הוא גיחך בלי שמחה, "באמת פחדתי" הגיב, שנייה של שקט חלפה, "אבל תודה" הוסיף בסוף והבנתי שלמרות חוסר הנעימות שעובר בי כשאני חושבת על הריצה שדפקתי בדיוק כשהתחילה הצפירה-זה היה המעשה הנכון, גם אם אנשים חשבו אחרת, גם אם צקצקו, אפילו אם זה פגע במישהו... לכן אני כותבת את זה, כי אני לא רוצה שיפגעו, אני לא רוצה להוציא לעז על מגזר שלם, אני לא רוצה לגרום לשנאה, רק לטוב, אם ראיתם אותי או מישהו אחר-תזכרו שאתם לא יודעים את כל הסיפור, יכול להיות שמאחורי הריצה של החרדית מסתתרת יתומה על סף התקף חרדה שרוצה רק להגיע כבר הביתה.

(הסיפור לא אמיתי, המסר כן!)

בטירונות נפגשנו

הוא נבנה לאט לאט כשוקיסט המחלקה

בתרגילים חששו ממנו

לא רצו להתקרב אליו בתרגילים עם ירי אמיתי (רטוב)

ויכולתי להבין

אבל רצה הגורל ולי לא היה נעים לסרב

אני הייתי 1

הוא היה 3

זוג בתוך חוליה מסתערת

צחקנו על זה אחר כך

שמואל הוא הציג את עצמו בערב, קיבוצניק, הבן הקטן להורים מבוגרים

ישבנו דיברנו

היה בו שקט כזה

הוא מאלה שלא זכירים

לא שמים לב אליהם

נספחים בחבורה אם בכלל

כשיוצאים לא זוכרים לקרוא להם אבל אם הגיע יוצא נחמד

כשעולים חמישה לאוטובוס ויש רביעיית מקומות פנויים הוא יצטרך לשבת בנפרד

אבל בסדר, לא אכפת לו

בצפון ב2006 עלינו נלחמנו הסתערנו

שמואל היה פרח יפה ואחר כך נרדף להרדוף

ליוויתי אותו עם כולם

ההורים היו

ועל המצבה כאיזה משהו סימבולי אלוהים הראה לנו שגם הוא בא ללוות

הם טעו בשם

החליפו מצבה אחרי כמה ימים וגם בשניה היתה טעות

בשלישית הגעתי בעצמי עם החייל שהיה אחראי על זה

היה צריך אחד שהכיר את שמואל

שזוכר את מי שלא זכיר

צדק פואטי

כשאורי אמר שהוא רוצה להירשם לשלב ב' ואם זה בסדר מבחינתי, אמרתי "אוקיי, כן. בטח" כי לא ידעתי מה זה וחשבתי שמדובר בעוד אחת מתוכניות לעידוד השתלבות בהייטק של משרד התעסוקה או הרשות המקומית או אני לא יודעת מי שמנסה לעזור לאנשים בלי עבודה למצוא אחת כזאת, או לפחות קורס שבועי או מנטור אישי להכנה לראיונות עבודה או כל סיבה אחרת לקום בבוקר, להתלבש ולצאת למקום שהוא יוכל לפגוש עוד אנשים במצב שלו.

כשהבנתי במה מדובר, אורי אמר שמאוחר מדי בשביל לבטל וש"אם את לא יודעת משהו, את צריכה פשוט לשאול, ואם את לא שואלת, זאת הבעיה שלך."  עכשיו, כשאורי מת, יש לי עוד כמה בעיות, אבל בשלב ההוא, ותסלחו לי על משחק המילים הלא מוצלח, הבעיה הכי גדולה שלי הייתה שבעלי, האברך לשעבר, יתגייס לצבא.

אבא שלי, למרבה ההפתעה, דווקא תמך. "גם ככה הוא מחפש עבודה כבר יותר מידי הרבה זמן. זה לא טוב לדבר להיות בלי משהו לעשות, ציפי, זה לא טוב." אבל אמא שלי הבינה מצוין לליבי. "זאת הדרך שלו להתמודד עם הכל. אבל את צריכה להכיל ולשים את הגבול. בשביל זה את אשתו, ואישה טובה, ואת תמצאי את הדרך להוריד אותו מהרעיון."

