בס״ד
אנונימית יקרה ואהובה,
קראתי פעמיים את מה שכתבת.
עם איזה כאבים ועם איזה ניסיונות את מתמודדת...💔
ובתוך כל זה, את שואלת שאלה גדולה ממש...
איך סולחים?
והלב שלי קרא -
״איך מחדשים את הקשר?...
אחרי כל זה...״
הלב שלי תרגם (וכמובן תתקני אותי אם צריך) -
״אני כל-כך זקוקה לקשר הזה איתך, ה׳.
בלעדיו אני אבודה. אבודה ממש.
אני זקוקה לנחמה הזאת שרק אתה יכול לתת לי.
אבל אני לא מסוגלת, אני פשוט לא מסוגלת,
לבוא אל תוך זרועותיך.
אחרי המכות הגדולות האלה שספגתי ממך.
אני פגועה, אני פצועה, אני כאובה כל-כך.
אני רוצה לחזור להאמין, אני יודעת שזאת הברירה האמיתית היחידה.
אני יודעת שרק כך אמצא שוב בתוכי שלווה.
ואני גם מתגעגעת נורא!
וזקוקה לך כמו שלעולם לא הייתי זקוקה!
אבל. אני. פשוט. לא. יכולה.
זה מעבר לכוחותיי.
אני רוצה לסלוח,
לקבל את מה ששלחת לי
להשלים עם מה שבחרת עבורי
וככה למצוא בחזרה את היכולת שלי להתקדם בחיים.
אני מבינה ששם הסוד, המפתח.
ואני אפילו מעוניינת.
אבל אני לא יודעת איך.
אני לא מוצאת איך.
זה לא מסתדר.
זה לא עובד.
אני פשוט סובלת מדי.
הנפש שבורה וגם הגוף.
ובעיקר... אני מפחדת פחד מוות להתקרב - ולהיפגע שוב.
אז אני כותבת על כל הכעס והאכזבה שיש לי כלפיך.
כי זה ההכי טוב שלי כרגע.
כי כעס זה כבר קשר.
ואתה, אתה שכל יכול,
אתה שזרקת אותי לבור הזה,
קח את ניסיון התקשורת הזה
ותסדר כבר הכל.
בבקשה ממך...״.
*
השאלות שלך נוקבות ואמיתיות כל-כך!
איך יכול להיות סבל כזה גדול בעולם?
ולמה הוא קורה?
ומה עשיתי?
ורק רציתי לעשות טוב...
ואת צודקת.
קשה עד מאד לסלוח כשאנחנו בעיצומו של סבל.
כשכל יום הוא מסע כואב עד למחר.
כשהנפש ללא מנוחה
והגוף לא מפסיק לרגע
והדאגות ממלאות את הלב
והתסכול והיאוש גדולים
והחסר בולט כל-כך, ועוד בתקופת החגים, כשנדמה שכל אחד עם בגד חדש ונוצץ
והמבוכה ממה שהאחרים קולטים מהווה עוד התמודדות ועוד חזית
והזיכרונות מכים ולא נותנים להתקדם הלאה
והווה תקוע
והעתיד התגמד למשהו אחר כל-כך ממה שקיווינו וחלמנו...
קשה לסלוח כשאנחנו בתחושה של ״הסתר פנים״.
כשאנחנו מרגישות שהפגיעה הגדולה ביותר
היא לא בפרנסה
היא לא בסבל שהגוף עבר...
אלא הפגיעה הגדולה ביותר היא הפגיעה בשורש של הכל - באמונה שלנו, בקשר שלנו עם ריבונו של עולם, בביטחון שהוא טוב ומטיב לכל.
אני מרגישה שאני ממש מכירה את המקום הזה שאת מתארת. ויותר מזה, יש התמודדויות שאת מזכירה שמצלצלות אצלי כדברים מוכרים ממש...
*
התחברתי למה שכתבו לך, שאכן ניסיונות גדולים יכולים לטלטל ולערער מאד את האמונה שלנו. זה כאב שמי שלא התנסה לא יבין. לגמרי אחד הכאבים הכי גדולים.
וצריך זמן לפעמים.
וצריך להמשיך לחוות חיים לפעמים, לחוות עוד קושי, לחוות עוד טוב,
ולפעמים צריך לחקור ולהמשיך לחפש תשובות.
ולפעמים צריך לשתף אנשים קרובים, ולפעמים צריך טיפול (ואם כן, זה יכול להיות ממש פלונטר כשאין כסף אפילו לגרב........🥺, אבל לפעמים איכשהו העניינים מסתדרים אם זה הכרחי)
וצריך אמונה (ואם זה יותר מדי לדרוש, אז רק ניצוץ של אמונה בפינה קטנטנה מהלב) שבסוף נמצא משמעות להכל, ושבסוף נתפייס, ושבסוף יהיה טוב.
ולפעמים ה׳ בכבודו ובעצמו מתערב באופן גלוי.
ואז מגלים —- שנבניתה לנו עוד קומה, כמו ש
@בית חדש כתבה, ושאפשר לחזור לחיות.
מאחלת לך מעומק הלב שהסבל יבוא כבר לקיצו ושמכאן ואילך יהיה לך, ולכם, רק טוב, טוב גלוי ומתוק.
חיבוק גדול ❤️