אמא שלי צדקה, כדרכן של אימהות שיודעות נפש בנותיהן, אבל גם טעתה, כדרכן של אותן אימהות בדיוק, שמדברות מנקודת המבט שלהן ומשליכות מהזוגיות שלהן על הזוגיות של הבת שלהן. היא צדקה שהייתי אישה טובה, ושהיו לי דרכים רבות להוריד אותו מהרעיון, אבל היא טעתה בכך שהיא לא הבינה שהאופן שבו אני רואה את מקומי במערכת היחסים ביני לבין בעלי, שונה באופן מהותי מהאופן שבו היא רואה את תפקידי כאישה טובה. יכולתי למצוא דרך לכופף את הרצון שלו, אבל אז הוא כבר לא היה אורי שלי. האיש שרצה אותי ובחר בי. הוא היה הופך לאיש אחר, עם רצונות שאני שתלתי במוחו. ואת זה לא רציתי.

דיברנו על זה כשחיכינו בחדר ההמתנה לרופא הנשים שלי. רציתי שהוא יבין אותי והוא באמת הבין, אבל הוא אמר שהוא לא מסוגל. שהשנה האחרונה בבית גמרה אותו. שהמצב בהייטק כל כך אנוש ושהסיכוי שלו בתור ג'וניור חרדי בוגר מכללה ללא צבא למצוא עבודה הוא אפסי. "וחוצמיזה שכל החברים שלי עושים את זה. שלום, את זוכרת את שלום? אז הוא עשה את זה מייד אחרי השביעי באוקטובר. וגם מנחם אלבז, זוכרת את מנחם עם אשתו החולת נפש? אז הוא התגרש מסתבר, התגרש והלך לעשות שלב ב'."

"אשתו לא חולת נפש", אמרתי בתוקף. "היה לה דיכאון אחרי לידה ואני במקרה עוקבת אחריה באינסטגרם ויודעת שקודם הוא עשה שלב בית והרבה אחר כך הם התגרשו."

"אה"

"אבל בלי קשר. אם זה מה שאתה רוצה, אתה יודע שאני לא אעצור אותך. אני רק מבקשת שלא תסתובב בשכונה עם מדים".

חשבתי שהבקשה שלי לגיטימית. אחרי הכל זאת הייתה השכונה שבה גדלתי, והבית שההורים שלי הפקידו את הסכום הראשוני לקנייתו בשביל החתן הבחור ישיבה, שישב וילמד בכולל בשקט. למרות שקצת לפני שאורי הציע לי נישואין, הוא התוודה באוזני הסמוקות מקור ומלחץ שהוא לא חושב ללמוד תורה בכולל כל החיים ולמעשה הוא כבר השלים כמה בגרויות בסתר, בלי ידיעת הוריו.

כשחזרתי הביתה באותו לילה, אבא שלי אמר לי שזה בסדר גמור. שהם יתנו את הכסף שהם חסכו בשבילי לדירה גם אם בסוף אורי יחליט לעשות משהו אחר.

"אבל אישה טובה", ציינה אמא שלי, שישבה בסלון לידנו עם סינר מלוכלך מקצף של עוגת שלוש הקומות שהיא בדיוק סיימה להכין למסיבת האירוסין והקשיבה בשקט, "תדע לכוון אותו לדעת מה הוא באמת רוצה."

מה שאורי באמת רצה זה ללמוד מחשבים ולהרוויח המון כסף. ועכשיו הסתבר שהוא גם רוצה לעשות צבא וללבוש מדים בשכונה.

"אם את לא מוכנה שאני אסתובב ככה זה אומר שאת לא מסכימה עם הבחירה שלי" הוא לחש לי, כי היינו במקום ציבורי, הזוג שמולנו נע באי נוחות, הגבר ניסה להניח יד על הרגל של אשתו, והיא הדפה אותה בנחישות.

"זה לא עניין של הסכמה, זה עניין של כבוד. אני מכבדת את ההחלטה שלך ואני מצפה שתכבד את הבקשה שלי לא להסתובב ככה ברחוב."

"איזה רחוב, ציפי, על מה את מדברת? כאילו שאין עוד אנשים עם מדים ברחוב שלנו, ואם לא ברחוב שלנו בדיוק אז ברחוב של ההורים שלך."

"לא אכפת לי מה אנשים אחרים לובשים, אכפת לי מה אנשים אחרים חושבים עליי, עליך, עלינו."

אורי שאל מה הם יחשבו עליי.

"אתה באמת רוצה לדעת מה הם יחשבו? הם יחשבו שאני מסכנה שאני התחתנתי עם מישהו שהוא כאילו מוצלח והכל אבל הוא לא לומד תורה, והוא למד מקצוע אבל לא מוצא עבודה, ועכשיו הוא גם הולך לצבא, וזה בנוסף לזה שאין לי ילדים. והם ירחמו עליי כי אני מסכנה."

"ואת מסכנה?"

"לא. אני לא מסכנה כי אני בכלל לא רציתי ילדים עד עכשיו, אבל הם לא יודעים את זה. אתה מבין? הם גם לא יודעים שלא אכפת לי שאתה לא אברך ושזה לא מעניין אותי. הם חושבים שאני רוצה לרצות את מה שהם רוצים, אבל הם לא שואלים אותי אם אני מרוצה או לא הם מחליטים בשבילי מה אני צריכה לרצות ואז מרחמים עליי שאני לא מקבלת את מה שאני רוצה."

אורי חייך, "את מה שהם רוצים בשבילך."

בנקודה הזאת כבר כעסתי. "אתה פשוט לא מקשיב לי. הם לא רוצים כלום בשבילי. הם פשוט חושבים שזה מה שכל אישה רוצה."

אורי אמר שאני לא כל אישה ושאל אם זה בסדר שהוא ייכנס רגע לשירותים. ניצלתי את הזמן כדי לשאול את צ'אט ג'יפיטי 'מה זה בדיוק שלב מה זה שלב בית לגברים חרדים', וקיוויתי שבתשובה שלו יהיה משהו שיגרום לי לשכנע את אורי לסגת מהרעיון. כשאורי חזר, ידעתי ש "שלב ב'" לגברים חרדים הוא מסלול שירות צבאי מקוצר, המיועד לגילאי 26-40, המאפשר להם להשלים שירות חובה קצר (בדרך כלל 3 שבועות) הכולל טירונות (רובאי 02 או 03), תוך שמירה על אורח חיים חרדי (כשרות מהדרין, הפרדה, תפילות ושמירת שבת), ובסופו משתלבים במערך המילואים בתפקידים המותאמים להכשרתם האזרחית. המסלול מאפשר תרומה למדינה, יציאות יומיות הביתה במהלך הטירונות (לא כולל שישי-שבת), ומתאים למי שקיבלו פטור משירות סדיר על בסיס "תורתו אומנותו" או שירות אזרחי.

אוף.

"זה בסך הכל שלושה שבועות," לקחתי בתודה את כוס המים שהוא ארגן לי ממקור בלתי ידוע בדרכו חזרה מהשירותים, "למה ללבוש מדים לשלושה שבועות ולתייג את עצמך כמישהו שעשה צבא. איך תסביר את זה לילדים שלנו."

אורי טען שאין צורך להסביר שום דבר לילדים שעוד לא נולדו ושעם כל הכבוד, זה לא שיקול, אבל שהוא מוכן לחשוב מחדש על עניין המדים ושאולי באמת הוא יחליף כל פעם באוטו לפני שהוא מגיע, "אבל זה בתנאי שאת מבטיחה לי שזה לא אומר שאת מתנגדת לרעיון ושהמדים והשכנים ומה יגידו זה רק תירוץ."

שמחתי שהמספר שלנו בדיוק הופיע על הצג ואנחנו קמנו לרופא ויכולתי לא להבטיח שום דבר.

הרופא נשים היה ענייני. שאלתי אם זה יכאב. הוא אמר שלא. שהוצאת התקן לא אמורה לכאוב. אורי שאל לְמה אנחנו צריכים לצפות עכשיו ואני הבטתי בו בהקלה, וכמו בהזדמנויות אחרות הוצפתי בהכרת טובה על היכולת שלו לשאול בקומי את כל השאלות שאני לא מעזה.  

"יכול להיות דימום קל, כתמים למשך יום או יומיים, לא משהו שצריך להטריד אתכם," הוא תקתק משהו במחשב ולא הסתכל עלינו. "ומה לגבי המחזור?" אורי התעקש, ואני התכווצתי קצת במבוכה אבל גם שמחתי שהוא מתעקש, "הוא יחזור מיד?" הרופא הרים את מבטו מאחורי המחשב, וחייך חיוך חצי מקצועי, "שאלה טובה. הגוף צריך להתאפס על עצמו. אצל חלק מהנשים הביוץ חוזר תוך שבועיים, אצל אחרות זה לוקח קצת יותר. אבל מבחינה פוריותית," הוא הניח יד על התיק הרפואי שלי, "אתם יכולים להיכנס להריון כבר מהרגע שאת יוצאת מהדלת הזו." הרגשתי את היד של אורי מחפשת את שלי מתחת לשולחן, מוצאת אותה ולוחצת בעדינות. היינו נשואים שלוש שנים כמעט, וזאת הייתה הפעם הראשונה שהרופא אמר את המילה הריון, בלי המילה מניעה לפניו.

הנה משהו שלא סיפרתי להורים שלי, או בעצם לאף אחד אחר בעולם. בערב ההוא, אחרי שאורי אמר שהוא לא מתכנן ללמוד בכולל כל חייו ואני אמרתי "אוקיי", שאלתי אותו אם זה בסדר שגם אני אגיד משהו.

"אני לא רוצה ילדים"

"בכלל?" המבט הזה שלו עדיין רודף אותי לפעמים.

"לא. לא בכלל. פשוט לא מיד בהתחלה".

"את" ראיתי אותו נע באי נוחות, מחפש מילים שהוא מכיר לדבר על דברים שהוא לא מכיר, "זה בגלל שאת לא רוצה שיגעו בך?"

"לא. לא. לא בגלל זה. בגלל שאין לי כוח מיד להריון וללדת ולקום בלילה לתינוקות."

הוא הביט בי בפליאה, ואני הסמקתי וכמעט רציתי לומר שאני חוזרת בי ובעצם סתם אמרתי כדי לבחון אותו אבל אז עוד לא ידעתי מה תהיה תגובתו של אבא שלי כשאספר לו על גילוי הלב של החתן המיועד, וחשבתי שאם אנחנו הולכים לפתוח במלחמה שנינו מול כל העולם, הדבר החכם הוא להיות כנים עד הסוף.

"יש לי חמש אחיות. אני יודעת מה זה להיות בהריון, אני יודעת מה זה לידות" הוא הנהנן בריכוז שהזכיר לי את אבא שלי מנסה לפתוח בקבוק יין, "אני יודעת שאני רוצה את זה, אבל לא עכשיו. אני רק בת עשרים ושתיים. אפשר לחכות."

אז חיכינו. קצת יותר ממה שתכננו בהתחלה, אבל בסוף זה קרה. בדרך חזור מהרופא והשיחה ההיא, קנינו בדיקת הריון. זאת הייתה, אני חושבת, הקנייה השמחה האחרונה שלנו. תכננתי להשתמש בה בבוקר שאורי מת. עברו שלושה שבועות מהווסת האחרונה, שהייתה שונה מכל ווסת אחרת שקיבלתי בחיי, אבל צ'ט ג'יפיטי וכמה חברות שהגיבו לשאלתי האנונימית בקבוצת "מצפות לצפות" בפייסבוק טענו שזה בסדר. אבל שכחתי לעשות את זה בבדיקת השתן הראשונה ואורי הציע שנחכה למחר "יום אחד לא משנה, מותק". אבל אחרי זה כשהוא היה בבסיס ואני הייתי במשרד, הוא שלח לי הודעה קולית שהוא מצטער אם הוא לא היה מספיק אמפתי, ושזה בעצם בסדר לבדוק גם ככה, "פשוט הסיכוי לתשובה חיובית יורד ואני לא רוצה שתתאכזבי סתם".

כשאמא שלי דפקה בדלת, חשבתי שזה אורי שמחזיק ביד איזו עוגה, או עדיף, מגש פיצה. צעקתי לו מחדר השינה "שניה אני באה". פתחתי את הדלת, ראיתי אותה והבנתי, בלי להבין שאני מבינה, שזהו.

לפני חודשיים בערך, אישה אחת מהשכונה שלא הכרתי, עם מטפחת כחולה גבוהה ובעל שעשה עם אורי שלב ב', פגשה אותי בבית מרקחת ליד הבית וסיפרה שהם מדברות עליי לפעמים, בקבוצת ווצאפ שלא ידעתי על קיומה, ושהיא מקווה שכל העניין הזה עם הצבא יסתדר. "מה עם הילדים?"

"אין ילדים"

"ומה איתך"

רציתי לומר אין אותי, אבל לא אמרתי. "אני אני". אמרתי, כי לא רציתי להגיד שאני בסדר. "אני חושבת שאני מתחילה לעכל".

את תראי, היא אמרה בידענות מתנשאת שהרגישה לי אז מרושעת, אבל ממבט לאחור אני מבינה שהיא בסך הכל ניסתה להיות רלוונטית, "הכאב בהתחלה הוא כמו ספירלה. אבל אחר כך זה יותר טוב."

האישה עם המטפחת הכחולה הגבוהה צדקה. בהתחלה הגעגוע היה מגיע בגלים. ברגעים קטנים וטפשיים כמו ליד הטופו בסופר הצמוד לבית, בקידוש אצל ההורים, ובלילות. והיום בבוקר למשל. אבל זה גם לא נרגע בכלל. זה מזכיר לי את הפעם ההיא שלחברה שלי נחסם הווצאפ בגלל איזו שטות, ובהתחלה היא קיוותה שזה יסתדר מעצמו, וכשהיא הבינה שלו אז היא פנתה לאיש מקצוע שאמר לה שתמורת אלפיים שקל הוא יוכל לסדר את זה, אבל גם הוא לא הצליח. ולא נותרה לה ברירה אלא לקנות עוד קו, ולפתוח חשבון ווצאפ חדש ולהודיע לכל החברות והלקוחות והמשפחה ובעצם לכל אנשי הקשר שלה שיש לה מספר חדש. וכשאני פגשתי אותה חצי שנה בערך אחרי שזה קרה, היא סיפרה לי שהיא עדיין נכנסת לפעמים לחשבון  הווצאפ ההוא, למרות שההודעה בכניסה לא משתנה ולמרות שכל מי שהיא התייעצה איתו בעניין אמר לה שלמטא יש מדיניות נוקשה מאוד בדברים האלו ושאפילו פנייה לצוקרברג לא תעזור, "ועדיין" הדגישה החברה "אני עדיין לא מצליחה להאמין שזה סופי".

ככה אני מרגישה לגבי אורי, למרות שעברה כבר יותר מחצי שנה. אני עדיין מתעוררת לפעמים בבוקר ותוהה לעצמי אם הוא פשוט קם מוקדם ועוד רגע יפציע בפתח החדר. אני עדיין מחכה להודעה ממנו במהלך היום, אני עדיין לא מאמינה שזה סופי.

אתמול המפקד של אורי היה פה עם איזו עובדת סוציאלית. הם אמרו שהם מצטערים. שהצבא לא מוכן להכיר באורי כמי שמת במהלך השירות. הם מבינים שהוא היה בחזור מהבסיס, ושהוא נהרג כשהוא עצר בשוליים להחליף ממדים לאזרחי, אבל שזאת ההחלטה וזה החוק ועוד כל מיני דברים שאני לא זוכרת כי הפסקתי להקשיב.

הם אמרו שאני יכולה לכתוב לרמטכ"ל או לשר הביטחון את הסיפור הלא שגרתי של אורי,  כמו שילדים בארצות הברית כותבים לנשיא. ושאולי זה יעזור. אני אפילו לא ידעתי איך קוראים לרמטכ"ל ולשר הביטחון, חשבתי שזה שני תארים לאותו בנאדם. אבל גיגלתי ועכשיו אני יודעת שזה ממש לא. בכל מקרה, אני כותבת את המכתב הזה לשניכם ושולחת לכל אחד בנפרד, ואני מבקשת שתכירו באורי שלי כחלל מלחמה. אולי הוא לא חלל של המלחמה שאתם חושבים, אבל הוא חלל של מלחמה אחרת.

שירי זיכרון/

ישנו מקום בין הרי חברון, 

שם לחמנו בקרב האחרון, 

שם נפלת בין הבית לכיכר,

שם לא שבת בלילה אל הכפר.

אתה זוכר את השיר הישן,

ששרנו אז עם סימון הקטן,

השיר "על גבעה של טרשים",

שפיזמנו בל"ג בעומר על הקרשים.

העיירה שלנו נראית קצת שונה,

בלעדייך ההר הירוק, שחור השנה,

ואם נעצור כבר לא נראה אותך,

בונה סוכה עם שלומית אחותך.

ורק שני מילים אני הכי זוכר,

הראשונה בבקשה השנייה תישאר,

כורע ברך לידך בשדה הקרב,

מביט בפניך היפות ללא רבב.

ישנו מקום בין הרי חברון, 

שם לחמנו בקרב האחרון,

שם נפלת בין הבית לכיכר,

שם לא שבת בלילה אל הכפר.

בְּעֵת כְּחֹל שָׁמַיִם הוֹרִיק

נָשָׂא אֶת מַבָּטוֹ לַמֶּרְחָק

חָגוּר אָפוֹד, מַבָּטוֹ דָּרוּךְ

סוֹחֵב עַל שִׁכְמוֹ מַשָּׂא קְרָב

כְּנוֹשֵׂא שֵׁם מֶלֶךְ חֲדוּר תְּהִלָּה

יְפֵה תֹּאַר וְזִיו תִּפְאָרָה

יָדַע לְשַׁלֵּב יַחְדָּיו בְּחֶדְוָה

יַד מַלְכוּת וְיַד תּוֹרָה

כְּגִבּוֹר אֲרִי מְשַׁחֵר לַטֶּרֶף

כְּנֶשֶׁר יַגְבִּיהַּ מָעוֹף

לוֹחֵם נוֹעָז, מִתְאַמֵּן לְלֹא הֶרֶף

רִאשׁוֹן הוּא תָּמִיד לִתְקֹף

וּבְעֵת חַמָּה הִרְכִּינָה רֹאשָׁהּ

נָדַם אַף צְחוֹקוֹ לָעַד

וְאִלְּמִים נוֹתַרְנוּ, אֲחוּזֵי גַּעְגּוּעִים

עַל מַלְאַךְ אָדָם שֶׁאָבַד

מְפַקְּדִים וּקְצִינִים סָפְדוּ וּבָכוּ

עַל אוֹתוֹ עֶלֶם חֵן מְיֻחָד

מְפַקֵּד וְקָצִין מִצְטַיֵּן - הֵם אָמְרוּ

שֶׁהִוָּה לְחַיָּלָיו דְּמוּת אָב

וְהָעוֹלָם כְּמוֹ נָמוֹג

נֶעֱצַר סִבּוּבוֹ

עֵת הָלַךְ דָּוִד וְלֹא שָׁב

אֲבוּדִים, וּבוֹכִיִּים

נָשָׂאנוּ עֵינֵינוּ

כּוֹאֲבִים לֶכְתּוֹ לַשָּׁוְא.

*סגן דוד גולובנציץ ז"ל*

"מה ראית שם?"

"חשוך מדי. וגם לא היה לי זמן להסתכל. מזל שלא היה אף־אחד בחדר באותו רגע. אבל שמעתי צעדים, אני נשבע לך. יותר מזוג אחד. חייבים לחזור לשם."

"ראו אותך?"

"לא... לפחות כך נראה לי. זה נשמע שהם היו עסוקים. ייתכן שנוכל להפתיע אותם. או אפילו לחמוק להם מתחת לאף."

"יש לי תחושה רעה לגבי זה, בוס... אנחנו בקושי מכירים אותה. לא עדיף כבר לערב את המשטרה וזהו?"

"זה לא עסק למשטרה. וגם אין זמן לזה. הם לא מכירים את השטח. וחוץ מזה... טוב, לא משנה. אני אומר לך, אם נפעל עכשיו, יש לנו סיכוי להציל חיים. ההורים שלך היו עושים בדיוק את אותו הדבר בשבילך."

"אל תזכיר את זה! אתה יודע שזה שונה. אנחנו בקושי מכירים אותה... אני לא רוצה שיקרה לך משהו."

"היית עושה את זה בשבילי."

"מה בדיוק אתה מתכנן לעשות?"

"לרדת לשם שוב. אם יהיה לי מזל, אלחץ אותה בלי היתקלות. ואם לא... אז זה יהיה קצר ומלוכלך. אולי זה יצליח."

"טוב, טוב, אני בא. לעזאזל, אי־אפשר איתך. בסוף תהרוג את שנינו. הציוד הרגיל?"

"כן. תביא איתך גם את התיק המיוחד, והרבה סוללות. ואולי כמה כדורי כסף. אנחנו לא יודעים מה יש שם."

"אתה חושב שזה זה?"

"אמרתי לך, אני לא יודע. לא ראיתי כלום. אני יודע שמסתובבים שם כל־מיני טיפוסים, אין מה לעשות עם זה. אבל כן, יש סיכוי. אם כן, אז הרגנו שתי ציפורים במכה אחת. אם לא נצליח לעלות על עקבותיהם, לפחות נשבש להם את הלו"ז לבינתיים."

"הבנתי. טוב, אמרת שאין הרבה זמן. בוא נתחפף."

"סליחה שאני גורר אותך לזה."

"פשוט סְתום. אתה כל־כך חייב לי על־זה."

///

"לא אמרת שירדת דרך החור ברחוב פארק?"

"כן, אבל זה לא בדיוק שם. לפי החישוב שלי, נגיע מהר יותר מכאן."

"אוקיי, בוס. הבאת ציוד פריצה? זאת נראית חתיכת דלת כבדה, הדלת הזאת."

"אין צורך," אמרתי ושלפתי את צרור המפתחות. "פרצתי אותה לפני שנה ושמתי מנעול משלי."

"מקווה ששמרת את הקבלה..."

הדלת חרקה באיטיות ונסגרה בטריקה. זאת הייתה אחת מהכניסות המוכרות פחות, מה שהיווה יתרון בפני עצמו. מדרגות מזוהמות הוליכו מטה מטה אל מעבה האדמה, ואוויר לח וטחוב מילא לשניים את הריאות. לאלה שאינם מנוסים, כניסה לאולמות הקבורה התת־קרקעיים יכולה להיות מסוכנת מאוד. כמה פניות לא נכונות, ואין לך מושג איפה אתה נמצא. בלי קליטה, בלי שלטים, כשכל פנייה מוליכה עמוק יותר לתוך המבוך, בהצלחה לצאת. ויש גורמים שמנצלים את זה לרעה. המשטרה אינה מסתובבת כאן בלי סיבה מיוחדת. ויש גורמים שמנצלים את זה: סטלנים תמימים, מפיצים, חלפני כספים, אנרכיסטים, סוחרי נשק... זה מקום מצוין לפגישות מהסוג הזה. ומפוקפקים ככל שיהיו אלה אינם מהווים סיכון כשלעצמם. אבל יש כאלה שעדיף שלא להיקרות בדרכם... התארגנויות אסורות, פושעים כבדים... וכמה רמות מתחת, נמצאים הרעים האמיתיים. אלה שמכירים את המעברים הסודיים שאינם חשופים לציבור, גם לא לאלה שרגילים להסתובב בקטקומבות. אוכלי בשר אדם. דתות אסורות. ומתחת לזה... דברים שקשה להאמין שהם קיימים. אבל ראיתי. הייתי רוצה לשים לזה סוף, אבל זה הרבה יותר גדול ממני. וגם מבן, השותף העסקי שלי.

בימים כתיקונם, כהשלמת הכנסה, אנחנו מבצעים משימות ליווי פשוטות. לא משנה מה הסיבה, אם אתה מוכן לשלם, אנחנו יכולים להעביר אותך ממקום למקום בקטקומבות בביטחון סביר. התעריף נקבע לפי שעה ורמת סיכון. אבל לא משנה מה, אנחנו לא מתעסקים ב"קומות האסורות". המקומות שמחוץ לתחום. מרחבים שלמים שנמצאים תחת אבטחה של גורמי פשע, כתות סודיות, ועוד טיפוסים שאספר עליהם בבוא העת...

המשימה שלנו היום הייתה לחלץ בחורה מהאוניברסיטה שלנו, שלהערכתי הגסה, משתייכת לקבוצת הסטלנים התמימים, ונצפתה במקום מאוד, מאוד בעייתי ומסוכן. עוד מירוץ נגד הזמן. תמיד אהבתי את זה.

"יפה מאוד. עכשיו אנחנו באזור Ⰼ... הדרך המהירה ביותר תהיה במעבר הזה", סימנתי בעיפרון על המפה, "אמורה להיות כאן דלת סתרים מכוסה באדמה, ואנחנו יורדים הישר לטריטוריה Ⰺ."

"אחריך, בוס."

"מכאן ואילך אנחנו שקטים יותר מחתולים... ותוציא את האקדח, שלא יפתיעו אותנו."

"רות."

לא עברו כמה דקות עד ששמענו צעדים. אלה לא היו הצעדים שלנו.

"ששש!"

"מה הם אומרים?"

חושְבני האִם
חושְבני האִם
לקבור את עצמי
בהררי הניירת
במאוּרת הנזירים הנסתרת
ובמנגינות תכולות של יוון

או להתפלל על דברים שאיני מבינם
על חזיונות ברזל ועופרת ודיזֶל וָדם
כי אולי בתוכם אותן אותיות
אותם הפרחים

אותן אהבות
כמוני
כמוךָ.

יָד מוּל יָד

לוֹחֶשֶׁת, מְיַחֶלֶת

הֲתַאֲזִין? הֲתִשְׁמַע?

אֶת קוֹלָהּ לֹא תָּהִין

עוֹד שְׁמֹעַ

עֵת מֵיתְרֵי קוֹלָהּ נָדַמּוּ

בֵּין שַׁחֶפֶת חֲרִישִׁית

וְצַהֲלוּלֵי יְלָדִים

בֵּין אִוְשַׁת הָרוּחַ

וְיַמִּים לוֹחֲשִׁים

הִיא עוֹד כָּאן

מְלַטֶּפֶת

בֵּין שִׁבְרֵי אֲבָנִים

וְעַלְוַת הֶעָלִים

הִיא עוֹד כָּאן

נוֹכַחַת, שׁוֹתֶקֶת

עֲטוּיָה כִּסּוּפִים

וְאַתָּה מוֹשִׁיט יָד

מְיַחֵל קְצָת לָגַעַת

בְּפִּתּוּחֵי הַחוֹתָם

בְּסוֹד נִשְׁמָתָהּ הַנִּכְסֶפֶת

לְהַבִּיעַ מִלּוֹת אוֹר

מְחוֹלְלוֹת פְּלָאִים

לְהַנְגִּישׁ אֶת עוֹמְקֵי כִּסּוּפֵי מִשְׁאֲלוֹתֶיהָ

אֶל לְבָבוֹת הָאֲנָשִׁים

וּלְוַאי וְסוֹד קִסְמְךָ

יוֹסִיף לְהַלֵּךְ בָּעוֹלָם

כְּצִפּוֹר כָּנָף נוֹשֵׂאת שִׁיר

כְּזָמִיר מְזַמֵּר עַל עֲצֵי הַתָּמִיר

כְּשֶׁמֶשׁ עֲטוּיָה מַחְצֶלֶת זָהָב

וכְּאֹפֶק מוֹרִיק בֵּין שַׁלֶּכֶת לִסְתָיו

כָּסַפְתִּי, יִחַלְתִּי

נָשַׁמְתִּי עֲמֻקּוֹת

נָשָׂאתִי זִכְרוֹנָהּ הַחִוֵּר

עֲטוּפַת הַשְּׁתִיקוֹת

רָחֵל, אוֹי רָחֵל שֶׁלִּי

לוּ יָכֹלְתִּי רַק לִגְמֹעַ עוֹד מְעַט

מֵהָאוֹקְיָנוֹס הָאֵין סוֹפִי שֶׁל נִשְׁמָתֵךְ

לוּ יָכְלוּ מִלּוֹתַיִךְ שֵׁנִית

לְהַבִּיעַ אֶת רַחֲשֵׁי לִבֵּךְ

לוּ הָיוּ שָׁמַיִם הוֹפְכִים לִירִיעָה

וְהַיַּמִּים לִדְיוֹ

וְהָעוֹלָם עַצְמוֹ הָיָה נוֹצָק

לְנוֹצַת זִיו הוֹדוֹ

לֹא הָיוּ מַסְפִּיקִים

כָּל רָזֵי הָעוֹלָם

לְהַבִּיעַ אֶת עוֹמֶק תֻּמָּתֵךְ

וְאֶת כְּאֵבֵךְ הָאַכְזָר

כְּמוֹ מִלּוֹת אַהֲבָה

כְּמוֹ מְשׁוֹרֵר גַּלְמוּד

כְּמוֹ אֹשֶׁר שֶׁחָלַף

וּכְמוֹ יֶלֶד אָבוּד

את הָלַכְתְּ וְאֵינֵךְ

נָמוֹגָה בָּאֲפֵלָה

וַאֲנִי יִחַלְתִּי רַק עוֹד קְצָת

לָגַעַת בְּאַהֲבָתֵךְ הַטְּמִירָה.